עוד שבוע הגיע לסיומו ובהנהלת הקואליציה מסכמים שבוע שגרתי לחלוטין: עוד שבוע בו הצטבר פקק חקיקה מטורף שהולך ומתארך משבוע לשבוע, עוד שבוע בו הוכיחה המליאה כי אין שום קשר בין הממשלה למשילות ובין השלטון לקביעת סדר היום.
בהתאם לשגרה החדשה, הסתיים עוד שבוע בו רוב מוחלט של החוקים הממשלתיים והפרטיים שהניחו חברי הקואליציה על שולחן הכנסת, נדחו למועד אחר וחלק גדול מאלה שנשארו נחלו הפסד. זה הפך לשגרה והגיע למצב שלא רבים זוכרים שפעם היתה מציאות כזאת שהממשלה הצליחה פשוט למשול, כלומר לשלוט על סדר היום בכנסת, בחקיקה ובהתאם לכך בסדר היום הציבורי במליאה.
כי זה היה רק פעם, זה היה בימים בהם מפלגת השלטון היתה גם מפלגה גדולה עם הרבה מצביעים, זה היה בימים שהממשלה היתה בנויה ברובה הגדול ממפלגות שחשבו פחות או יותר אותו דבר וכולם יחד ייצגו את רוב חלקי העם, מן ימים משונים כאלה שהיו פעם, שחלפו ונשכחו.
היום המצב שונה לחלוטין, היום הממשלה מורכבת מימינה הימנית וממרצ השמאלנית, ושניהם נשענים על רע"מ שבעצמה לא מעכלת שהיא חלק מקואליציה. ושוב נפתח לו שבוע מטורלל עם ההפגנה השבועית והילדותית מבית היוצר של עבאס. ועדת השרים לענייני חקיקה שהתכנסה ביום ראשון, החליטה לדחות הצעת חוק מחוצפת שהוגשה בידי רע"מ, הדורשת להחיל את הטבות המס ליישובים הבדואים גם על פזורות לא חוקיות בנגב. כי אם כבר חוק חשמל, אז למה לא עוד הטבות מס על הדרך.
כשהקואליציה ניסתה להשיב במבוכה ובנימוס מבויש שאולי כדאי לחשוב על זה עוד קצת, רק אם זה בסדר כמובן מצדכם ורק אם זה לא קשה לכם, התגובה של רע"מ היתה כצפוי – ברוגז ברוגז. הם הודיעו רשמית ששוב אין לספור את האצבעות שלהם כחלק מהקואליציה עד שהסחיטה החדשה תתקבל גם היא.
ביום שני הונחו על סדר היום חוקים רבים שממתינים כבר כמה שבועות, אבל שוב עמדה הקואליציה בפני שוקת שבורה. בלית ברירה נמשכו החוקים מסדר היום והצטרפו לרשימה הארוכה הממתינה גם כך, המליאה שהייתה אמורה להסתיים לפנות בוקר ננעלה בשעת ערב מוקדמת.
ביום רביעי שוב חזרה ההצגה על עצמה אבל כאן נמצאה שיטה קצת אחרת. החוקים עלו למליאה והתקיים בהם דיון, אבל את החלק של תשובת שר וההצבעה – דחו למועד אחר, כך ביום שיהיה רוב ניתן יהיה לקיים הצבעות זריזות בלי צורך בדיון חוזר. אבל גם בחוקים שכן עלו להצבעה נחלה הקואליציה הפסד וארבעה מהם הסתיימו בניצחון של האופוזיציה.
התרגיל של עבאס
כל זה מתרחש כבר באופן שגרתי ובזה אין כל חידוש. אבל בכנסת כמו בכנסת אי אפשר לעבור שבוע בלי איזו סנסציה חדשה וזה קרה סוף סוף ביום רביעי, כשהתרחשות שהתחוללה סביב חוק אחד הציגה את האירוניה בהתגלמותה וסימלה יותר מכל את המצב הפוליטי המשונה.
לסדר היום עלתה הצעה שהגיש איימן עודה יו"ר הרשימה המשותפת, להקמת יישוב ערבי חדש בצפון. באופן נורמלי היה מצופה שהקואליציה כולה תתנגד והאופוזיציה תתמוך ואז החוק ייפול בלי מאמץ, כמו שצריך להיות בכל חוק אופוזיציוני. לימינה זה הסתדר מצוין, גם להתנגד לאופוזיציה וגם לעצם העיקרון של הקמת יישוב ערבי חדש אבל כאן עלה חשש שהאופוזיציה תנצח, כי הרי רע"מ לא מצביעה.
באופוזיציה לעומת זאת המבוכה היתה קצת גדולה יותר. קשה היה לראות את סמוטריץ', סטרוק ובן גביר מצביעים בעד הקמת יישוב ערבי חדש, מצד שני יש את הצורך להביך את הקואליציה ולהצביע נגדה מה גם שמדובר בחוק תאורטי בקריאה טרומית ולא ביוזמה שתביא מחר בבוקר לעליית טרקטורים לשטח. כצפוי, הממשלה דרשה הצבעה שמית ולכן החליטו בליכוד ובציונות הדתית לחכות לרגע האחרון ואז להחליט.
לפי הנוהל, בהצבעה שמית קוראת מזכירת הכנסת בשמות הח"כים ולאחר מכן מקריאה שוב את שמות אלה שלא נכחו במליאה בסבב ההקראה הראשון. המצב הזה מאפשר לחברי כנסת מתלבטים לצאת החוצה, לראות לאן ההצבעה נוטה ואז לחזור לסיבוב השני ולהצביע בהתאם. בליכוד החליטו לעשות כך ולראות מה קורה בקואליציה עם החוק הזה ואם יראו שגם כך אין לו רוב, ניתן יהיה להימנע מהצבעה ובכך לחסוך לפחות את המבוכה שבפרוטוקול יהיה כתוב שהם תמכו בחוק כזה.
את הדיון בחוק ניהל מנסור עבאס עצמו בשבתו על כסא מ"מ יו"ר הכנסת והוא לא יכול היה לצאת מהאולם בעת ההצבעה. למרבה ההפתעה, כשקראה המזכירה בשמו הוא הצביע בעד החוק, למרות שרשמית רע"מ היתה ברוגז ביום הזה ולא השתתפה בהצבעות.
בליכוד הבינו מיד שיש כאן הזדמנות לאשר את החוק ולנצח את הקואליציה ולכן מיהרו להיכנס בהמוניהם למליאה בסיבוב השני ולהצביע בעד. עבאס ישב על כסאו והתגלגל מצחוק, הוא מבחינתו הצליח להטריף את הקואליציה והאופוזיציה גם יחד. ההצבעה היתה צמודה מאוד אבל כאן קרה עוד משהו בלתי צפוי: ח"כ מיקי זוהר הצביע בטעות נגד, מתוך בלבול של רגע וכך נוצר רוב של קול אחד נגד החוק והוא נפל.
למעשה, עבאס וחבריו הצביעו בעד בגלל מהותו של החוק להקמת יישוב ערבי וכדי לא להשאיר את הקרדיט לרשימה המשותפת. הליכוד והציונות הדתית היו צריכים להתפתל בהסברים מלומדים למה זה כן בסדר לתמוך בחוק כזה, באגף הימני בקואליציה הטיחו את הראש בקיר איך הגיע מצב שחוק כזה לא נופל מעצמו בשקט ובמהירות, באגף השמאלי בממשלה הרגישו הפוך: שהם אלה שהפילו חוק שהם מזדהים איתו עקרונית והיו רוצים לתמוך בו ודווקא חברם לקואליציה הוא זה שהפיל אותם בפח.
האירוע הזה היה סמלי מאוד. לקואליציה אין אג'נדה, אין דרך ואין יכולת לשלוט בחלקים של עצמה, הליכוד והציונות הדתית נגררים לשותפות בלתי מובנת מאליה עם המשותפת ורע"מ גם יחד, ואחרי כל זה גם מפסידים, מיקי זוהר לא טעה סתם כך, הוא הביט כנראה בתוכן החוק והצביע אוטומטית נגד יישוב ערבי, נוצר מצב כזה שהקואליציה והאופוזיציה כבר לא זוכרים מי נגד מי, איפה הימין ומי השמאל, מי בעד ומי נגד, מבולבלים? גם אנחנו, אבל בעיקר הם.
זירה נפיצה בירושלים
עירוב התחומין הזה של אין יותר ימין ושמאל גלש והשפיע גם על המצב המדיני וגם הפוליטי. בנט נסע השבוע לבחריין, מלא כולו בתקוות וציפיות שהתמונות החגיגיות יהדהדו ברחבי העולם ובעיקר בארץ ויחזקו את מעמדו, אבל אז קפצה עליו רוגזה של שכונת שמעון הצדיק.
השכונה הנפיצה עומדת במרכז מאבק משפטי שברובו נוטה לטובת התושבים היהודים בשכונה, אבל בגלל כשל אסטרטגי של כל ממשלות ישראל, המאבק הזה הפך לתקשורתי וסמלי וחרג לחלוטין מגבולות המשפט. השליטה בשכונה הפכה לסמל שבגללו פרץ כזכור מבצע שומר החומות בקיץ האחרון.
כעת הסיטואציה חוזרת על עצמה, התושבים היהודיים בשכונה עוברים התנכלויות וניסיונות רצח על בסיס יומי ובשבת שעברה ניסו מחבלים לשרוף משפחה שלמה בחיים ורק בחסדי שמים הם לא היו שם כשביתם עלה בלהבות. ח"כ איתמר בן גביר קפץ על המציאה ופתח בשכונה לשכה מאולתרת, כשהוא מתנחל במקום ולא עוזב אותו.
מולו, הגיעו ח"כים מהרשימה המשותפת ופעילי שמאל והקימו גם הם לשכות מאולתרות. המצב שנוצר התכתב נהדר עם המצב הפוליטי בכנסת וכך נוצרה סיטואציה, שבן גביר שנחשב גם בקרב הימין לשוליים קיצוניות הפך פתאום להיות חלק מהמיינסטרים, כל חברי הליכוד עלו לרגל ללשכה המאולתרת כדי להזדהות איתו ולתמוך בו.
בנט נדרש לנושא ומיהר להתנער מבן גביר וכסיף גם יחד, כשהוא מזהיר שהסלמה בשמעון הצדיק עלולה שוב לגרום לתבערה אזורית כוללת, אבל ההד התקשורתי פחות נצמד לעובדות והציג את בנט כאילו יישר קו עם כסיף נגד בן גביר. החלק הימני בקואליציה מצא את עצמו נבוך מול התלכדות רוב שורות הימין סביב בן גביר מחד, ומאידך מול דרישת חבריהם לממשלה למנוע כל פעילות יהודית בשכונה הנפיצה.
כדי להשלים את התמונה, ביום רביעי הגיעה לכנסת יו"ר בית הנבחרים של ארה"ב ננסי פלוסי, שהביאה איתה את המסר המרכזי מהבית הלבן לפיו ארה"ב חותרת לחידוש המשא ומתן עם הפלשתינים לכיוון פתרון שתי מדינות. היא התקבלה בכבוד גדול בכנסת, כשבימינה מנסים להטות את תשומת הלב למימון שהבטיחה למערכות כיפת ברזל, כדי לכסות על העובדה שהאמריקנים מרגישים פה בבית עם הממשלה הנוכחית והרוח השמאל קיצונית השולטת בה.
בשבוע כזה לא רבים היו רוצים להיות ח"כ בימינה בפרט או חבר בקואליציה בכלל. זו מהות הבלבול האוחז במערכת שלא מצליחה לשרטט קווים ברורים של דרך, אג'נדה ותכנית עבודה ברורה. זה המתכון המושלם לכאוס ולאיבוד שליטה שמתחולל במליאה ועכשיו גם מתחיל לתת את אותותיו בשכונת שמעון הצדיק.
הכדור בידי הסרוגים
ולצד הבלבול, היה גם רגע של נחת ואופטימיות לאופוזיציה, כשסקר חדש הראה לראשונה תזוזה אפשרית כלשהי במפה הפוליטית הקשיחה. בשמונת החודשים שחלפו מאז הקמת הממשלה, הסקרים הראו שעדיין אין גוש להקמת ממשלה בראשות נתניהו ולמרות בגידת בנט והאכזבה הציבורית, דפוסי ההצבעה בישראל לא השתנו דרמטית.
גם הסקר הזה שנערך ע"י 'דיירקט פולס' עדיין לא מבשר את השינוי שלא התרחש פה כבר שנים רבות וספק אם יתרחש בכלל, אבל לראשונה הוא מאבחן אחוזים גדולים יותר של מתלבטים, מה שמקרב את גוש הימין לכיוון 60 המנדטים בלי מפלגת ימינה.
הסקר הזה צריך להיות צפירת אזהרה בעיקר לציונות הדתית, משום שבשקלול מהיר של הנתונים, אם יכול להיות איזשהו שינוי הוא יכול לקרות רק אצלם, אם יש סיכוי לממשלת ימין עם נתניהו זה רק באמצעות העזרה שלהם.
כיום, רוב מצביעי הציונות הדתית נמצאים שם מחוסר ברירה. המצביעים מורכבים מסקאלה רחבה שנעה בין חרד"לים וימין רדיקלי ועד ל'לייטים' שפחות מגדירים את עצמם כדתיים. בין שתי הקצוות הללו נמצא הרוב הדומם של חובשי הכיפות הסרוגות שלא בהכרח מזדהה עם אלו או עם אלו.
לאורך השנים היתה מפלגת מפד"ל אחת שאיחדה את כולם אבל ככל שהציבור הזה גדל ונהיה מגוון יותר, הייצוג הפוליטי התפצל גם הוא. בתקופה מסוימת היתה שם חלוקה נכונה ויעילה כשסמוטריץ' וחבריו ייצגו את הצד החרד"לי ואילו בנט ושקט כשהיו בראשות הבית היהודי ייצגו את הרוב ואת הצד הלייטי. אלא שהמריבות ביניהם לא תמיד איפשרו לחלקים הללו לייצר משהו שלם.
בבחירות האחרונות היו רבים במגזר שלא ממש מצאו את מקומם, בנט ושקד כבר הסתמנו כסמן קיצוני יותר שאינו בהכרח ימין ומפלגת הבית היהודי שהיתה אמורה להיות מפלגת המרכז עבור הרוב הדומם קרסה תחתיה בגלל סכסוכים פנימיים. בעקבות כך, רוב המצביעים התעלו על עצמם והצביעו לסמוטריץ' ובן גביר למרות שהם לא ממש מזדהים איתם, חלק נשארו בימינה וחלק לייטי יותר נדד החוצה, לתקווה חדשה ואפילו לכחול לבן.
כעת בסיטואציה שנוצרה לאור מצבה של ימינה, שוב נוצר רוב דומם בציונות הדתית שמחפש בית אבל לא ישמח להצביע לסמוטריץ' ובן גביר. מצד שני, בימינה הוא גם לא יישאר אחרי הקמת ממשלת עבאס כך שכעת מישהו חייב להציב פתרון. כי בהיעדר פתרון מתאים, גם אם יהיו היום בחירות, הקולות שוב יתפזרו וייעלמו ולא יהיה זכר למגמה שהחלה להסתמן בסקר.
אם לאנשי הציונות הדתית יש מעט אחריות ויכולת להתגבר על אינטרסים עבור ממשלת ימין, הם צריכים להוריד מהמדף את מפלגת הבית היהודי, לנער מעליה את האבק ולהחזיר אותה לשימוש. אנשים כמו מוטי יוגב, אלי בן דהן, רפי פרץ ושולי מועלם, מייצגים נאמנה חלקים מאוד רחבים שמהווים את הרוב בקרב חובשי הכיפות הסרוגות.
המתכון הכי בטוח מבחינתם זה הקמת שתי מפלגות ששתיהן חותרות לעבור את אחוז החסימה, אחת של סמוטריץ' ובן גביר שתמשוך את הקהל החרד"לי ואחת של הבית היהודי שתהווה בית לרוב המצביעים ולקהל הלייטי. במצב כזה, יהיה אפשר לשמור לפחות על 90 אחוז ממצביעי ימינה שלא יברחו למחוזות אחרים, ואף למשוך בחזרה כמות של מנדט ואפילו שניים שחונים כרגע מחוסר ברירה במקומות אחרים כמו בתקווה חדשה או כחול לבן.
שתי המפלגות הללו צריכות כאמור לחתור לכיוון אחוז החסימה ואם סמוך לבחירות הסקרים יטילו ספק בהצלחת שניהם, הם יתאחדו אז לבלוק טכני. ובמצב של היום יחד עם התחזקות הליכוד, ניתן יהיה להחזיר לגוש הימין עוד מנדט ואפילו שניים שכרגע אין סיכוי להחזיר אותם ולכן הם לא באים לידי ביטוי בסקרים.
כל זמן שנתניהו ימשיך לעמוד בראשות הליכוד ולא יפרוש, זו נשארת הדרך היחידה להקמת ממשלת ימין. הליכוד מצליח לשמור על כוחו ולגדול מעט, אבל מימין לו צריכות להיפתח שתי אופציות שונות שרק שילוב של שתיהן יכול לגרום לגוש לגדול מבחוץ על חשבון שלוש המפלגות שנמצאות כרגע בקואליציה: ימינה, תקווה חדשה ואפילו כחול לבן שהחלה לנטות שמאלה ולא כל המצביעים שם אוהבים את זה.
מנגד, בימינה מנסים ליצור גוש לאומי חדש עם סער וגנץ, בנט כבר דיבר על כך כמה פעמים. מהלך כזה יכול להצליח ולהשאיר חלקים נחרבים מהציבור הסרוג מחוץ לממשלת ימין עם הליכוד והחרדים, מה שיקטין את הגוש עוד יותר וירחיק אותו לצמיתות מהיכולת לבנות ממשלה.
מאידך, כל עוד שגוש כזה לא יוקם, כל מה שחסר לנתניהו להקים ממשלה זה עוד שני מנדטים מבחוץ, שני מנדטים שלציונות הדתית יש כרגע יכולת להביא אותם בחלון ההזדמנויות הנדיר שנוצר. ולכן אם בציונות הדתית יש מישהו שמעוניין באמת בממשלת ימין בלי החברים שהלכו עם עבאס, אזי הזמן לפעולה הוא עכשיו. רק אם הציונות הדתית תתארגן על עצמה מחדש כבר עכשיו, היא תצליח להבטיח את מיצוי מקסימום כוחה בבחירות הבאות ואת הסיכוי להקמת ממשלת ימין עם הליכוד והחרדים.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
מעולם לא היתה במדינה ממשלה הזויה כזאת ממשלת שעטנז בלתי לגיטימית, אין לה רוב יהודי, ראש הממשלה הוא נוכל שקרן גנב קולות, פועל נגד כל הבטחותיו, שר אוצר מאפיונר רשע מרושע, שר דתות שרוצה לעקור את הדת, שרת פנים סמרטוט, שר משפטים נוכל שלא עושה כלום חוץ מרדיפת נתניהו, שקר אין רגלים, ממשלה כזאת אין לה זכות קיום, לפחות היו מנסים להתנהג כמו בני אדם ולא בהדרה קיפוח ודורסנות