השיעור השבועי: פרשת תזריע מצורע • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

נכנסנו לחודש אייר חודש שכולו עליה ותוספת יום יום של ספירת העומר מלשון ספיר ויהלום הכנה למתן תורה

כותב הגהק המקובל האלוקי הרש"ש זיעא בדרך שאדם הולך בספירת העומר ברוחניות בה מוליכין אותו כל השנה

המשנה אומרת אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם מי זה 50 הימים שסופרים פחות יום אחד שזה מטהר אותנו לקראת מתן תורה

יש כמה ראשי תיבות של חודש אייר כמו אני ה רופאך אברהם יצחק ויעקב רחל רבקה. ומוסיף מרן הגהק החתם סופר זיעא אויבי ישובו יבושו רגע

שכן יהיה לנו בחודש הזה גאולה פרטית וכללית לכל אחד ואחד מישראל ושלא ישמע עוד שוד ושבר בארהק ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת אמן ואמן

חיבור הפרשיות תזריע-מצורע

'תזריע' מורה על יישוב העולם, ואילו 'מצורע' – על היפך יישוב העולם (שכן צרעת באה על עוון לשון-הרע, שמפריד בין איש לאשתו ובין אדם לרעהו). כיצד אפוא יכולות שתי פרשיות אלה להיות מחוברות?
אלא: 'תזריע' מורה על עבודת ה' בדרך חיובית, 'עשה טוב', ואילו 'מצורע' מורה על עבודה בדרך השלילה, 'סור מרע'. החיבור של 'תזריע' ו'מצורע' מלמדנו, שיש לעסוק בשניהם (לא רק בזמנים שונים, אלא גם) בעת ובעונה אחת.
ובמילים פשוטות: העבודה של שלילת הרע אינה דורשת יגיעה והתעסקות נפרדות ובזמן המיוחד לכך, אלא העבודה בקו החיוב היא שפועלת בדרך ממילא את ביטול ושלילת הרע.
(משיחת שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 244).
—
פרשת תזריע
מהו הקשר בין שם פרשתנו, שתוכנו הולדת חיים חדשים, לבין הנושא המרכזי של הפרשה – נגעים, שתוכנם היפך החיים, כמאמר רז"ל (נדרים סד) "מצורע חשוב כמת"?
הביאור:
א) על הנגעים נאמר שהם "אות ופלא בישראל כדי להזהירן מלשון-הרע", וכן הסגרת והחלטת המצורע נועדו להבטיח "שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון-הרע" (רמב"ם סוף הלכות טומאת צרעת). הרי שגם עצם הופעת הנגע וגם דרך הטיפול בו לא באו אלא כדי לתקן את המצורע ולגרום שאדם זה, שחשוב 'כמת', יתחיל חיים חדשים ונעלים יותר – 'תזריע'.
ב) 'תזריע' רומז לעבודה בזמן הגלות, שהיא בבחינת 'זריעה' והכנה ל'צמיחת' הגאולה. כידוע שהגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות והם 'פירות' זריעתנו עכשיו.
העובדה שפרשתנו, העוסקת בדיני נגעים (הרומזים לגלות), נקראת תזריע, מלמדת, שהעבודה האמורה צריכה להיות חדורה ב'תזריע' – כבר בעת העבודה צריך להרגיש שבפעולה זו 'זורעים' את הגאולה העתידה ואת הגילויים הנפלאים של ימות המשיח.
(ליקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 70).

אשה כי תזריע (יב,ב)
"אשה" – רמז לתשוקת הנשמה לחזור אל שורשה האלוקי, שכן השם 'אשה' הוא על שם מקורה של האשה, "כי מאיש לוקחה" (בראשית ב).
"כי תזריע" – הזריעה אינה אפשרית אלא בארץ. לומר לך, כי למרות התשוקה האמורה, אין אדם רשאי 'לברוח' מן העולם, אלא עליו לעבוד עם העולם ובתוכו – לבררו ולהעלותו.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 237).

אשה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב)
מפרש ה'אור-החיים' הקדוש:
"אשה" – זו כנסת-ישראל, שנמשלה לאשה.
"תזריע" – היינו קיום המצוות, ככתוב (הושע י), "זִרעו לכם לצדקה".
"זכר" – רמז לגאולה העתידה, שתהיה גאולה נצחית, בחינת "זכר".
"אשה כי תזריע וילדה זכר" – על-ידי מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, נזכה לגאולה אמיתית, גאולה שאין אחריה גלות.
ויש להוסיף על פירושו עוד טעם שהמצוות נמשלות ל'זריעה':
א) על-ידי זריעת גרעין בארץ צומחת כמות גדולה של תבואה, וגם על-ידי קיום מצווה 'צומח' גילוי אלוקות בעולמות העליונים.
ב) הגרעין אינו צומח אלא במקום הראוי לזריעה (ולא במדבר, למשל), וכן גם 'זריעת' המצוות איננה אפשרית אלא בבני-ישראל – דווקא המצוות שנעשות על-ידם פועלות 'צמיחת' האור והגילוי למעלה.
(אור-התורה – ויקרא, עמ' תצז).
* * *
ועוד יש להוסיף:
מאחר שהגאולה העתידה תהיה בבחינת 'זכר', מובן שגם העבודה שתביא את הגאולה צריכה להיות בבחינת 'זכר'. פירוש: 'זכר' מורה על תקיפות ואומץ, כמאמר רז"ל (קידושין לה), "איש דרכו לכבוש". יש אפוא 'לכבוש' את העולם וענייניו ולהכניסם לתחום הקדושה מתוך תקיפות, מבלי להתרשם מפני המלעיגים למיניהם.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 238).

אישה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב)
איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר (ברכות ס).
בתוך ה'שלושים' להסתלקותו של כ"ק אדמו"ר הזקן הופיע, בחזון הלילה, אצל נכדו, הרבי ה'צמח-צדק' ואמר לפניו מאמר חסידות. עם סיום המאמר אמר: "איש מזריע תחילה יולדת נקבה" – זו אמך (הרבנית דבורה-לאה, בתו של אדמו"ר הזקן); "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר" – זה אתה.
(היום-יום כ"ח אייר).

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב,ג)
ידוע שמצוות מילה ממשיכה גילוי של שם הוי', כנרמז בפסוק, "מי יעלה לנו השמימה" (דברים ל) – ראשי-תיבות מילה וסופי-תיבות הוי'. לכן נקבעה מצווה זו ביום השמיני, כי המספר שמונה רומז לגילוי שם הוי' שיהיה לעתיד:
מספר זה רומז לארבע האותיות של שם הוי' כפי שהן בגלוי (הקרי באל"ף דל"ת) וכפי שהן בהעלם (הכתיב ביו"ד ה"א); ולעתיד-לבוא יאירו ויתגלו האותיות הנעלמות באותיות הגלויות, "כפי שאני נכתב, אני נקרא" (פסחים נ).
(ליקוטי תורה ויקרא, דף ע,ד).

תשב בדמי טהרה, בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא (יב,ד)
בדמי טהרה: אף-על-פי שרואה טהורה. בדמי טהרה:… הוא שם דבר, כמו טוהר (רש"י).
"אף-על-פי שרואה טהורה" – זו העבודה של 'אתכפיא' (ביטול הרע ושבירתו). אדם חייב לטהר את עצמו למרות ה'דם'.
"הוא שם דבר כמו טוהר" – זו העבודה של 'אתהפכא' (הפיכת הרע לטוב). יש לטהר את ה'דם' עצמו ולהפוך אותו לטוב.
עלינו לשקוד בעבודת ה'אתהפכא' גם בזמן הגלות, אף-על-פי שאז אנו שרויים במצב של "בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא".
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 90).

והיה בעור בשרו לנגע צרעת (יג,ב)
חכמי האמת קבעו כי סיבת הנגעים היא "הסתלקות אור החכמה".
בתורת החסידות מוסבר עניין זה:
בחינת 'בינה' היא התבוננות בגדולת הבורא, המעוררת תשוקה להיכלל באלוקות, בחינת 'רצוא'. ואילו בחינת 'חכמה' (כח-מה) היא ביטול מוחלט לאלוקות, המתבטא בעסק התורה והמצוות בעולם הזה, בחינת 'שוב'.
מובן אפוא, שהפירוש של "הסתלקות אור החכמה" הוא, שחסר הביטול המוחלט של בחינת חכמה, וכתוצאה מכך חסר בעבודת ה'שוב'; ואז ייתכן שמה'רצוא' יהיה 'נגע', יניקה לחיצונים. ולדוגמה: ההתלהבות בתפילה עלולה להביא (לאחר התפילה) הרגש של ישות וגאווה או התלהבות בלתי רצויה.
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 163).
—
פרשת מצורע
פרשתנו עוסקת בדיני טהרתו של המצורע, ולמרות זאת שם הפרשה הוא – "מצורע".
אומר על כך כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
הנגעים אינם עונש בלבד על עוון לשון הרע; הם נועדו גם לתקן את העוון ולהחזיר את האדם בתשובה. והדבר נרמז בכך שפרשת טהרת המצורע נקראת "מצורע": טהרתו ותיקונו של המצורע מתחילים כבר עם הופעת הנגע.
זו גם הסיבה שקוראים לפרשה "מצורע" ולא "ביום טהרתו" (כפי שקראו לה הרס"ג, הרמב"ם, ועוד), כדי להצביע על כך שהטהרה מתחילה ב"מצורע" עצמו.
(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 71).

זאת תהיה תורת המצרע (יד, ב)
הפסוק מדייק "תורת המצורע", ולא "טהרת המצורע" (וכיוצא בזה), ללמדנו שרק התורה מסוגלת לטהר טומאת צרעת.
הטעם לכך:
א) סיבת הנגעים היא דיבור אסור (לשון הרע); והתורה, שהיא דבר ה', מבטלת ומתקנת דיבור זה.
ב) התורה, שניתנה בעצרת, מתקנת את טומאת הצרעת.
(והרי ביאור הקשר בין "עצרת" ו"צרעת" – הראשון הוא "עצירה" דקדושה והאחרון "עצירה" דקליפה. עצרת – אדם מונע ועוצר את עצמו מדברים אסורים. צרעת – במקום הנגע נעצרת ומתעכבת התפשטות הדם, ש"הוא הנפש").
ג) התורה, שעליה נאמר (ברכה לג) "מימינו אש דת למו", מבטלת טומאה זו, ככתוב (בשלח טו) "ימינך ה' תרעץ אויב".
(אור התורה ויקרא עמ' עז).

זאת תהיה תורת המצורע (יד, ב)
זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו).
כל יהודי נקרא 'ישראל', כמאמר (סנהדרין מד) "אף-על-פי שחטא, ישראל הוא". אך יש אנשים המתייחסים אל השם הזה כאל שם הכינוי בלבד, "בשם ישראל יכונה" (ישעיהו מד), והם ממציאים לעצמם איזה שם אחר, שם זר.
"מוציא שם רע" – אצל יהודי כזה יש להוציא ולבטל את השם הרע והזר ולגלות בו את שמו האמיתי, "ישראל".
(משיחת שבת-קודש פרשת תזריע תשל"ו).

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (יד, ב)
מי שרואה רע מסויים בזולתו חייב להסיק מכך שגם בו עצמו מצוי מעין של רע זה, ולכן ישתדל לתקנו. וכאשר הוא עושה זאת הרי הוא מתקן גם את חברו (במידה מסויימת), שהרי הרע שבחברו הביא לתוצאה טובה.
זהו שרמז הכתוב:
מצורע – רומז למי שמוציא את הרע מחבירו ומתקנו (מצורע – מוציא רע).
"זאת תהיה תורת המצורע" – כיצד ניתן להוציא את הרע מהזולת?
"ביום טהרתו" – על-ידי זה שמתקן ומטהר את עצמו ("טהרתו") מהרע שראה בחבירו.
(כתר-שם-טוב עמ' נד).

והובא אל הכהן, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (יד, ב-ג)
מדוע נאמר "והובא אל הכהן", בשעה שהכהן יצא אל המצורע? (שכן, למצורע היה אסור להיכנס למחנה כהונה). וכן: מדוע נאמר "והובא", שמשמעו שהוא מובא בעל כורחו?
אלא:
"והובא אל הכהן" – אפילו יהודי שנטמא ב"טומאת צרעת" החמורה, והוא נמצא "מחוץ לשלוש מחנות" דקדושה, יובא בסופו של דבר "אל הכהן" וייטהר, שכן דבר ברור הוא ש"לא יידח ממנו נידח" (שמואל ב יד). והדבר יתבצע אפילו אם אין רצונו בכך, כנאמר (יחזקאל כ): "ביד חזקה גו' אמלוך עליכם".
"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" – בשלב מתקדם יותר מגיע ה"כהן" עד ל"מקומו" של ה"מצורע". כלומר: התעוררות התשובה חודרת לפנימיותו של ה"מצורע", רצונו שכלו ומידותיו, כך שאין הוא זקוק עוד לסיועו של הכהן.
(ליקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 100).

והובא אל הכהן. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (יד, ב-ג)
"והובא אל הכהן" – בסופו של דבר כל יהודי יחזור אל הקב"ה, שנקרא כהן, כמאמר רז"ל (ויק"ר פט"ו) "אמר הקב"ה אנא כהנא". והדרך להביא לכך היא
"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" – יש לצאת בשליחותו של הקב"ה לכל יהודי באשר הוא שם ולקרבו אל אביו שבשמים.
(משיחת ש"פ תזריע תשל"ו).

ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית גו' (יד, יד)
הדם ניתן בשלשה מקומות (באוזן, ביד וברגל), ואילו השמן ניתן בארבעה מקומות (באוזן, ביד, ברגל ובראש).
אומר על כך הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון: רבותינו ז"ל אמרו (נדרים סד) שהמצורע חשוב כמת, וגם במת מצינו המספרים שלוש וארבע: "שלוש לבכי וארבע להספד".
('תורת לוי-יצחק', עמ' שס).

ואם דל הוא ואין ידו משגת (יד, כא)
עני שאמר קרבנו של מצורע זה עלי, והיה המצורע עשיר – הרי זה מביא על-ידו קרבן עשיר (ערכין יז).
הלכה זו קובעת שעני המבקש לעזור לחברו העשיר מתחייב להביא קרבן עשיר (למרות שאם הוא עצמו היה מצורע לא היה מביא אלא קרבן עני), היינו שהתורה עושה את העני הזה ל'עשיר'.
ניתן להסביר את הדבר בעזרת הסיפור הבא:
כאשר הדפיסו לראשונה בארצות-הברית את 'שאלות ותשובות הצמח צדק', הציע הרבי הריי"צ ליהודי אחד לקבל עליו לכסות את הוצאות ההדפסה. למרות שהאיש לא היה יכול לעמוד בהוצאה זו, הסכים לכך, והרבי בירכו. לאחר זמן קצר התעשר האיש, וכך יכול היה לקיים את הבטחתו. הרבי אמר אז, שבעת ההבטחה אכן לא היה הדבר לפי יכולתו; אך עצם ההחלטה הטובה פתחה עבורו למעלה 'צינורות חדשים' של שפע ברכה והצלחה.
הווי אומר: כשיהודי יוצא ממגבלותיו, ולמרות עניותו משתדל יותר מכפי יכולתו למען כפרתו של חברו העשיר – נפתחים לפניו 'צינורות חדשים' של ברכה והצלחה, כדי שיוכל לקיים את החלטתו הטובה מתוך עשירות.
(לקוטי שיחות כרך כז עמ' 105-106).

ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (יד,לד)
מדוע לא באו דיני נגעי בתים בסוף פרשת תזריע, בהמשך לדיני נגעי אדם ובגדים? וגם: בנגעי אדם ובגדים באו דיני טומאתם בפרשת תזריע, ודיני טהרתם – בפרשתנו; ואילו בנגעי בתים נאמרו הן דיני טומאתם והן דיני טהרתם בפרשה אחת (בפרשתנו)?
ויש לומר:
טומאת צרעת היא טומאה חמורה ביותר, ועד כדי כך שהמצורע יושב חוץ לשלוש מחנות, הוא מושלל ומורחק ממקום הטהרה ואין 'אפשרות' לטהרתו. מובן אפוא שטהרת המצורע היא בגדר חידוש (שנוצר בכוחו של הכהן הגדול). והדבר נרמז בכך שדיני נגעי אדם ובגדים מופיעים בפרשה אחת ואילו סדר טהרתם מופיע בפרשה אחרת – לפנינו שני דברים מנוגדים שאינם יכולים 'לבוא' יחד.
אך בנגעי בתים מתגלה טומאת צרעת כפי שהיא מצד למעלה, היינו שהנגע אינו בא אלא לשם טהרת המצורע (מעוון לשון הרע) והתעלותו הרוחנית (ומשום כך הביאו נגעי בתים דווקא לחשיפת המטמוניות, כפירוש רש"י). שכן הבית, שהוא 'מקיף הרחוק' (בניגוד לבגד שהוא 'מקיף הקרוב'), מסמל את יחידה שבנפש (ה'מטמוניות' שבנפש); ומצד בחינת היחידה, שהיא 'יחידה לייחדך', נרגשת תוכנה של טומאת צרעת כפי שהיא מצד למעלה.
ולכן א) פרשת נגעי בתים באה בהמשך לסדר טהרת המצורע. ב) אין הפסק בין דיני נגעי בתים לבין סדר טהרתם.
(לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 107;114-115).

ונתץ את הבית . . והוציא אל מחוץ לעיר (יד, מה)
ונתץ את הבית: וביתא דנא סתריה (חורבן בית המקדש). והוציא אל מחוץ לעיר: ועמא הגליה לבבל (מדרש רבה).
רש"י פירש לעיל (פסוק לד) שנגעי בתים הביאו לידי גילוי מטמוניות של זהב. כלומר: כשקורה דבר מצער, אירוע שגורם ל"ניתוץ הבית" (גזילת מנוחת הנפש), אין ספק שהדבר לא בא אלא כדי להוסיף טובה וברכה, לגלות את הטוב הטמון אצל האדם.
והוא הדין לחורבן הבית וגלות עמנו: מטרת הגלות היא לגלות את ה'מטמוניות' שבאדם, האוצרות הרוחניים הנפלאים שבורא כל הנשמות יתברך נתן בתוך כל נפש יהודית, וכן לגלות את ה'מטמוניות' שמסביבו – הניצוצות הקדושים הטמונים ב'חלקו בעולם'.
וגילוי ה'מטמוניות' כמדרשו מביא ל'מטמוניות' כפשוטו, לשפע רב של כסף וזהב גשמיים.
(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 197).

וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר (טו, יב)
יכול אפילו נגע בו מאחוריו . . איזהו מגעו שהוא ככולו – הוי אומר זה היסטו (רש"י).
כלי חרס – רומז לאדם, שיסודו מעפר.
אחוריו – רומז לצרכי גופו, שהם טפלים לצרכי הנשמה.
'כלי חרס' אינו נטמא 'מאחוריו'. כלומר, ענייני העולם (כגון אכילה ושתייה וכיוצא בזה) שנדבקים בגוף, אינם מטמאים את עצמותו של יהודי, שכן מאחר שהגוף זקוק להם, וההנאה מהם היא טבעית – אין אדם אשם בכך שנדבקו בו (אף שבסופו של דבר חובתו להפטר גם מהם).
במה דברים אמורים? ב'כלי חרס', היינו אדם שהוא ענוותן ושפל ברך. אך 'כלי עץ' (אדם שישותו וגאוותו 'צומחת' ותופחת) ו'כלי מתכת' (מי שישותו קשוחה ומוצקת) – מטמא גם מ'אחוריו'.
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 170).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה