כשכולם עושים פוליטיקה באמצע מלחמה, גם השופטים עושים דין לעצמם / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
כולם מדברים, בג"ץ עושה:
כולם עושים פוליטיקה, אבל רק השופטים הצליחו לגרום לנו לצאת מהכלים בכעס ותסכול

כבר שבוע שני ברציפות שהזעם והתסכול המציפים את כל אזרחי ישראל ממצוקות המלחמה והטרגדיות שהפכו לחלק מחיינו, מתפרצים בצורת ביקורת חריפה וחסרת תקדים סביב ההחלטות היוצאות מתחת פטישו של בג"ץ.

מצביעי הימין ולמעשה לא רק הם אלא רוב אזרחי המדינה, שואלים את עצמם האם באמת זה הזמן לעסוק בכך והאם זה נכון להחזיר לחיינו את נושא הרפורמה בעיצומה של מלחמה, שבתחילתה עוד היתה תקוה לאיזושהי מגמה של אחדות בעם. ובאין תשובה משביעת רצון הופכת השאלה לזעם מוצדק על השופטים המנותקים ועל התאווה הבלתי מוסברת של הנשיאה הפורשת, לנצל את הזמן האוזל בו היא יכולה לפסוק פסיקות ולשנות סדרי עולם, כאילו אין מלחמה בחוץ.

מפלגות השמאל וארגוני המחאה מתמלאים גם הם זעם על מחוללי הרפורמה, משום שלדעתם הם הסיבה בגללה נאלץ עם ישראל להתמודד עם מה שמתמודד. ובכלל, הם אשמים בכך שבג"ץ נאלץ – נעבך – להידרש לנושא ולפרסם פסיקה כזאת.

ואחרי שסיימנו לנגב את הקצף מהשפתיים ועצרנו לנשום קמעא ולהחזיר קצת אוויר לריאות, עולה לרגע שאלה קטנה אבל לגיטימית: למה בעצם אנחנו כל כך כועסים על השופטים?

אם נהיה כנים, הרי ההרגשה ההרואית של אחדות במדינה, של מחיקת מלחמות האחים ושל מעבר לתקופה חדשה, היו נחלת הימים הראשונים של המלחמה ותו לא. בשבועות הראשונים שאחרי שואת יהודי הדרום, עוד היו כאלה שאמרו כי "מדינת ישראל כבר לא תיראה אותו דבר, כלום לא יחזור להיות כמו שהיה". אבל ככל שהמלחמה נמשכה וההלם הראשוני התפוגג, באה המציאות וטפחה על הפנים של כולנו.

בעוד החיילים נהרגים ונפצעים בעזה, ובעוד שעשרות אלפי ישראלים הפכו לפליטים בארצם, זרוקים באכסניות על מזוודותיהם וטפם, ובעוד שיישובים רבים בדרום ובצפון הפכו לערים שוממות מופגזות, נראה שמדינת ישראל חזרה להיות בדיוק, אבל בדיוק כמו שהיתה, כלום לא השתנה ושום דבר לא מתיימר אפילו להיות אחרת ממה שהיה קודם.

הפוליטיקאים חזרו לעשות פוליטיקה על מלא, מריבות ימין ושמאל חזרו במלוא העוצמה בעיקר בזכות מאבק ארגוני המחאה שקידשו מלחמה פוליטית על נתניהו עצמו, השיח הציבורי יצא מגדרו בשאלה הקיומית על מועד בחירות לרשויות המקומיות, ולכן השאלה הנשאלת היא למה אנחנו כל כך זועמים על השופטים ועל רמת הניתוק שלהם, הרי הם לא הגיעו בחלל ריק, הם בסך הכל הגיעו על מצע עבה ועכור של פוליטיקה קטנה ומלחמות אחים שעדיין מתנהלות כאן כמו בימים שלפני שמחת תורה.

התשובה האפשרית לשאלה הזאת היא על גבול הפסיכולוגית. מסתבר ששופטי בג"ץ הלכו צעד אחד קדימה, קצת יותר מידי ולכן הם חידדו עבורנו מבלי שנשים לב את כל מה שרע לנו ומציק לנו. וכשאנחנו זועמים עליהם, אנחנו כועסים למעשה על כל שאר נבחרי הציבור, מובילי המהלכים ומקבלי ההחלטות.

אחד הגורמים למצב הזה הוא מרכיב בסיסי במציאות, בו כל אחד מתבצר בדעה שלו וממשיך איתה קדימה מבלי להתרגש מהזרמים שכנגד ומהמציאות בפועל. כל צד וכל בעל דעה חי כאילו באוטונומיה משלו, מדבר בדבקות על האידיאל שלו מבלי להביט סביב.

כך אנו רואים למשל את הדרג המדיני מצהיר את מה שכולנו רוצים לשמוע, שהמלחמה תימשך עד הסוף ולא תיפסק לפני שיושגו המטרות שהן מיטוט חמאס והחזרת החטופים. גם ראשי הצבא והחיילים בשטח מדברים בנחישות על כך שהם נכונים להמשיך את הלוחמה ככל שיידרש והם מצידם לא מוכנים להפסיק. אבל מה שקורה בפועל זה שחמאס לא קרוב אפילו למיטוט ואפילו מקבל סיוע הומניטרי על ידי אותו דרג מדיני עצמו. ההסבר הוא שבכירי ממשלתנו ואנשי הצבא אכן התכוונו בהחלט למה שאמרו והם עדיין מאמינים בכך בכל לב, אבל כשזה מתנגש עם האילוצים מסביב, בשדה הקרב ובזירה המדינית והבינלאומית, הדברים כבר נראים קצת אחרת.

גם השמאל בשאיפותיו יכול להסביר את עמדתו בטוב טעם ובצורה שיכולה להישמע הגיונית. יש ביקורת על הממשלה, יש ביקורת על מקבלי ההחלטות ויש אפילו הצדקה לצאת ולהפגין נגד הממשלה. אבל לא כל מה שנכון על הנייר ממשיך להיות נכון גם במציאות, כשמדינת ישראל נמצאת במלחמה וכולם מבינים שזה לא הזמן למחאה פוליטית פרסונלית אלא למחאה עממית נטו נגד כלל הנושאים באחריות.

וכך זה נמשך כמעט בכל נושא הנתון במחלוקת סביב המלחמה ולא רק. הצד השווה לכולם הוא שהדיבורים שלהם נכונים כשהם באוויר, אבל נמוגים ככל שהם מנמיכים לעבר אדמת המציאות. כל צד יכול להיות צודק כשהוא מסביר את העמדה שלו לעצמו, אבל לא טורח לעצור אפילו לרגע כדי לסנכרן אותה עם המציאות או עם הדעה שכנגד.

וכך אנו מקבלים שלל דעות מוצקות, הצהרות חזקות ומלאות פאתוס ואמפתיה ציבורית, אבל בסוף היום שוב אנו נשארים עם פוליטיקה קטנה ומלחמה בלתי נגמרת הגובה מחירים קשים. אנחנו נשארים דבקים בדעה, בסיסמה, ברצון, בשאיפה, בצדק הפואטי אליו אנחנו שואפים, אבל שום דבר מזה כמעט לא מתממש. אנחנו נשארים עם דיבורים לחוד ומציאות לחוד.

אל תוך המצב הזה הגיעו כעת שופטי בג"ץ והלכו צעד אחד קדימה: בשונה מהפוליטיקאים ובשונה ממקבלי ההחלטות בקבינט, הם דווקא כן יכולים לממש את האג'נדה שלהם, להם אין מציאות שתעצור אותם ותטפח על פניהם. להם אין אילוצים שיעצרו אותם וימנעו מהאג'נדה שלהם להתממש. כשהם מגבשים דעה, הם פשוט יכולים לפרסם אותה ולממש אותה, ולא משנה כמה אנשים יכעסו ויתריסו.

וזה מה שמציק לנו, זה מה שמתסכל הרבה אנשים פה. מי שכועס על בג"ץ זה בגלל שהוא רוצה שגם הצבא יוכל לממש את המדיניות שלו באותה צורה, שגם מדינת ישראל תוכל להפוך למציאות את כל הצהרות הניצחון שלה על מיטוט חמאס והחזרת חטופים, הכעס הוא בעצם שאלה מתריסה ונוקבת, למה כל העמדות והאג'נדות נשארות רק בתחום התאוריה, ורק אג'נדת בג"ץ היא כמעט היחידה שיכולה להתממש ולקרות כאילו אין עולם, כאילו אין מלחמה, בלי לספור אף אחד.

הנשיאה הפורשת והשופטים שאיתה לא פעלו בחלל ריק, יתכן גם שיש רבים שיסכימו עקרונית עם חלק מהנימוקים המרוחים על אלפי העמודים בקלסרים עבי הכרס של פסקי הדין. כמו שהפוליטיקאים עושים פוליטיקה באמצע המלחמה, גם הם עושים את הפוליטיקה שלהם למרות הקרבות. אבל הם כבר הלכו צעד אחד יותר מידי ולחצו על הכפתור הרגיש שהצית את הזעם הציבורי.

כי כשהציבור רואה את רמת הניתוק וחוסר הסנכרון עם המציאות, זה דורך בדיוק על היבלת הזאת. הציבור כועס על הכל, על אג'נדת ימין שלא מצליחה להתממש, על הפגנות שמאל שמתמקדות רק באיש אחד, על תחושת צדק לאומית שלא מתממשת בגלל לחצים בינלאומיים, על אופוריה שהיתה כאן בתחילת המלחמה אבל דעכה ונעלמה מבלי שנחוש בהישגים או בשינוי במצב, והכעס הזה מתנקז לזעם על קבוצה של 15 שופטים שהם היחידים שמצליחים לעשות וליישם את מה שהכריזו עליו. הם יכולים לעשות את מה שאף אחד אחר לא.

באופן טכני, שופטי בג"ץ צודקים: היתה עתירה, יש לוח זמנים לאסתר חיות להשתתף בפסקי דין, יש רוב חוקי להחלטה שהתקבלה, יש כאן מערכת פוליטית שכבר בכל מקרה עושה פוליטיקה, אז למה שהם לא יעשו את מה שהם עושים? למה הם היחידים שנדרש מהם להתכתב עם המציאות? התשובה נעוצה אך ורק בצעד האחד הנוסף: עם ישראל מדבר, השופטים עושים. הממשלה מנסה, הצבא מתאמץ, אבל בג"ץ מצליח.

2.
לא עכברא גנב:
אם האקלים הישראלי לא דוחה את בנט מהשיח, הבעיה היא לא אצלו

כבר כמה שבועות שהצבע הולך וחוזר ללחייו של נפתלי בנט. האיש שנדחק ממרומי כס ראשות הממשלה אל מחוץ למשחק הפוליטי, זיהה הזדמנות פז לחזור למרכז העניינים, רכוב על גלי הכאב הציבורי והמלחמה הנמשכת.

הרשתות החברתיות גדושות בימים אלה במלל ותמונות שבנט כותב ומפרסם על עצמו, מהביקורים שהוא עורך בבסיסי צה"ל, אצל משפחות מפונים ובניחומי אבלים בבתי ההרוגים. אם במדינת ישראל לא השתנה דבר למרות המלחמה הרי שאצל בנט זה בולט אף יותר, האיש עושה בדיוק את מה שעשה לפני שהיה ראש ממשלה.

בתקופת הקורונה הוא ערך מסע ביקורת נרחב נגד מדיניות הממשלה ואף חיבר ספר "איך לנצח מגיפה" שמאוחר יותר עלו תהיות מי באמת כתב אותו. במערכת הבחירות שלאחר מכן הוא רכב על גלי המצוקה הכלכלית ויצא לקמפיין "לא פרנסה – לא מעניין". בכהונתו הקצרה והכושלת הוא כמובן לא תיקן ולו במעט את העוולות עליהן צעק.

היום הוא עושה בדיוק את אותו דבר. הוא מזהה את החולשות בהתנהלותה של הממשלה ולא תוקף אותה ישירות אלא יורד לעם, מדבר עם אנשים ומלבה אצלם את הקשיים שלהם, כאילו שיש לו פתרונות מוכנים לכך. עד שהשבוע הוא הגדיל לעשות וחשף בחוסר אחריות אופייני מידע חסוי ומסווג, לפיו בימי כהונתו הקצרה מדינת ישראל תקפה באיראן, כשלדברי גורמי ביטחון חשיפה כזאת עלולה לגרום נזק למדינת ישראל.

בפועל אנחנו לא יודעים מה יש לבנט, אם יש לו פתרונות או יכולת כלשהי, אבל אנחנו כן יודעים מה אין לו: בושה.

ואם בנט מרגיש מספיק נח לקום מהתחתית, מהכשלון שדבק בו ולחזור לעשות את כל מה שעשה כאילו כלום לא קרה, הרי שהבושה היא לא שלו, הבושה היא שלנו. לא עכברא גנב אלא חורא גנב. אם האקלים הישראלי לא זורק אותו בחזרה בבושה מהרשתות ומהשיח הציבורי, כנראה שהבעיה יותר עמוקה מאשר סתם בעיה אישית של פוליטיקאי רעב לקאמבק.

3.
ברית צבועה ומסוכנת:
דרום אפריקה תפסה צד במלחמה וזה מעיד בעיקר על עצמה

במרכזה של רמאללה באחת מכיכרותיה המרכזיים של בירת הרשות הפלשתינית, מתנוססת אנדרטה עם דמותו של נלסון מנדלה, המנהיג הדרום אפריקאי שנודע בעולם כסמל של ניצחון על דיקטטורה, אביר זכויות אדם ולוחם חופש.

מנדלה היה זה שישב בכלא ונלחם למען זכויות השחורים ולמען העם בדרום אפריקה עד שהפך בעצמו לנשיא, ולכן הניצחון שלו מצא חן בעיני המערב הפלורליסטי שמיהר לחבק אותו. הוא שמר על קשרים טובים גם עם מדינת ישראל וגם עם הפלשתינים, אבל נחשב לידיד קרוב של ערפאת ימ"ש והתבטא עליו בביטויי הערכה מופלגים, כך הפך ליקיר הפלשתינים שעשו ממנו סמל לאג'נדה שלהם.

המהלך הזה מוצא חן בעיני הממשל הדרום אפריקאי עד היום, כשלכולם נח לעשות את האנלוגיה הפשטנית והמעט מנותקת של דיכוי מול דיכוי, מלחמת חופש מול מלחמת חופש, כאילו המאבק הפלשתיני נגד ישראל דומה במשהו למאבק אזרחי דרום אפריקה נגד שלטון אכזרי שנטל מהם את חירותם.

לאף אחד שם לא נח לזכור את המשפט שאמר מנדלה עצמו "אינני צופה מצב בו מדינת ישראל נסוגה משטחים כל עוד מדינות ערב אינן מכירות בגבולות מדינת ישראל ומניחים לה להתקיים בבטחה", לאף אחד בדרום אפריקה או ברשות הפלשתינית לא נח לזכור שההערכה שרחש אותו מנדלה לעם היהודי היתה בגלל שגם הוא עם מושפל שעובר דיכוי. העובדות פחות קריטיות, העיקר האג'נדה.

ועם זאת, כל עוד שדרא"פ הזדהתה עם רשות פלשתינית ביו"ש זה עוד היה נסבל ואולי גם לגיטימי. אבל כעת כשהיא המשיכה משם לתפקיד פרקליטו של השטן העזתי, זה כבר סיפור אחר שהופך את כל הקשר האפריקאי-פלשתיני לבעייתי ומסוכן.

השבוע הגישה דרום אפריקה תביעה רשמית נגד מדינת ישראל בבית הדין בהאג, על פשעי מלחמה שנעשים כביכול בעזה. גורם מדיני בירושלים הבהיר כי למדינת ישראל לא תהיה ברירה אלא לשלוח משפטנים שינהלו את המאבק הנגדי ואף ירתמו לצורך כך את מדינות המערב, אבל משמעותו של המהלך הוא אך ורק תודעתי.

משפט כזה עשוי להימשך שנים ארוכות, ברור שלא תהיה לו השפעה על המלחמה בעזה, הגורם המדיני הבהיר כי שום תכנית צבאית לא תשתנה בגלל התביעה ואין סיכוי שתתקבל גם שם איזושהי החלטה משפטית לפני שתסתיים המלחמה, ארוכה ככל שתהיה. לכן הטיעונים המשפטיים פחות קריטיים ומטרת המשפט היא עצם קיומו.

בחודשים הקרובים יעלו לדיון טיעונים מצד הפלשתינים דרך התביעה הדרום אפריקאית, בית המשפט שגם כך מוטה נגד מדינת ישראל יקבל בחדווה את כל התיאורים והעדויות שמגבש חמאס בעזה בסיוע בינלאומי נרחב, כשמנגד מדינת ישראל תצטרך להסביר ולענות. והכלל הראשון בניהול משברים הוא שאם אתה נאלץ להיות בעמדת המגיב, המצטדק והמסביר, קודם כל הפסדת – גם אם טכנית אתה צודק. במצב כזה, חשוב לחשוף את הצביעות הדרום אפריקאית ואת השקר סביב הברית הבלתי מוסברת בין דרום אפריקה לפלשתינים.

אזרחים מדרום אפריקה גם כאלה שאינם יהודים, לא ממהרים לתמוך בתביעה כזאת ועל פי שיחות שניהלנו איתם הם הרבה יותר מוטרדים ממה שמתחולל אצלם בבית. דרום אפריקה משדרת לעולם ליברליות אבל בתוכה היא אחת המובילות בטבלת הפשיעה העולמית, נלסון מנדלה הצליח למוטט את השלטון הדיקטטורי ולכונן באופן רשמי דמוקרטיה, אבל השלטון לא שולט שם על כלום, עשרות אנשים נרצחים שם מידי יום (!) על רקע פלילי, המשטרה לא מצליחה להשתלט וכולם משתמשים בחברות אבטחה פרטיות כדי להתמודד עם המצב, כך גם קרה שדרום אפריקה היא אחת המדינות העשירות אבל רוב האוכלוסיה עניה בגלל פערים חברתיים ושלטון כוחני של המיעוט המחזיק ברוב הכסף.

מצב כזה יכול להסביר את הצביעות של הממשל. כשלראשי המדינה ואנשי שלטון החוק אין יכולת לשלוט על מה שנעשה בביתם פנימה, הם נותרים חסרי מעש ופנויים לעסוק בבעיות של אוכלוסיה קטנה המרוחקת מהם אלפי קילומטרים. כך הם יכולים להשקיט את מצפונם ולספר לעצמם סיפורים שהם עושים טוב בעולם ודואגים לכמה אנשים בעזה, בעוד שאצלם ברחובות מתים אלפים מעוני ופשיעה.

התביעה הקנטרנית והשקרית נגד מדינת ישראל ומלחמתה הצודקת בנאצים עזתיים טובחי תינוקות, מעידה קודם כל על התובעים עצמם, התביעה הזאת חושפת עד כמה הם צבועים אבל בעיקר עד כמה הם כושלים וחסרי תועלת כלפי אלה שבחרו בהם מתוך ציפייה שיטפלו בבעיות שלהם. אם נלסון מנדלה היה חי היום, יתכן והיה מתקשר לאבו מאזן ודורש ממנו להוריד מהר את האנדרטה המתנוססת בדמותו ברמאללה, שאף אחד לא יקשר אותו בטעות לסיפור הזה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]