שגעון שוק ההון / טור

גילוי נאות: ההיכרות שלי עם ר' יוסלה מינצברג היא כבר עשרות שנים, מאז שעבד במשרד שלנו ועד שהפך למלך שוק ההון החרדי. אנחנו בני-דודים ואף כתבתי אתו את אחד מהפרקים בספרי "בית פלוני לפלוני" (הסיבה שראיתם את זה השבוע בבתי הכנסת היא כי הוא יצא לאור במהדורה שלישית – 6,000 עותקים ברוך השם בלי להופיע באף חנות ובלי שקל אחד בפרסום ויח"צ, כן ירבו).

גילוי נאות 2: לעומת זאת ההיכרות שלי עם שוק ההון היא כמו כל אברך ממוצע, בעצם אברך ממוצע יודע הרבה יותר ממני. בכל חדרי הקפה של הכוללים מסתובבים גאונים פיננסיים שיודעים הכל על ההבדל שבין מדד תל אביב מאה לאותו מדד עשרים וחמש וכמה בדיוק הניב האסאנפיחמשמאות.

ובכן, העסקנים החשובים מפרסמים אודות פתרון כולל לקושי להשאת ילדים, עיקרה של התוכנית: תשקיעו כך וכך, אנחנו נשקיע את הכסף ונמקסם את רווחיו, ועוד עשרים שנה תוכלו לחתן את ילדיכם בכבוד ובלי שום חובות. מושלם. ותודה לרב מינצברג ועוד כמה עסקנים בתחום, כמו אייזנטל מהמודיע ועוד, שהביאונו עד הלום.

אחרי שני הגילויים הללו ברצוני לגשת לנקודה: התוכניות החדשות מגיעות ממקום טוב של רצון לעזור לנו לפצח סוף סוף את החידה: איך אפשר לחיות כל החיים כאברכים ולחתן כגבירים? לצורך פתרון בעיה זו הגיעו הרעיונות הללו וכל הכבוד לממציאים והמשווקים ויועציהם.

אך כמו כל שיחה עם המלמד באסיפת הורים, שכשהיא מתחילה עם מחמאות אתה יודע שבסוף יגיע ה"אבל" אז גם כאן יש "אבל". ההסתייגות שלי מהתוכנית החדשה היא כפולה, גם ברוחניות וגם בגשמיות.

יהודי תמיד מתחיל עם רוחניות. נכון שמצחיק שעורך דין כותב השקפה, אבל מה לעשות במקום שאין איש אשתדל חיש.

למה אנחנו בכלל משקיעים? בעיקרון הציבור שלנו בנוי על הפרנציפ שהתורה תצא דווקא מבני עניים. נכון, ראיתי עשירים תלמידי חכמים והם מועטים ביותר, וכמעט תמיד מדובר בכאלו שירשו את הכסף ולא שקועים בהשקעות. בדרך כלל מי שעוסק בהשקעות זה מוציא אותו מהלימוד ולעיתים קרובות גם מהאווירה התורנית. אין שום פסול בלהיות עשיר, אך ברור שזו מדריגה פחותה מאשר בן תורה (עו"ד נמצא הרבה מתחת לשניהם).

אלא מאי? יש לנו מחויבות להשיא את הילדים ומה לעשות שזה כרוך בכסף, אז עושים מה שצריך כדי להגיע לזה וזהו. לכן, למשל, אם אברך ליטאי שצבר כמה לירות קונה דירה בירוחם בשביל להשיא לבתו תלמיד חכם, הוא לא מחפש כסף אלא מחפש תורה, גם אם הבת עדיין בתוך עגלת תינוקות.

הוא קונה היום דירה נניח ב-400,000 ₪, משכיר ב-1500 ומוסיף עוד קצת כל חודש, המשכנתא מתכסה במהירות והוא יכול להתפנות שוב להבין את הקושיא של התוס' על דררא דממונא. עם השנים הוא יכול להמשיך לקנות גם לבת שאחר כך ולבן וכו'. עוד 15 שנים כל דירה – ולא משנה איפה תקנו – תהיה שווה לפחות פי שניים וכנראה אף יותר, וזה לא מבוסס על רוח הקודש שאין לי ועל בינה מלאכותית שהנטפרי לא מאפשר, אלא על היגיון בריא וברור, שכן עלות הבנייה של הדירות עולה כל הזמן מטעמים שקשה לצפותם נסוגים אחור.

המגמה הזו שמכניסים לתוכנו את השאיפה להיות גביר היא חלק מהניסיון "לאמרק" (מלשון אמריקה) אותנו ולהפוך אותנו לאמריקאים. זה מצטרף לאקספו של שבוע שעבר, שגם הוא נעשה בידי צדיקים שכוונתם לעזור לנו. אין שום פסול בשיטת התורה עם דרך ארץ של האמריקאים, אך השיטה שלנו שבה אברכים יושבים ולומדים עשרות שנים בכולל טובה בהרבה. אמי ע"ה נטשה את חיי המותרות בארץ הזהב ועלתה לכאן בשביל מה שאנחנו ולא כדי שנהיה אמריקה 2.

נכון, יש לפעמים הוראה קונקרטית שמקבל יהודי מרבו ללכת ללמוד מקצוע או לעסוק במסחר כשלהו בשל נסיבות אישיות ייחודיות, אך אי אפשר להפוך את הכלל לרודפי בצע שכל שיחם ושיגם סביב הכסף והגדלתו.

איני מאמין שאברך שיש לו מאות אלפי שקלים מושקעים בשוק ההון אינו להוט אחריו על מנת להגדיל הונו. לעומת זאת, האברך שהשקיע את הדירה בירוחם אין לו שום דבר שהוא יכול לעשות על מנת להגדיל את הונו, הוא רק יושב וממתין שהזמן יעשה את שלו, והזמן אכן עושה את שלו והקב"ה שולח ברכה במעשי ידיו ואח"כ שואלים איך אברך ליטאי מחתן חמש בנות ומעניק להן דירות – הנה התשובה.

לעומתו, כאשר אברך, בעצם כל אחד בכל גיל, אלא שדיבר בכתוב בהווה, יודע שיש לו מאות אלפי ש"ח הוא אינו יכול להימנע מלחשוב כל הזמן איך הוא מעביר מפה לשם ושם לכאן – ומכאן הדרך קצרה להפסד כספי ורוחני כאחד.

התירוץ שצריך כסף לחתונה הוא לא מדויק, משום שהרי איש לא חושב על ההוצאות של האולם והצלם, אלא מתכוונים לדירה שזו ההוצאה הגדולה בכל חתונה, כל היתר מתגמד לידו (בפרט שהם פטורים מעונשו של שטריימל בשני רבבות) ולמרות שהוא גם קשה הוא עדיין אפשרי בעזר השם ומאן דיהיב חיי יהיב חתונה. אנחנו מדברים כמובן על חתונות נורמליות, מי שנכנס לחובות כדי לנקר עיניים צריך סיוע מסוג אחר שניתן חינם בקופת חולים…

אמנם התוכנית החדשה אינה מדברת על כך שכל אברך ישקיע בעצמו וינהל את הונו, אלא וועדה מיוחדת תעשה זאת עבורו, וכאן אנו מגיעים לחלק השני והפחות נעים, תאמינו לי אצבעותיי רועדות – פיזית – בעת הכתיבה אך אוי לי אם לא אומר.

רבותי, ההבדל ביני לבין העסקנים הצעירים הוא בדבר אחד: אמנם הם מבינים טוב ממני בכספים ושוק ההון, אך לי יש יותר ניסיון חיים, פשוט עניין של גיל. הדור שלי למשל זוכר היטיב את הקריסה של בנק צפון אמריקה (תשאלו את אבא) וכמה יהודים משלנו הלכו לכלא אז. אנחנו זוכרים גם את עמנואל וחריש וערים נוספות, שהחלו בקול רעש גדול בידי וועדות עסקנים וסיימו במקום שסיימו.

הצעירים שבינינו מכירים עשרות קבוצות רכישה, מוסדות שקרסו ועוד שורה ארוכה של מעשים שגרמו לכך שאברכים תמימים איבדו את כל או רוב כספם. הצד השווה שבכולם הייתה וועדה של עסקנים שכולם סמכו עליהם והתבררה במקרה הטוב שהם לא יודעים מה הם עושים ובמקרה הפחות טוב שהם כן יודעים מה הם עושים…

וכל זה במקרים שאפשר היה לדון ולראות ולפקח כל דקה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנושא שאנחנו לא יכולים לעקוב אחריו כלל. אם משום שאיננו מבינים בשוק ההון והן משום לעולם לא תדע מדוע העסקן העדיף להשקיע בחברה פלונית.

כמובן, 99% מהעסקנים מתכוונים (לפחות בהתחלה) רק לשם שמים והם שונאי בצע וחפים מטעויות, אך בשביל האחוז האחד הבודד (נכד של הברדיטשובר, מה לעשות) כדאי לחשוש קצת.

באופן טבעי שעת המבחן של דברים מעין אלו היא לא מהיום למחר אלא עוד עשרות שנים קדימה ולכן אין אפשרות לעקוב באמת על התוצאות אלא להאמין ולהשליש כל חודש את הלחם מהפה רק כדי לגלות עוד עשרים שנה שסליחה, אופס, היה משהו שנכשל.

והמשהו הזה יכול להופיע באלף סוגים, ממעילות מכוונות ועד איזה טעות קטנה בחישוב שער הדולר או לא יודע מה. כל דבר קטן יכול לגרום לאיפוס הכסף, מה שאגב לא יכול לעולם להתרחש ברכישת דירה להשקעה.

נכון, יש רבנים חשובים שמברכים על המהלך, אך גם הם מדברים עקרונית על הצורך במהלך חכם, ולא זכיתי לראות תעודת כשרות שהרב לוקח אחריות על כל שקל כמו שהוא לוקח אחריות על כל עוף שתחת פיקוחו. עד שאראה תעודה כזו אמשיך להיות סקפטי לגבי העניין ולהתפלל שבשנת תשצ"ו אהיה ללעג וקלס כאשר מישהו יעלה את הטור הזה להוכחה איך הפסימיים טועים תמיד ואיך בדיוק הפעם זה כן הצליח. יש לי משום מה תחושה שהטור יועלה עם הכיתוב שאומר כי לפעמים דווקא מישהו שלא מבין בשוק ההון צפה את הסוף המר מראש —

— הלוואי ואתבדה.