- מקור הדין
הגמרא במסכת שבת (יג ע"ב – יד ע"ב) מבארת כי, נטילת ידיים לפני אכילת תרומה נתקנה משום שהידיים הן עסקניות.
ומפרש רש"י ( שבת יד ע"א ד"ה עסקניות הן) בשם רבותיו כי, מאחר שהידיים עסקניות, קיים חשש שמא הידיים יגעו בדבר טומאה ויטמאו את התרומה, ועל כן נתקנה הנטילה כדי לטהר את הידיים לפני אכילת התרומה (שהיא קודש).
רש"י מקשה על פירוש רבותיו שאם אכן תקנת הנטילה (לפני אכילת תרומה) היא משום חשש טומאה כאמור, אזי היה על הכהן לטבול במקווה לפני האכילה ואין די בנטילת הידיים, שכן נגיעת היד בדבר טומאה גורמת לטומאת כל הגוף ולא רק לידיים (הר"ן ורבינו דוד בפסחים יג ע"א מבארים שאין חשש שהידיים תיגענה באב הטומאה המחייב טבילה לצורך טהרה, שכן אדם נזהר מטומאה חמורה ועל כן לא נדרשת טבילה לפני אכילת תרומה אלא די בנטילת הידיים בלבד, ובכך מיושבת קושיית רש"י).
מכוח קושייתו על רבותיו, רש"י מפרש כי, תקנת נטילת ידיים לאכילת תרומה היא משום נקיות והסרת המיאוס שכן קיים חשש שמא דבר לכלוך יידבק בידיים שהן עסקניות, וממילא בעת אכילת התרומה עשוי להידבק בה לכלכוך אשר יפסול אותה לאכילה (משום מיאוס).
לאור האמור עולה כי, רש"י ורבותיו נחלקו משום מה תיקנו נטילת ידיים לאכילת תרומה, לשיטת רבותיו של רש"י הטעם הוא כדי להסיר חשש טומאה, ולשיטת רש"י הטעם הוא כדי למנוע מיאוס ופסלות התרומה מאכילה בשל לכלכוך.
- נטילת ידיים לסעודה משום סרך התרומה
הגמרא במסכת חולין (קו ע"א) אומרת כי תקנת נטילת ידיים לסעודה (אכילת חולין) היא משום סרך התרומה, ומבאר רש"י (ד"ה נטילת ידיים לחולין) שמאחר והידיים עסקניות ועשויות לגעת בדבר טומאה, אזי תיקנו חכמים נטילת ידיים לכלל ישראל כדי שאוכלי תרומה יהיו רגילים לאכול בטהרה.
לאור האמור עולה כי, לעניין נטילת ידיים לסעודה רש"י מפרש שטעמה הוא משום חשש טומאה (כפי שרבותיו מפרשים את טעם נטילת ידיים לאכילת תרומה) ולא כפי פירושו לעניין תרומה שטעם נטילת הידיים הוא משום נקיות והסרת המיאוס (עי' פמ"ג מ"ז סי' קנח סע"ק א).
תוס' (חולין קו ע"א ד"ה מצוה לשמוע דברי חכמים) מבארים כי, טעם נטילת ידיים לסעודה הוא גם משום נקיות וקדושה, ומבאר הערוך השולחן (סי' קנח סע"ק ב) כי יש לאדם לנהוג בדרך של נקיות אשר מרוממת את האדם ומביאתו לידי טהרה ועל כן לפני הסעודה יש לברר ולבדוק כי אכילתו נעשית בדרך של כבוד ונקיות :"וזהו עניין הקדושה ההיפך מטומאה דכך רצון הקדוש ברוך הוא שנתנהג בנקיות ובקדושה וטהרה דנקיות מביא לידי טהרה וטהרה מביא לידי פרישות וקדושה…"
לאור האמור עולה כי עניינה של נטילת ידיים לאכילת חולין מורכב משני טעמים, האחד הוא סרך התרומה (חשש טומאה) והשני משום נקיות וקדושה (עי' משנה"ב סי' קנח סע"ק א המבאר עניינים אלו).
- נטילת ידיים באמצע הסעודה
הרמב"ן (תשובות סי' קצה, הובאו דבריו בב"י סי' קסד) פוסק כי הנוגע במקומות המכוסים באמצע הסעודה או היוצא להיפנות, חייב בנטילת ידיים בברכה. ראיית הרמב"ן לחיוב הברכה בשל הנטילה, היא מכך שבליל הסדר נוטלים ידיים (לשיטת הרמב"ן) פעם ראשונה בברכה לאכילת הכרפס ולאחר מכן נוטלים פעם שנייה בברכה לפני אכילת המצה, ומבאר הרמב"ן כי טעם הנטילה השנייה הוא משום השהות בין אכילת הכרפס לאכילת המצה והחשש שהידיים העסקניות נגעו במקומות המכוסים וכדו'.
שיטת הרמב"ן נפסקה להלכה בשו"ע (או"ח סי' קסד סעי' ב): "מי שעומד בסעדה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחכך ראשו וכל כיוצא בזה (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה (תשובות הרמב"ן סימן קנה)) צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידיים"
והקשה הט"ז (סי' קסד סע"ק ה) שהרי לשיטת השו"ע (או"ח סי' תעג סעי' ו) אין נוטלים ידיים בליל הסדר פעמיים בברכה (שלא כשיטת הרמב"ן), אלא נוטלים לכרפס שלא בברכה ולאכילת מצה נוטלים בברכה, וממילא מדוע לעניין נטילת ידיים באמצע הסעודה (כגון שנגע במקומות המכוסים) פוסק השולחן ערוך את שיטת הרמב"ן אשר אחת מראיותיו (לשיטתו) היא החיוב לברך פעמיים על נטילת ידיים בליל הסדר (לכרפס ולאכילת המצה).
מכוח קושייתו סובר הט"ז כי, הנוגע במקומות המכוסים באמצע הסעודה או מי שיוצא להיפנות, אומנם חייב הוא בנטילת ידיים כדי להמשיך בסעודתו (וכן לצורך ברכת אשר יצר) אך אין לו לברך על הנטילה (ברכת על נטילת ידיים), וכן מביא הט"ז שיטת המהרש"ל (חולין סי' מא) הסובר שאין לברך על נטילת ידיים באמצע הסעודה.
במשנה ברורה (סי' קסד סע"ק יג) הביא את הדעות החלוקות לעניין ברכת על נטילת ידיים באמצע הסעודה, ופסק כי בעושה צרכיו או בנוגע במקום המטונף ממש יש לברך על נטילת הידיים באמצע הסעודה: "ורש"ל חולק וס"ל דא"צ לברך מחמת נגיעתו באמצע סעודה בזיעה ואפילו בעשה צרכיו באמצע סעודתו ג"כ ס"ל דא"צ לברך אא"כ הלך והפליג באמצע סעודתו. והנה יש הרבה דעות באחרונים אם יש לנהוג למעשה כמותו ועיין בבה"ל שהכרענו דבעשה צרכיו או שנגע במקום מטונף ממש או שהלך והפליג צריך נט"י בברכה אבל אם נגע במקום המכוסה סתם או שהשתין אף ששפשף צריך נט"י כדין אבל לא יברך ע"ש:"
ופסקי תשובות (סי' קסד אות ה) הביא שדעת פוסקים רבים כשיטת המהרש"ל והט"ז שאין לברך על נטילת ידיים באמצע הסעודה (עי' פמ"ג סי' ק"ע א"א סק"ב; שו"ע הרב סעי' ב' (דיש לחשוש להקל בספק ברכות); כף החיים סקט"ז שכן נראה גם עפ"י סודן של דברים דלא שייך כי אם ברכה אחת לכל הסעודה; חזו"א (סי' כ"ה סק"ט) לא שמיעא ליה חילוק דהחיי"א והמשנ"ב בין נגיעה בעלמא במקומות מכוסים וטינוף לעשה צרכיו, ומסיק דהמקיל כדעת מהרש"ל משום ספק ברכה אין מוחין בידו): "ועפ"י גדולי הדורות נוהגים לחשוש לשיטת המהרש"ל ולא לברך שוב 'על נטילת ידים' באמצע הסעודה, ואפילו יצא לעשות צרכיו.
ורק בהלך ממקום סעודתו ויצא לחוץ והפליג הרבה (למשך שעה או שעתיים) יטול ידיו ויברך שוב על נטילת ידים כשחוזר לאכילתו, ואף שהמוציא אין צריך לברך שוב.
וכמו"כ אם הלך לישן שינת קבע (דהיינו, שישן כדרכו על מטתו לכהפ"ח למשך חצי שעה ויותר), כשקם משינתו חייב ליטול ידיו שוב ולברך על נטילת ידים והמוציא, אבל בשינת עראי יטול ידיו ולא יברך ענט"י והמוציא."
- סיכום
לאור האמור עולה כי נחלקו הפוסקים האם יש לברך על נטילת ידיים באמצע הסעודה ככל שנטל ידיו בשל נגיעה במקומות המכוסים או שיצא להיפנות, ויש לשאול מורה הוראה כיצד לנהוג הלכה למעשה באמירת ברכה והזכרת שם שמיים.
