השיעור השבועי: פרשת תצוה – שבת זכור • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

פרשת תצווה וזכור

היום באנו מז אדר יום הולדת והילולת אדון הנביאים רעיא מהימנא משה רבנו עה

תצווה ראשי תיבות צעקת הדל תקשיב ותושיע ואין ספק כמה עכשיו כולנו מרגישים כרשים ודלים ואין איתנו יודע עד מה ורק לסמוך ולבטוח על מי שאמר והיה העולם

בפרט שלא מוזכר שמו של משה רבנו כי השם הינו דבר חיצוני רק בשביל שיקראו לו אבל האדם עצמו אינו צריך שם והתורה מתחילה ואתה תצווה עצמיותו ומהותו של רעיא מהימנא תצווה היינו תחבר את בני ישראל לאביהם שבשמים

וכמבואר בספר התניא קדישא באריכות פרק ב ופרק מב שבכל דור ודור יש את עיני העדה חכמי ישראל שמטרתם לרדת מן ההר ולקשר ולהעלות את נשמות ישראל מלמטה למעלה

יהי רצון שיד ישראל תהיה על העליונה בכל העניינים חודש אדר בריא ותקיף מזליה ושהכל יתבטל בשמחה גדולה ובחיות בעבודת ה וקיום המצוות בהידור רב וגאולה פרטית וכללית בשובה ונחת בחסד וברחמים תיכף ומיד ממש אמן ואמן

זכור את אשר עשה לך עמלק

חסידים הראשונים אמרו: מדוע נאמר "לך" ולא "לכם"? כי אין עמלק יכול לפגוע אלא במי שחי לעצמו ואינו מעורב עם הבריות
(מפי השמועה).

מחיית עמלק
על אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן מסופר, שקודם התקרבותו לחסידות הבחין פעם אחת בעת קריאת פרשת זכור בחסיד שפניו הביעו סלידה עמוקה מעמלק. לאחר הקריאה ניגש אליו ושאל: "ר' יהודי, מה עשה לך עמלק שאתה שונא אותו כל-כך?".
השיב הלה, שהיה מהחסידים הנועדים: אם רצונך לדעת, בוא איתי לרבי שלי ושם תקבל את המענה.
(מפי השמועה).

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כה,יז)
– כאשר מתעוררים לצאת ולהתעלות מהמיצר של הגשמיות והחומריות בא 'עמלק' ומנסה להפריע.
העצה לקליפת עמלק היא – 'זכור': יש לחקוק דברי תורה בזיכרון ולחשוב ולהרהר בהם בכל עת ובכל מקום.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' רפז).

אשר קרך בדרך (דברים כה,יח)
לשון קור וחום (רש"י).
עבודת הבורא צריכה להיות מתוך חמימות והתלהבות, ככתוב (ואתחנן ד) "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", ואילו עמלק מקרר את האדם שלא יתפעל מענין אלוקי. כיצד הוא עושה זאת? על-ידי שהוא מעורר ספֵקות בכל דבר (עמלק בגימטרייה ספק), ואומר: מי אומר שהעניין הוא כן.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' רפז).
* * *
פרשת עמלק נזכרת בתורה פעמיים – "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (בשלח יז), "זכור את אשר עשה לך עמלק".
אומר על כך הרבי הריי"צ:
העמלק מרפידים משפיע על יהודי שלא להקפיד בקיום המצוות, "שרפו ידיהם מדברי תורה" (מכילתא); ואילו העמלק של פרשת תצט מקרר אותו מכל דבר שבקדושה. לכן מצינו שבשבת פרשת זכור קוריאין "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולאחר מכן, בפורים, קוריאים "ויבא עמלק" (אף שלכאורה היה הסדר צריך להיות הפוך), שכן בראש וראשונה מקרר עמלק את האדם מכל דבר שבקדושה, ועל-ידי כך מביא אותו למצב של "רפו ידיהם מדברי תורה".
(ספר השיחות תש"ד עמ' 74).

ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (דברים כה,יח)
חותך מילות וזורק כלפי מעלה (רש"י).
קליפת עמלק מסתירה על האותיות י' ה' של שם הוי', ככתוב (בשלח יז) "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"; ואילו מצוות מילה מגלה אותיות אלו, כנרמז בתיבת "מילה" – מל יה. משום כך התנגד עמלק למצוות מילה דוקא.
(אור התורה דברים עמ' תתרכד).

כל הנחשלים אחריך (דברים כה,יח)
חסרי כוח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן (רש"י).
לפנינו לימוד ולקח נפלא:
עמלק לא פגע אלא בבעלי חטא שנפלטו מן הענן, ובשביל יהודים אלו יצאו כל ישראל מהענן כדי להלחם בעמלק, ככתוב (בשלח יז) "וצא הלחם בעמלק" (צא מן הענן, רש"י).
הווי אומר: חובתו של כל אחד ואחד לצאת "חוץ לענן", להגיע ליהודי שנמצא מחוץ לעולמה של היהדות, חשוף ל'עמלקים' שונים ומשונים, ולקרבו לתורה.
(שיחת ש"פ בשלח תשמ"א).

ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך (כז,כ)
הדלקת המנורה במשכן ובבית-המקדש מבטאת את כללות עבודת ה' – להדליק את "נר ה' נשמת אדם" על-ידי "נר מצווה ותורה אור". כאשר הנשמה תאיר באורה האמיתי, גם הגוף יאיר, ובסופו של דבר יהיה אור בכל העולם.
הכוח לזה בא ממשה רבנו – "ואתה תצווה". כאשר עצמיותו של משה ("אתה") מתחברת ("תצווה" מלשון צוותא וחיבור) עם בני-ישראל, ביכולתם לעשות מדבר גשמי, דוגמת שמן זית, אור רוחני.
ומאחר שבכל יהודי יש ניצוץ של משה רבנו, מורה הכתוב לכל אחד ואחד מישראל 'לצוות', היינו לקשר ולחבר, עוד ועוד מבני-ישראל, שגם הם 'ייקחו' דברים גשמים ויביאו אותם 'אליך', אל הקדושה.
(שבת פרשת תצווה ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ב, עמ' 316).

ואתה תצווה את בני-ישראל (כז,כ)
מדוע נאמר "תצווה את בני-ישראל", ולא "דבר אל בני-ישראל", כבתחילת פרשת תרומה?
ההסבר לכך: בפרשת תרומה נאמר "דבר", שהוא מלשון הנהגה (כמו "יַדְבר עמים תחתינו"), כי משה היה צריך להנהיג את העם ולהדריכו כיצד לתת את תרומת ה'. לעומת זאת, בפרשתנו נאמר "תצווה" – מלשון צוותא וחיבור – כי משה צריך לחבר את בני-ישראל אליו. שכן על-ידי התחברות והתקשרות זו, בוודאי יזכו להשיג חכמה עילאה, הנקראת "שמן", ויבינו את סודות התורה שניתנו בכ"ב אותיות. זהו שנאמר "את בני-ישראל", כלומר, כל האותיות מא' ועד ת'.
(אור-תורה).

ויקחו אליך שמן זית זך (כז,כ)
שמן – רומז לתורה, כנודע.
זך – בגימטרייה 27, והם כ"ב אותיות הא"ב וחמש האותיות הכפולות (מנצפ"ך).
"ויקחו אליך שמן זית זך" – כל (אותיות) התורה, לרבות מנצפ"ך, כולן נמסרו למשה ומיוחסות לו.
זהו שאמרו רז"ל (מגילה ב): "מנצפ"ך – צופים (נביאים הראשונים) אמרום", והקשו: "והלא אין נביא רשאי לחדש דבר מעולם", ותירצו "שכחום, וחזרו וייסדום". הרי שגם אותיות מנצפ"ך מיוחסות למשה, אלא שהנביאים גילו דברים שנשכחו.
הוא הדין לכל דברי הנביאים והכתובים – שורש כולם בתורה וכולם מתייחסים למשה, אלא שהם חזרו ויסדום.
זהו שאמרו רז"ל (ספרי מטות ב): "כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה" – דברי הנביאים והכתובים נאמרו קודם לכן בתורה והנביא רק מגלה את מה שכבר היה. לכן נתנבאו ב'כה'. אבל נבואת משה היתה חדשה, שלא נשמעה מעולם. לכן נאמר 'זה', כלומר: ראה זה דבר חדש.
(אור-תורה פרשת תצווה דף לו עמ' ב).

שמן זית זך (כז,כ)
הזית הוא מר, כמאמר רז"ל (עירובין יח), "יהיו מזונותיי מרורין כזית", והוא רומז לבחינת החושך והמרירות שמצד הסטרא-אחרא. לכן הזית משכח לימוד של שבעים שנה (הוריות יג), כי השכחה היא מעולם הקליפות.
ועל-ידי כתישת הזית, דהיינו, אתכפיא סטרא-אחרא, מתגלה השמן, בחינת החכמה; היינו ההתבטלות לאלוקות (כי חכמה עניינה ביטול, שהרי תיבת חכמה היא גם: כח מ"ה – ביטול).
(תורה-אור דף פא עמ' ב-ג).

שמן זית זך (כז,כ)
זך: בלי שמרים (רש"י).
מפירושו של רש"י משמע שתיבת "זך" אמורה על השמן, אך ה'אבן עזרא' מפרש שתיבת זך אמור על הזית, דהיינו שהזית צריך להיות נקי ושלם.
והרי הסבר לשני הפירושים, על-פי פנימיות העניינים:
הזית הוא מר, ולכן הוא מורה על רע וחושך; אך בפנימיותו – הוא המקור שממנו נמשך השמן. שמן רומז לחכמה, ולפי זה הזית (מקור השמן) רומז לדרגה נעלית ביותר, למעלה אף מהחכמה. חכמה היא ראשית הגילוי ולפי זה הזית הוא למעלה מהגילוי, ולכן הוא בבחינת 'מר' ו'חושך'.
ה'אבן עזרא' מפרש לפי פשטות העניינים (שזית רומז לרע וחושך), לכן הוא אומר שצריכה להיות זהירות מיוחדת בבחירת הזית, כדי להוציא ממנו (על-ידי כתישה) 'שמן' וביטול. כלומר, הזית עצמו צריך להיות 'זך'.
לעומתו, רש"י מפרש לפי פנימיות עניין הזית (כי בפירוש רש"י גנוזים גם סודות התורה), ולכן הוא סובר שאין צורך לנקוט זהירות לגבי הזית עצמו, כי הזית הוא דרגה נעלית ביותר. הזהירות צריכה להיות לגבי השמן, דהיינו בהמשכה לבחינת חכמה, שהיא כבר שייכת אל העולמות. כאן יש חובה להיזהר שה'שמן' יהיה נקי מכל תערובת.
(ליקוטי שיחות כרך יא, עמ' 131-132).

כתית למאור (כז,כ)
אומר רבינו הזקן:
על-ידי "כתית" – התבטלות וכתישה עצמית, מגיעים לבחינת 'מאור' שבתורה.
לימוד התורה צריך להיות בביטול והנחת עצמותו של הלומד, מתוך ידיעה והכרה שהוא לומד את חכמתו ורצונו יתברך; ולא זו בלבד שלומד בהתמדה ושקידה, אלא שמסלק את עצמו בסילוק אמיתי, שכל חפצו יהיה אך ורק בתורת ה' וחכמתו יתברך, וישעבד שכלו לגמרי מכל וכול.
* * *
ויש להוסיף על הנ"ל:
זהו שאנו אומרים בתפילה – "ונפשי כעפר לכול תהיה (ועל-ידי זה) – פתח לבי בתורתך".
(ליקוטי-שיחות כרך ד, עמ' 1276).

להעלות נר תמיד (כז,כ)
מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (רש"י).
המנורה רומזת לישראל, כמובא במדרש (ילקוט-שמעוני זכריה ד). הכוהן, המדליק את המנורה, היינו מי שחננו ה' ובחר בו לשרת לפניו בקודש – חייב להשתדל להדליק את "נר ה' נשמת אדם" של מכריו ומיודעיו, ולחזור ולהדליקו עד ששלהבת י-ה של אור התורה והמצוות תהיה עולה בהם מאליה, ולא יזדקקו עוד למוכיח ולמעורר.
שיעור זמן ההדלקה הוא – "עד בוקר", זה העולם הבא שכולו בוקר (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א).
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 676).

ועשית חשן משפט (כח,טו)
במילה 'חשן' שני רמזים מנוגדים:
א) בכתבי האריז"ל מובא ש'חשן' אותיות 'נחש'.
ב) בספרים נאמר, משמו של רבי אפרים מבעלי התוספות, ש'חשן' בגימטרייה 'משיח'.
הגוף רומז ל'נחש', כי הוא נקרא 'משכא דחוויא' (=עורו של נחש), והנפש רומזת ל'משיח'. בזמן הגלות עניין ה'נחש' הוא בגלוי, כי סיבת הגלות היא החטאים, דהיינו התגברות הגוף על הנפש. ולאידך גיסא, עניין ה'משיח', אף שהוא קיים, הוא בהעלם.
עבודתנו אפוא היא – הגברת הנפש על הגוף, כלומר, להוציא ולגלות מהעלמו את ה'חשן' שבגימטרייה 'משיח'.
(לקוטי שיחות כרך יא עמ' 138).

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התמים (כח,ל)
את האורים ואת התומים: הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן… ובמקדש שני היה החושן… אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט (רש"י)
זאת אומרת שגוף החושן היה קיים גם בבית שני, אלא שנחסר עניין המשפט שבו, היינו פעולתו בעולם (שעל-ידו נשפטים בני-ישראל והעולם).
הדבר עולה בקנה אחד עם הנאמר בתורת החסידות, שהיתרון והעילוי העיקרי שהיה במקדש הראשון על המקדש השני לא היה במדרגת גילוי האלקות שבמקדש עצמו, אלא בהמשכת גילוי זה גם בגבולין: בבית הראשון נמשך גילוי זה גם מחוץ למקדש עצמו, בגבולין, מה שאין כן בבית השני.
(לקוטי שיחות חלק יא, עמ' 138).

את האורים ואת התומים (כח,ל)
למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים – שמאירים את דבריהם; תומים – שמשלימים את דבריהם (אין גזירתם חוזרת, רש"י) (יומא עג).
ויש להבין: מה החידוש הגדול שאין גזירת האורים והתומים חוזרת?
אלא: על הפסוק (שמות ו) "ושמי הוי' לא נודעתי להם" פירש רש"י: "לא ניכרתי להם במידת אמיתות שלי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי".
הרי שסיבת הדבר ש"הבטחתי ולא קיימתי" היא מחמת העדר גילוי שם הוי', ורק עם גילוי שם הוי' שהוא 'שם אמיתות' שלי, אין שינוי. כדכתיב (מלאכי ג), "אני הוי' לא שניתי".
כלומר, כשנמשכת השפעה משאר השמות ייתכן שיהיה שינוי וההשפעה לא תגיע למטה, מאחר שמידת הדין מעכבת, אבל כשההשפעה באה מבחינת שם הוי' – אזי אין מידת הדין מעכבת. ומאחר שגזירת האורים והתומים היא משם הוי', לכן אין גזירתם חוזרת.
זהו גם פירוש הכתוב (תהילים מג), "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני": "אורך" – הוא המשכת האור, "ואמיתך" – שיהיה קיום להמשכה והאור לא יסתלק.
(אור-התורה – שמות כרך ה, א'תרנ-נא).

ונשמע קולו בבואו אל הקודש (כח,לה)
יש שואלים: אמת שהמצב הירוד של דורנו מחייב פעילות נמרצת בהרבצת התורה וחיזוק היהדות, אבל מניין לנו שעבודה זו צריכה להיעשות ב'קול רעש גדול'? מדוע נחוץ לצאת לרחוב ולהשמיע שם בקול רם על הנחת תפילין, מזוזות כשרות וכיוצא בזה, דבר שלא ראינו בדורות הקודמים?
המענה על כך: על-פי כל הסימנים שציינו חז"ל בסוף מסכת סוטה, ברור שדורנו זה הוא הדור שלפני ביאת המשיח, הנקרא 'עקבתא דמשיחא' – 'שולי המעיל'. בשולי המעיל היו פעמונים ורימונים (הם יהודים השרויים בשפל המדריגה, בחינת 'ריקנין שבך'), וכשהם נכנסים 'אל הקודש' – תחת כנפי השכינה, היה 'נשמע קולו' דווקא, ללמדנו שדבר זה צריך להיעשות באופן של 'קול רעש גדול'…
(ליקוטי-שיחות כרך טז, עמ' 341).

ועשית ציץ… ושמת אותו על פתיל תכלת (כח,לו-לז)
ציץ מכפר על עזות פנים (זבחים פח).
כתוב בספר אורחות-צדיקים (שער הבושת), ש"אם יתבייש האדם בגלוי ובסתר לפני השם יתברך לבד, אין מעלה למעלה מזאת". אך מה שהאדם אינו מתבייש מפני השם יתברך, אלא הוא בבחינת עז פנים, זהו מפני שבעיניו השם יתברך רחוק ממנו.
זהו שרמז הכתוב: "ועשית ציץ" – "ציץ" הוא מלשון ראייה (כמו "מציץ מן החרכים"), היינו העבודה של הסתכלות כלפי מעלה, ועל-ידי כך יתבייש מהשם יתברך,
"ושמת אותו על פתיל תכלת" – על-ידי הסתכלות זו יגיע לבחינת בושת (יראה עילאה) הנרמזת ב'תכלת', כאמור בזוהר ש'תכלת' רומזת לבחינת יראה.
(אור-התורה שמות, כרך ה' עמ' א'תשנו).

את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (כט,לט)
חסידים ראשונים הסבירו את שני ה'תמידים' בעבודת האדם לקונו. וכך אמרו:
ה'תמיד' של שחר הוא – "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; וה'תמיד' של בין הערבים הוא – "וחטאתי נגדי תמיד"…
כלומר, תחילת עבודת האדם בבוקר היא לזכור שהוא עומד לפני ה' ("שיוויתי ה' לנגדי תמיד"), וממילא יקום בזריזות לעבודת הבורא, כאמור בשולחן-ערוך אורח-חיים בתחילתו; ועבודת הלילה היא קריאת שמע שעל המיטה, שאז על האדם לעשות חשבון צדק על מעשיו במשך היום אשר לא היו כדבעי – "וחטאתי נגדי תמיד".
(מפי הרה"ח ר' שמחה גורודצקי).

ועשית מזבח מקטר קטורת (ל,א)
למה נאמרה פרשת מזבח הפנימי בסוף פרשת תצווה ולא עם שאר כלי המשכן ובכללם המזבח החיצון, בפרשה הקודמת?
כי יש הבדל מהותי בין עבודת ה' במשכן בכלל והקרבת הקרבנות במזבח החיצון במיוחד, ובין הקטרת הקטורת במזבח הפנימי:
התוכן הפנימי של מעשה הקרבנות הוא התקרבות היהודי אל הקב"ה, התקרבות שבה נפשו הבהמית (ה'בהמה' שבקרבו) עולה אל הקדושה. כאן דיי במידה מסוימת של התקרבות (אדם לא מצוּוה להיות מלאך…). אבל הקטורת עניינה התקשרות ("בחד קטירא אתקטרנא") והתאחדות של עצם הנשמה עם הקב"ה – דרגה שהיא סיום ושלמות עבודת המשכן, ולכן נאמרה פרשה זו, בסוף כל עניין המשכן וכליו.
(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ב, עמ' 322).

והקטיר עליו אהרון קטורת סמים (ל,ז)
פרשת תצווה נפתחת בציווי מעשה המנורה ומסתיימת בציווי על עשיית הקטורת. יש קשר מיוחד בין שני הדברים, כפי שהם בעבודת האדם:
הדלקת המנורה בנפש האדם משמעותה – הדלקת והארת הנשמה בנר מצווה. גם עבודת הקטורת היא התחברות והתקשרות עם הקב"ה כאש בוערת, כמאמר הזוהר – "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא".
כשם שהדלקת המנורה הפיצה אור בכל העולם, כך גם הדלקת הנשמה באור המצוות עליה להאיר את סביבתה ואף עבודת הקטורת צריכה להשפיע על כל הסובבים.
שליחות זו – זמנה תמיד, כי המנורה והקטורת הן עבודות שנעשו במשכן ובמקדש תמיד, בכל יום ויום ללא יוצא מהכלל.
(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תשנ"ב. התוועדויות תשנ"ב כרך ב, עמ' 323).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה