- מקור הדין
הגמרא בחולין (קז ע"ב) אומרת שהתירו מפה לאוכלי תרומה אך לא התירו מפה לאוכלי חולין בטהרה, ומבאר רש"י כי התירו לכוהנים שהם זריזים ונזהרים בקיום המצוות לאכול פת על ידי כריכת מפה על ידיו במקום טהרת הידיים באמצעות נטילתם, אך לא התירו למי שקיבל על עצמו לאכול חולין בטהרה לכרוך ידיו במפה, אלא עליו ליטול ידיים לפני אכילת פת.
ומבאר הרא"ש (חולין פ"ח סי' יח) כי מאחר שחז"ל לא התירו כריכת מפה אפילו לאותם הפרושים אשר קיבלו על עצמם אכילת חולין בטהרה, קל וחומר שאין להתיר כריכת מפה למי שלא אוכל חולין בטהרה ולכן אין להתיר כריכת ידיו במפה במקום נטילת ידיים לאכילת פת חולין.
הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"ו הלכ' יח) פוסק שהאוכל פת רשאי לכרוך ידיו במפה במקום נטילת ידיים, ומבאר הבית יוסף (או"ח סי' קסג) כי מאחר שחכמים התקינו נטילת ידיים לסעודה משום גזירת סרך תרומה, הרי שאין להחמיר בה (בגזירת סרך תרומה) יותר מאכילת תרומה עצמה שחכמים התירו בה כאמור לעיל כריכת יד במפה.
ובדברי ירמיהו (על הרמב"ם הלכ' ברכות פ"ו הלכ' יח) ביאר כי סברת הרמב"ם להתיר כריכת מפה היא משום שבתרומה וקודשים וכן בחולין על טהרת הקודש (עי' חולין ב ע"ב) יש דין שמירה מפני הטומאה וכפי הנלמד מהפסוק "משמרת תרומתיי" (במדבר יח ח) שיש לעשות כאמור שמירה לתרומה ולקודשים (עי' חולין ב ע"ב), אך דין השמירה הנ"ל לא נאמר בכל הנוגע לחולין (שלא על טהרת הקודש) וממילא ביחס לחובת נטילת ידיים שהיא נובעת מגזירת סרך התרומה (ולא מכוח חובת השמירה הנלמדת מהפסוק "משמרת תרומתי") הרי שאין לאסור כריכת יד במפה שכן שאין לעשות לגזירת סרך התרומה גזירה נוספת ולאסור כריכת יד במפה (שהרי אין עושין גזירה לגזירה, עי' שבת יא ע"ב; עירובין ד ע"ב).
לאור האמור עולה, כי נחלקו הראשונים האם לעניין אכילת פת יש היתר לכרוך ידיו במפה במקום נטילת ידיים, לשיטת הרא"ש אין לכרוך ולשיטת הרמב"ם ניתן לכרוך .
הערוך (ערך גבל) וכן הרוקח (סי' שכח) פסקו כי מי שאין לו מים ליטול ידיו ואף בהליכת ד' מילין (שיעור הליכה של כ- 72 דקות) לפניו או בהליכת מיל לאחוריו לא תהיה באפשרותו למצוא מים לנטילת ידיים, הרי שמותר לו לאכול פת על ידי כריכת ידיו במפה במקום חובת נטילתם.
- פסק השו"ע
להלכה פוסק השולחן ערוך (או"ח סי' קסג סעי' א) את שיטת הערוך והרוקח שאין לכרוך ידיו במפה לכתחילה אלא רק במקרה שאינו יכול למצוא מים במרחק ד' מיל לפניו ומיל לאחוריו "אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מארבעה מילין ולאחריו מיל יטול ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה"
ובמשנה"ב (סי' קסג סע"ק ג) כתב כי אף אם רק מסופק שמא לא ימצא מים בריחוק ד' מילין אלא הרי שיש היתר לאכול את הפת ללא נטילת ידיים ובתנאי שיכרוך ידיו במפה כאמור.
ובביאור הלכה (סי' קסג ד"ה אם אין מים מצויים) העתיק את שיטת הריטב"א הסובר, כי אפילו אם ידוע לו בוודאות שלא ימצא מים בריחוק ד' מילין, בכל זאת אין להתיר כריכת ידיו במפה אלא לצורך גדול וכגון במקרה של חולשה מפני טורח הדרך וכדומה.
לאור האמור כתבו הפוסקים (פסקי תשובות סי' קסג אות א) כי המצוי בדרך כגון בנסיעה באוטובוס או בטיסה ויודע שלא יוכל למצוא מים בתוך שיעור זמן הליכת ד' מיל לפניו (72 דק') או מיל לאחוריו (18 דק') הרי שיכול לאכול פת ללא נטילת ידיים ובתנאי שיכרוך ידיו בפה.
- כריכת ידיו או כריכת הפת
הרמ"א (או"ח סי' קסג סעי' א) פוסק להלכה כי במקרה שלא יוכל למצוא מים בריחוק ד' מילין לפניו ומיל לאחוריו, הרי שאינו חייב במקרה זה בנטילת ידיים במים, ולכן רשאי לאכול את הפת גם על ידי מזלג (במקום כריכת ידיו במפה).
והקשה האליה רבה (או"ח סי' קסג) שלכאורה היתר כריכת ידיו במפה אינו כולל גם היתר אכילה במזלג (הרחקת ידיו מהפת ומניעת טומאת הפת מידיו) שכן הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"ח הלכ' יח) שהתיר כריכת ידיו במפה אסר אכילה על ידי כף שיש בה חשש גדול שמא ידיו (שלא נטהרו על ידי נטילה) יגעו בפת (מה שאין כן בכריכת מפה), ומתרץ האליה רבה, שהרמ"א התיר אכילה על ידי מזלג, רק במקרה שאין חובת נטילת ידיים כגון במקרה שאין לו מים (אף לא במרחק ד' מיל לפניו ומיל לאחריו) וממילא במקרה זה עדיף שיאכל על ידי מזלג, אך המשנה"ב (סי' קסג סע"ק ז) הביא את דברי הפוסקים (עי' שער הציון אות ח) כי גם במקרה שאין לו מים לנטילת ידיים לכתחילה יכרוך ידיו במפה ולא יאכל על ידי כף או מזלג וכן כתב המשנה"ב (סע"ק ו) "אטו בגברי ערטילאי עסקינן דלית ליה שום סודר שיהיה יכול לכרך ידיו בו ובוודאי מחויב לעשות כן…" .
לאור האמור כתבו הפוסקים (פסקי תשובות סי' קסג אות ד) כי אין להתיר (במקרה שאין לאוכל מים לנטילת ידיים) את כריכת הפת בשקית ניילון שהיא דומה לאכילה על ידי מזלג, אלא יש לכרוך את ידיו במפה וכדו', ורק במקרה של דוחק גדול שאין לאוכל בגד או שקית לכרוך בו ידיו, יכול להתיר את כריכת הפת עצמה בשקית וכדו' (ולא את כריכת ידיו) וז"ל הפסקי תשובות: "וכבר כתב המשנ"ב (בסק"י) דבאמת הוא דבר שאינו מצוי (שלא יהיה לו במה לכרוך ידיו) דאטו בגברי ערטילאי עסקינן דלית לי שום סודר שיהיה יכול לכרוך ידיו בו.
ועכ"פ נלמד מכאן לאלו המקילים לעצמם, כשאין להם מים, לכרוך על הפת איזה מפית או ניילון, ומתירים לעצמם לאכול כך בטענה כי אין ידיהם נוגעים בפת, דלאו שפיר עבדי, דהוי כאכילה ע"י כף שאין להתירו אלא בשעת הדחק כשאין לו אפשרות של כיסוי באיזה ניילון או בגד על שתי ידיו כהוגן עד הזרוע ולכל הפחות עד סוף קשרי אצבעותיו."
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.
