אשת התקשורת סיון רהב מאיר מספרת בטורה בעיתון ידיעות אחרונות על היריקה שספגה אמא של רס"ן בניה ריין שנפל במלחמת לבנון השנייה בהפגנה בתל אביב. "ירקו על חגית ריין ברחוב. חגית ריין מאלקנה, אמא של רס"ן בניה ריין שנפל במלחמת לבנון השנייה, חטפה יריקה בפרצוף ברחוב בתל אביב".
"כתבתי כאן לפני כחודש על נשים עם כיסוי ראש שהופכות מסומנות. הבאתי כמה עדויות, והצטערתי על כל מייל ומייל שקיבלתי בתגובה. אלה עדיין רק קיצונים, אמרתי לעצמי, אנשי שוליים. זה כמו להתייחס ברצינות לנהג אוטובוס שצעק על נערות. חבל לתת לזה מקום. אבל התגובות האלה לא מפסיקות. זו תופעה, עצובה ומכוערת, גם אם היא זוכה להתעלמות תקשורתית, גם אם בוחרים לדבר רק על דברים אחרים".
"אני מעדיפה לא לדבר על זה", אמרה לי תחילה חגית. "אני עשויה מחומר של פיוס, אני רוצה להוריד להבות. הרי בטנק שבו בניה נהרג היה גם אורי גרוסמן, הבן של דוד גרוסמן. על שניהם אני מספרת בהרצאות שלי בארץ כבר 17 שנה, מאז המלחמה".
בסוף הסכימה לשחזר. היא הגיעה לתל אביב להפגנה של תנועת "הביטחוניסטים" עם דגל ישראל. הם שרו שירי ארץ ישראל, אביגדור קהלני נאם, ואז עבר שם מישהו ושאל אותה אם ההפגנה בעד או נגד הרפורמה. חגית לא גמרה את המשפט, רק התחילה לומר שהיא באה כי היא נגד סרבנות, וקיבלה יריקה בפניה, בתוספת קללות.
"אני עדיין מרגישה שלא נרגעתי מהעלבון הזה. אני מרגישה את זה עד עכשיו. ממש קפאתי במקום, כמו איזו נפגעת של תקיפה. כל כך נפגעתי שבהתחלה לא סיפרתי על זה לאף אחד. עזבתי את האירוע והלכתי מושפלת לרכב שלי. הדרך לאוטו נראתה לי כמו נצח. ואז ישבתי שם וניסיתי לנשום עמוק, עד שנרגעתי קצת. נזכרתי איך אמא שלי הייתה מספרת שברחובות בפולין היו יורקים עליה באופן קבוע בדרך לבית הספר וצועקים עליה 'יהודייה מסריחה' בפולנית. והנה אני כאן בארץ ישראל, ויהודי יורק על יהודייה?".
אחר כך כתבה לי בווטסאפ: "אני באמת כל כך רוצה שנקטין להבות. אני לא שונאת את מי שירק עליי. אני כואבת, אבל לא שונאת. אני יודעת מניסיוני שברגע שמכירים באמת – אוהבים. כולנו צריכים להיות מבוגר אחראי, להזיז הצידה את הקיצוניות הזו".
חוצפה שיש אמות שכולות ויש אמות שכולות אם
היא הייתה באה ממחנה השמאל אז היו נותנים לה יחס אחר ולא עובר בשתיקה
איפה הועדה לזכויות הנשים?