מובא בטור (או"ח סי' קכד) כי בעת עניית אמן על שמיעת ברכה יש לכוון: "אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה" שכן הפירוש של המילה אמן הוא האמנת הדברים, ומבואר בבית יוסף (או"ח סי' קכד) כי פירוש המילה אמן (וממילא הכוונה הנדרשת בעת אמירתה) נלמד מדברי המדרש (רבה פרשת כי תבוא). דברי הטור נפסקו להלכה (שו"ע או"ח סי' קכד סעי' ו).
הב"ח (או"ח סי' קכד) מביא בשם ה"ר הירץ (רבי נפתלי הירץ מחבר הסידור מלאה הארץ דעה) כי בעניית אמן על שמיעת הברכות האמצעיות של תפילת שמונה עשרה (שעניינן הוא בקשות על צרכי האדם ברוחניות וגשמיות), יש להוסיף על הכוונה המובאת בטור (אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בה) כוונה נוספת של תפילה ובקשה "יהי רצון שכך יתאמן לעינינו וימלא משאלותינו" – מה שביקשנו חננו מאיתך דעה, סלח לנו, רפואה, פרנסה וכו' יהי רצון שיתאמן לעינינו.
המגן אברהם (או"ח סי' קכד סע"ק י) מביא את דברי הב"ח אך בסגנון מעט שונה ונבאר את הדברים: הב"ח כאמור לעיל מבחין בין עניית אמן על שמיעת כלל הברכות (שבהן מכוונים אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה), לבין עניית אמן על שמיעת הברכות האמצעיות שבתפילת שמונה עשרה (בקשות על צרכי האדם) שבהן יש להוסיף גם את כוונת הבקשה יהי רצון שכך יתאמן לעינינו ויימלא משאלותינו, אך המגן אברהם שמסתמך כאמור על דברי הב"ח, סובר שאת תוספת כוונת הבקשה (יהי רצון שיתאמן לעינינו וימלא משאלותינו) יש לכוון בעניית אמן על כל ברכות התפילה, ולא רק בענייה על הברכות האמצעיות כשיטת הב"ח.
ומבאר הביאור הלכה (או"ח סי' קכד ד"ה ובכוונה שיכוון בליבו), כי אומנם המגן אברהם מסתמך על דברי הב"ח, אך הוא חלוק וסבור שיש להוסיף את כוונת הבקשה (יהי רצון שיתאמן לעינינו וימלא משאלותינו) גם בעניית אמן על הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, שכן גם בהן מבקשים בקשות כגון גומל חסדים, זוכר חסדי אבות, מחיה המתים וכו' (וכן יש לכוון גם בעניית אמן על שמיעת הקדיש).
דנו הפוסקים כיצד ינהג מי שמתקשה בעת עניית אמן לכוון את כוונת הטור (שנפסקה כאמור בשו"ע או"ח סי' קכד סעי' ו) ואת כוונות הב"ח והמגן אברהם (שהובאו לעיל), בענין זה כתב האשל אברהם (או"ח סי' קכד סעי' ו ד"ה שיכון בליבו), כי המתקשה לכוון את כוונות האמן במלואן, יכול לכוון ולהרהר בליבו, כי מה שאמר המברך כאילו הוא (השומע) אמרם והוא מאמן את הדברים וז"ל : "… הנה לא כתב כן רק אודות לכתחילה למי שבקלות יכול לסדר לו כוונות באורך, אך מעיקר שורת ההלכה י"ל דכולי עלמא מודו שכל שכוונתו בענייתו אמן שיהיה כאלו אמר הוא בפיו מה שאומר זה שהוא עונה על אמירתו, די בזה בכל אמנים, ואין צריך להבחין עוד בפרטות בין האמנים, וי"ל שעל זה סומכים העולם שעונים אמנים בלי (מיחון) [ביחון], והפוסקים ז"ל כתבו שנכון יותר למי שאפשר לו בנקל לכוון בפרטות, וכמו שיש מניעה מלענות אמן אם אינו יודע איזה ברכה שומע, בכלל זה יש ג"כ מדת חסידות להרהר בשעה שאומר אמן הברכות בפרטות בהרהורו, ומ"מ כל ששמע ויודע איזה ברכה שומע ועל זה אומר שמאמן הדברים כאלו אמרם הוא די וצלע"ע היטב".
וכן כתב הפסקי תשובות (או"ח סי' קכד אות יב) לענין המתקשה בכוונת עניית אמן וז"ל: "… ובמשנ"ב (סקכ"ה) וביה"ל (ד"ה ובכוונה) מאריך בענין הכוונה המבוארת בשו"ע בעת עניית אמן, שאמת היא הברכה ואני מאמין בזה, והיינו בברכות שבח והודאה, ובברכה שיש בה בקשה ותחינה יכוין שיקויים דבר זה, וכשיש גם שניהם יכוין שניהם, והאידנא דקשה לצמצם המחשבה לכוונות ארוכות יש עכ"פ לכוין "אמת והלוואי"…"
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.
