ברכת המוציא לפני אכילת מאפים בקידוש או בשמחה • הרב יהודה שטרן

• מקור הדין

הגמרא במסכת ברכות (מב ע"א) מספרת כי, רב הונא לא בירך המוציא וברכת המזון (רא"ש ברכות פ"ו סי' ל) לאחר אכילת כמות גדולה של פת הבאה בכיסנין (מיני מאפה כגון עוגה, בורקס, מציות וכדו' עי' שו"ע או"ח סי' קסח סעי' ז) ועל כך העיר רב נחמן כי, מאחר שאכילת המאפים נועדה להשקיט את הרעבון (ולא לצורך תענוג, שמחה וכדו') הרי שיש לברך המוציא וברכת המזון משום "שכל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך" (המוציא וברכת המזון).

מדברי רב נחמן עולה כי אכילת מיני מזונות באופן המוגדר כקביעות סעודה (ולהלן יתבאר מהי הגדרת קביעות סעודה) משנה את ברכת "בורא מיני מזונות" הנאמרת על אכילת מאפים ומחייבת ברכת המוציא וממילא גם ברכת המזון.

בהמשך הסוגיא מספרת הגמרא כי, רב יהודה העיר לאורחים שהשתתפו בשמחת נישואי בנו שיש לברך ברכת בורא מיני מזנות על הפת הבאה בכיסנין שהובאה לפניהם וכי ברכת המוציא נאמרת רק במקרה שנקבעת סעודה על אכילת מיני המאפה.

לאור האמור עולה כי במקרה שנקבעת סעודה על פת הבאה בכיסנין, ברכתה משתנית מבורא מיני מזונות לברכת המוציא.

נחלקו הראשונים מהי הגדרת קביעות סעודה אשר כאמור יש בה כדי לשנות את ברכת בורא מיני מזונות לברכת המוציא.

שיטת האגור (סי' ריז) בשם רבינו אביגדור כי, סעודות שחרית וערבית הן סעודות המוגדרות כ- "קביעות סעודה" שכן הן מתקיימות (או לכל הפחות רגילות בני האדם לקיימן) דבר יום ביומו, וממילא אכילת פת הבאה בכיסנין בסעודת שחרית או ערבית מתחייבת בברכת המוציא, אך אכילתה באמצע היום גם בשיעור גדול ובאופן המשביע את רעבון הלב, אינו מחייב בברכת המוציא ובברכת המזון, אלא ברכת בורא מיני מזונות.

האחרונים מביאים ראיה מדברי המשנה במסכת פאה (פרק ח משנה ז) כי, קביעות הסעודה נעשית בוקר וערב שכן נאמר במשנה שאין לקחת מן התמחוי (קערה שיש בה אוכל לעניים) מי שיש לו מזון לשתי סעודות בוקר וערב, וכן אין לקחת מן הקופה (קופת הצדקה) למי שיש מזון יד' סעודות המספיקות לשתי סעודות בוקר וערב לכל ימות השבוע, וממילא עולה כי הסעודות הקבועות הן אכילת שחרית וערבית.

שיטת הרא"ש (ברכות פ"ו סי' ל) ועוד ראשונים כי, קביעות הסעודה נמדדת לפי שיעור המאכלים שנהוג לאכול בסעודה (כדברי רב נחמן שהובאו לעיל "כל שאחרים קובעים עליו סעודה…") שכן בסעודה ארעית הרגילות היא לאכול דבר מה בלבד, לעומת סעודת קבע שנוהג לאכול בה שיעור גדול יותר, וממילא כמות המאכל (נפח או משקל) היא המדד לבדוק האם הסעודה מוגדרת כקבועה ומחייבת ברכת המוציא על אכילת פת הבאה בכיסנין.

(נחלקו הפוסקים האם שיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים (עי' שו"ע או"ח סי' שסח סעי' ג) או יותר מכך ככל שאינו שבע משיעור זה (עי' משנה"ב סי' קסח סע"ק כד), וכן נחלקו האם המדידה נעשית לפי נפח או משקל, ואין כאן המקום להרחיב במלוא הפרטים בעניין זה).

הראב"ד (הובאו דבריו ברא"ש פ"ו סי' ל) סובר כי קביעות הסעודה נמדדת לפי שיעור המאכלים שהאוכל עצמו נוהג לאכול בסעודה שאיננה ארעית ומזדמנת, וממילא שעניין קביעות הסעודה המחייב ברכת המוציא תלויה באוכל עצמו.

• קביעות סעודה לפי מנהג העולם

להלכה פוסק השו"ע (או"ח סי' קסח סעי' ו) את שיטת הרא"ש כי על פת הבאה בכיסנין מברכים בורא מיני מזונות אך ככל שאכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו סעודה הרי שיש לברך המוציא וברכת המזון: "פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש, ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו אף על פי שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וברכת המזון, ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט וברך בורא מיני מזונות ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעים עליו יברך עליו ברכת המזון אף על פי שלא ברך המוציא תחלה, ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו אף על פי שהוא קובע עליו אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש דבטלה דעתו אצל כל אדם"

וכתב המגן אברהם (סי' קסח סע"ק יג) כי שיעור קביעת הסעודה שמחייב כאמור ברכת המוציא על אכילת פת הבאה בכיסנין, נמדד עם צירוף כלל המאכלים שנאכלים עם הפת, וכגון בשר או דג שניתנים על קרקר וכדו' : "נראה לי דאם הוא קבע סעודתו עליו אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפילו הכי מברך המוציא וג' ברכות וכן משמע הלשון בגמ' כל שאחרים קובעין עליו וכ"מ קצת בתו' שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים עכ"ל, ובסמ"ק כתוב בליל פורים ובליל ברית מילה, ומסתמא בפורים אין קובעין לבדם."

הברכי יוסף (או"ח סי' קסח סע"ק ו) חולק על המגן אברהם וסובר שאין לצרף את שיעור המאכלים הנוספים שנאכלים עם הפת הבאה בכיסנין (וכגון דג מלוח הניתן על קרקר) אלא חיוב ברכת המוציא על אכילת פת הבאה בכיסנין חל במקרה שנאכל שיעור קביעות סעודה מהמאפה עצמו וללא המאכלים שנאכלים עימו : " אם קבע סעודתו על כסנין אף שאכל בשר עמו ודברים אחרים, ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו, אפילו הכי מברך המוציא וג' ברכות. הרב מגן אברהם ס"ק י"ג. והמעיין יראה שאין ראיותיו מכריעות. וגם אני שמעתי שהקשו עליו דקי"ל פרק קדשי מזבח דשני דברים דלא שוו בשיעוריהן אינם מצטרפין, וה"ה נימא הכא נמי דבשר וכיוצא אין לה שיעור ולא קבע, ואיך כתב הרב מגן אברהם דמצטרפי. אמנם לי ההדיוט אי מהא לא איריא והחילוק מבואר. אבל למעשה צ"ע."

כשיטת הברכי יוסף סובר הערוך השולחן (או"ח סי' קסח סע"ק יז) כי, יש לשער את מיני המאפה בלבד ללא צירוף המאכלים שנאכלים עימם:"… ואני תמה על כל הדברים האלה שהרי אפילו בעירוב שהולכין הרבה להקל לעניין שתי סעודות לעירובי תחומין ור"מ ור"י סוברים כן במשנה דעירובין [פ"ג:] דמשערים בפת מועט הנאכל בלפתן ועכ"ז לא קיי"ל כן אלא כתנאי דפליגי עלייהו וס"ל דמשערין בפת בלבד כ"ש דלהחמיר לעניין זה לא אמרינן כן דא"כ הם דברים שאין להם שיעור וכמה עשירים שמאכלם הרבה תבשילין טובים ואוכלים פת כל שהוא ומאי שיעורא דד' ביצים לזה ואי משום שהוא שבע הרי זה כמי ששבע בפירות ואיזה עניין הוא להמוציא וברהמ"ז ולכן נלע"ד דצריכים לשער בהפת בלבד…"

ובשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן לב) פסק כשיטת המגן אברהם שיש לצרף את דברי המאכל עם הפת הבאה בכיסנין וז"ל: "אבל כאשר במדינה זו מברכת השי"ת רגילין לאכול הרבה דברים בסעודה וממעטין ממילא באכילת לחם והמג"א בס"ק י"ג כתב שהקביעות סעודה אם אכל עם בשר ודברים אחרים הוא כשיעור הפת כשאוכלין עם בשר ודברים אחרים, נמצא שבמדינה זו הוא שיעור קטן להרבה אנשים עוד פחות מג' ביצים, ולכן צריך ליזהר בחתונה כשאינו רוצה ליטול ידיו ולאכול פת כדי שלא יצטרך לחכות עד גמר כל הסעודה בשביל זימון שלפעמים נמשכת זמן רב אבל רוצים לאכול מה שיהיה שם משאר המינים, שלא יאכל המיני קייקס דיש עלייהו תוריתא דנהמא, דאם יאכל אף מעט קייק הוא לפעמים כשיעור פת שאוכל בסעודה שלמג"א נחשב קביעות סעודה. ואף שבעה"ש סעיף י"ז מסיק דצריכין לשער בפת בלבד, לא מסתבר זה דהרי גם בדורות הקודמים אכלו בהסעודות בשר וכמה מיני ליפתן והיתה שביעתם גם בצרוף כל המינים ולא אכלו מן הלחם לבד כדי שביעה. ולכן במדינה זו שמצד ריבוי המינים אוכלין רק מעט לחם אין לו לאכול מקייקס רק פחות מהפת שרגיל לאכול בסעודה שאוכל בשר ומינים אחרים וכשקשה לו לשער לא יאכל קייק אז."

• סיכום

מהאמור עולה כי, אכילת פת הבאה בכיסנין בשיעור המוגדר כקביעות סעודה מחייב ברכת המוציא וברכת המזון (וקיימת מחלוקת מהו שיעור קביעות סעודה, ג' או ד' ביצים או אף יותר ככל שאינו שבע ואין כאן מקום להאריך בפרטים הרבים בעניין זה).

נחלקו הפוסקים האם שיעור קביעות הסעודה נמדד עם דברי המאכל שנאכלים ביחד עם מיני המאפה או שמשערים את מיני המאפה לבדם (ללא הנלפת עימם).

במציאות ימינו פעמים אכילת לחמניית מזונות עם ירקות וממרח, טורטיה קטנה עם דג וירקות (כמצוי באירועים) קרקר עם דג מלוח או קפה הנטבל בו עוגיה וכדו' מחייבים ברכת המוציא וברכת המזון ואין כאן להאריך בכל פרטי הדין והשיעורים.

הדברים נכתבו לעורר את לב המעיין ואין בהם כדי הוראת הלכה למעשה כלל.