1.
הכנה פוליטית לדשדוש:
ישראל לא יכולה לעבור ממלחמה למבצע, אז היא עושה זאת בלי הכרזה רשמית
מסע קצר בדברי ימיה של מדינת ישראל הצעירה, מעלה כי קשה למצוא הרבה שנים ברצף ללא מלחמות או ללא צורך של הצבא לנהל לחימה כלשהי מול אויב בצפון, בדרום, במזרח או אפילו בלב הארץ.
אפילו מלחמת תשכ"ז שהסתיימה לכאורה בניצחון מהדהד, הביאה אחריה את מלחמת ההתשה שנמשכה שלוש שנים בואכה מלחמת יום הכיפורים ולא זכתה להבלטה רבה מידי משום שהיא התנהלה אי שם בפאתי סיני וקצת לאורך הגדר המזרחית, מבלי שתשפיע הרבה על העורף. מלחמת יום הכיפורים שהגיעה זמן קצר לאחר מכן היוותה כבר נקודת מפנה עבור מדינת ישראל במובנים רבים מאוד.
הלקחים הצבאיים והמדיניים שהופקו משרשרת המלחמות הזאת, הם שמלחמה יש לסיים מהר ולהשתדל עד כמה שניתן לנתק ממנה את העורף האזרחי. ככל שהעורף ירגיש פחות את מצב החירום כך ניתן יהיה לנהל אותו יותר ביעילות ומבלי שהאויב יוכל להפעיל לחץ מיותר.
אלא שפחות מעשר שנים אחרי מלחמת יום כיפור, פרצה מלחמת לבנון הראשונה ושוב הביאה את צה"ל למצב מביך ממנו הוא ניסה להימנע. ישראל נגררה למלחמה מול ארגוני טרור בדרום לבנון והלחימה התארכה אז לארבעה חודשים ארוכים, לעומת מלחמת תשכ"ז ולעומת מלחמת יוה"כ שנמשכה 19 ימים קשים ומדממים.
באותם ימים, אחרי ארבעה חודשי מלחמה, השיגה מדינת ישראל הסדר הפסקת אש שכלל הגליית ראשי הטרור מלבנון ונסיגה חלקית ומדורגת שנמשכה שנתיים ממרכז לבנון לשטח הדרומי, שקיבל את הכינוי רצועת ביטחון. הרצועה הזאת הפכה לשטח מדמם במשך 15 שנה עד לנסיגה החד צדדית עליה הכריז אהוד ברק בכהונתו הקצרה כראש ממשלה.
בארבעים השנים שחלפו מאז פרוץ אותה מלחמה ועד היום, הופק בישראל לקח חשוב נוסף. אם אין אפשרות לשלוט באורך המלחמות ועוצמתן, יש להוציא מהמילון את המילה מלחמה ובמקומה לכנות את הפעילות הצבאית "מבצע". שינוי השם הקוסמטי מאפשר מרחב פעולה רחב מאוד. הלחימה יכולה להימשך זמן רב מבלי שהעורף ירגיש מותש, אפשר לנתק רוב הזמן את העורף מההתרחשויות, יש לזה גם משמעות כלכלית מבחינת פיצויים והחזקת אנשי מילואים וגם הזירה המדינית העולמית פחות לחוצה ולוחצת.
כשרצועת עזה החלה להפוך לדרום לבנון 2 וטפטופי הרקטות הפכו לאיום אסטרטגי של ממש, ממשלות ישראל קיבלו אז החלטה רוחבית: בעזה לא תהיה מלחמה, בעזה יהיו מבצעים, סבבי לחימה קצרים שהארוך ביותר שבהם היה צוק איתן שנמשך 51 יום. רוב אזרחי ישראל פחות הרגישו את הסבבים הללו ורק תושבי הדרום הפכו לברווזים במטווח, המצב הזה איפשר לישראל למשוך זמן ולנסות לקחת את הדברים לאט.
אבל בבוקר שמחת תורה תשפ"ד שוב התהפך הכל, התפיסה הזהירה והאיטית לא הוכיחה את עצמה מול אויב צמא דם ולראשונה מזה 40 שנה, מדינת ישראל הכריזה בלית ברירה: אנחנו במלחמה. לא עוד מבצע, מלחמה של ממש.
כעת, חלפו להם מאה וחמשה ימים, זמן שיא במונחים של מלחמות ומדינת ישראל מוצאת את עצמה במצב ממנו רצתה להימנע. מלחמה לא יכולה להימשך כל כך הרבה זמן, זה אפילו לא דומה למלחמת ההתשה שהשאירה את העורף כולו מחוץ לתמונה. הפעם מדינת ישראל כולה מרגישה את זה, רוב שטחי הדרום והצפון פונו מיושביהם, קרוב למאתיים אלף איש הפכו לפליטים בארצם, עזה מוציאה כמעט מידי יום ארונות של חיילים רח"ל ומסוקים נושאי פצועים והסוף כרגע לא נראה באופק.
זאת הסיבה שבשלב זה, אנחנו שומעים יותר דיבורים בכיוון של 'סיום השלב הֶעָצִים', שחרור חלקי של חיילי מילואים, גלנט רומז שהתמרון בצפון הרצועה הסתיים וגם בדרום הלחימה עוברת לשלב אחר, מדובר אמנם בלחץ אמריקני כבד לסיים את המלחמה אבל גם בישראל זה נוח מאוד לקבל את הלחץ הזה.
מהצד השני, אי אפשר באמת לסגת מעזה ללא הכרעת חמאס וללא השבת החטופים, תושבי הדרום מצהירים שלא יחזרו הביתה כל עוד יש איום כלשהו ולו הקלוש ביותר לטיל אחד נוסף שיתעופף מעזה וכל זה עוד לפני הצפון שם לא ברור בכלל איך ואם בכלל מחזירים את התושבים הביתה. מבחינה מדינית אסור למדינת ישראל להכריז על סיום המלחמה ללא ניצחון וגם מבחינה פוליטית – מי ששואף כעת לסיים את המלחמה מכריז על כך מטעמים ברורים וצרים של שנאת נתניהו גרידא.
אך מצד שלישי, בראיה צבאית ומדינית, לישראל היה הכי נח להכריז בשלב הזה על מעבר ממלחמה למבצע. לא מדובר כאן רק בשינוי קוסמטי אלא בהכרזה שיש לה כמה משמעויות. הפעילות הצבאית נגד חמאס תימשך, החיילים ייכנסו, ינסו להגיע לראשי חמאס ולחטופים אבל לא ישהו בתוך עזה כמו שהיה עד עכשיו בחלק הצפוני. ומנגד – העולם ילחץ על חיזבאללה להפסיק את התוקפנות בצפון כי הרי רשמית המלחמה הסתיימה, וגם ניתן יהיה לנהל אחרת את הכלכלה והמשק ולנסות להחזיר לפחות חלק גדול מהתושבים הביתה.
מצב כזה הוא מורכב מאוד, ישראל לא עמדה בעבר מול החלטות קשות כאלה ולכן דווקא עכשיו היה מצופה מהממשלה וממקבלי ההחלטות לגלות מנהיגות ולקבל החלטה, גם אם היא תהיה קשה וברור שלכל החלטה יהיו מתנגדים וכמובן מחירים ל"ע, אך אי אפשר להשאיר את המצב כך. אבל מי שמכיר את נתניהו יודע שהחלטות כאלה הן לא הצד החזק שלו.
מה שקורה כרגע בפועל זה שהממשלה ומערכת הביטחון מכינים אותנו למבצע דה-פקטו בלי לקרוא לזה מבצע. הצבא מתכונן לדשדוש רב שנים ברצועת עזה כפי שהיה בלבנון, כבר כעת מנסים לשכנע את התושבים לחזור ליישובי העוטף, ברמה המעשית המלחמה עומדת להסתיים אבל אף אחד לא יכריז על כך, בוודאי שלא אותה ממשלה שבכל סבבי הלחימה לא הכריזה על סיום מבצע, הפסקות האש דווחו לנו בעיקר מהתקשורת הזרה, אפילו החלטה כזאת לא הוכרזה פה בנחרצות.
הזירה הביטחונית עדיין לוטה בערפל תחת המצב המורכב אבל בינתיים לזירה הפוליטית יש משמעויות רבות. והסקירה הארוכה שקראתם עד כה היא בעצם הבסיס למה שראינו השבוע בזירה הפוליטית.
בליכוד מיהרו להכחיש השבוע דיווחים בשני כלי תקשורת מרכזיים, על כך שנציגים מטעמה הציעו ללפיד וליברמן להצטרף לממשלה. וכשהליכוד מכחיש בתוקף משהו, זה אחד הסימנים שהדברים כנראה נכונים.
אם ישראל נכנסת למצב של דשדוש ואין רגע דרמטי אחד בו מכריזים על סיום המלחמה, זה אומר שגם אין רגע דרמטי אחד בו גנץ יבין שהסיפור הסתיים ועליו לפרוש מהממשלה. לכן גנץ עשוי לעשות חושבים והוא יכול לצאת מהממשלה הזאת בכל רגע נתון. כזכור, יש מישהו מרכזי בליכוד שמאוד לא רוצה לחזור לממשלת הימינ-על-מלא ולכן יש ניסיונות למשוך את לפיד וליברמן, לפחות לשנה אחת לפי הדיווחים. על הצעה כזאת יש טביעות אצבע ברורות מאוד של נתניהו: בואו נמצא פתרון זמני, אחר כך כבר נחשוב הלאה, ניתן לקלפים להסתדר ונחשוב שוב בהתאם.
מה שקורה בזירה המדינית זה גם מה שקורה במסדרונות הפוליטיים. למדינת ישראל דרושה הכרעה החלטית גם אם היא תהיה קשה, אבל היא לא מתקבלת. ובמקום זאת ההנהגה מנסה לנהל את הסיטואציה, לנסות ללכת בין הטיפות. לגישה כזאת יש מעלות רבות אבל בפועל, לא תמיד היא עובדת. כמו עכשיו למשל.
2.
תרופה ומכה:
סאגת התרופות לחטופים מספקת הצצה לאופן קבלת ההחלטות במלחמה
פארסת התרופות לחטופים שהתרחשה השבוע, חושפת מעט מצורת התנהלות מקבלי ההחלטות במלחמה ומסבירה מעט את הכאוס ואת הקושי לקבל החלטה אחת דרמטית ולעמוד מאחוריה.
נתניהו ניהל את נושא העברת התרופות כמעט לבדו יחד עם ראש המוסד, ורק בגלל פליטת פה של בכיר חמאס אבו מרזוק גילו בישראל שיש סעיפים רבים שאינם ידועים לא לשר הביטחון, לא לשרי הקבינט ואפילו לא לשב"כ ולצה"ל, למשל שישראל הסכימה להכניס את ארגזי התרופות לעזה בלי בידוק ושעל כל תרופה לחטוף ישראלי, יועברו אלף תרופות ל"אזרחים עזתיים".
מדובר בהתנהלות לא תקינה לחלוטין ואחרי הסערה שפרצה נאלץ נתניהו להתקפל ולהורות לצה"ל לבדוק את הארגזים בכניסה לרצועה. בקבינט האשימו את נתניהו בכך שהוא ניסה לגזור לעצמו את הקרדיט על הכנסת התרופות וכשמשהו הסתבך הוא הטיל את האשמה על הצבא וגורמי הביטחון, אבל למעשה אפשר להעריך שהיו כאן שיקולים ענייניים ולא רק רצון לקרדיט.
מי שמנהל כאן את המלחמה בפועל זה הבית הלבן, ובזה כולם כבר נאלצים להודות. נתניהו התנהל בנושא התרופות תחת לחץ אמריקני כבד, ופרשת התרופות חשפה את האמת שהקבינט פחות רלוונטי לאי אלו החלטות ואת הפרשה ניהלו אלה שבאמת מנהלים את העניינים.
ההודעה של אבו מרזוק בה חשף את הפרטים שהסעירו את מדינת ישראל, מעצימה עוד יותר את האבסורד. לטענת בכיר חמאס שכנראה גם נכונה, הסיכום שהושג הוא שרק חמאס הוא זה שיחליט לאן ילכו התרופות, לישראל אין שום דרך לדעת האם התרופות המעטות שהוקדשו לחטופים אכן יגיעו אליהם, וכל זאת לצד סיוע כלכלי ענק שכולל מזון, קמח ועוד שייכנסו לרצועה כפרס לארגון הטרור שהסכים לחתום על נייר בו הוא מתחייב להעביר את התרופות לחטופים. ושוב – חתימה על נייר בלבד, בלי צורך לספק הוכחה שהחתימה לא היתה על הקרח.
בישראל אוהבים להתבדח על חשבונו של חוקר יהודי נחמד בשם אליהו יוסיאן, עולה מאיראן שנוהג להתראיין ולהסביר במבטא פרסי כבד שמדינת ישראל לא מבינה את השפה המדוברת במזרח התיכון והיא צריכה לשנות טרמינולוגיה. למעשה, גם אחרי ההומור צריך להודות שהוא לא מדבר שטויות. ארגוני הטרור צוחקים עלינו למרות שאנחנו מבינים היטב את השפה שלהם, אבל מי שלא מבין אלה האמריקנים שמנהלים פה את העניינים.
הראש האמריקני המקובע נוהג לנהל מאבקים כאלה בנאיביות מסוימת שנובעת מסדר ושכל ישר. ההיגיון המערבי הבריא אומר שיש להילחם בפושעים ולעשות הכל כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים, לשמור על הומניות וזכויות אדם יחד עם מאבק קשה ללא פשרות במפרי חוק ומחוללי טרור. אבל הממשל האמריקני עצמו לא התמודד מעולם עם מצבים כאלה.
בכירי ביטחון אמרו לאורך השנים שאם ביום מן הימים מדינת ישראל תצטרך לכבוש את רצועת עזה, התכניות המבצעיות לכך מוכנות ותהליך כזה אמור לקחת 24 שעות בלבד, במכת אש שתבתר את הרצועה לשלושה חלקים. המחיר הנורא של תהליך כזה מסיבי עלול להיות מאות חיילים הרוגים רח"ל ולכן בפועל הכניסה הקרקעית מתנהלת יותר לאט ובזהירות.
עכשיו נתאר לעצמנו שארה"ב היא זו שהיתה נדרשת לכבוש את הרצועה, אין ספק שהיא היתה בוחרת באופציה הראשונה למרות המחיר הכבד שהיה מקובל על אזרחי ארה"ב, שמקבלים באותה טבעיות גם את השוטר שיורה למוות באזרח שגנב רכב ונמלט מהמשטרה. אבל אותו היגיון לא מקבל בשום אופן שהשתלטות ישראלית על ארגון טרור תפגע בטעות באיזה ילד שנמצא בסביבה. וזה מסביר בעצם את הסיפור.
גם ראשי ממשלה שהבטיחו לנו להיות חזקים מול הממשל בארה"ב, לא באמת יכולים לעשות את זה. וכל עוד שהם לא מצליחים, לפחות יש להודות בכך שמדינת ישראל יודעת אולי להילחם ולהבין את שפתם של ארגוני הטרור, אבל היא כלואה בכלוב הזהב של הדוד העשיר שלא מבין או לא רוצה להבין את השפה שמדברים כאן באזור.
3.
הגלגל לא עוצר:
חקירתו של ח"כ אלמוג כהן מעלה תהייה ישנה ומעניינת
ח"כ אלמוג כהן מעוצמה יהודית, נחקר אתמול במשטרה בגין תקרית שהתרחשה לפני 11 שנים כשהיה שוטר במג"ב, אז לכאורה נהג באלימות כלפי עצור בדואי בזמן פיזור הפגנה בדרום. כהן עצמו פרסם תמונה מהאירוע לפני כשנה וחצי ברשתות החברתיות ומאז נפתחה חקירה נגדו בפרשה זו.
דוברו של אלמוג כהן טען מנגד שהחקירה החלה רק בגלל שבשבועות האחרונים כהן מרבה לדבר על פרשה ביטחונית חמורה שאסורה לפרסום לדבריו, סביב האזרח שנתפס כשהתחזה בחסות המלחמה לאיש ביטחון והגיע למידע צבאי רגיש. לטענתו של כהן, החשיפה שלו מביכה מאוד את המערכת הצבאית והמשפטית ולכן בתזמון מעניין אישרה היועצת המשפטית את החקירה נגדו.
הטענה הזאת הציתה מיד סערה ברשתות החברתיות וגם חברי כנסת מהימין מיהרו לגבות את כהן ולקרוא לו שלא להיכנע לרדיפה של מערכת המשפט כלשונם. ושוב, בפעם המי יודע כמה, קיבלנו לכאורה פרשה בה המערכת המשפטית רודפת איש ימין בעוד שהיא מתעלמת מחשדות דומים אצל אישים בולטים המזוהים עם השמאל.
לאורך השנים נחשף לא פעם, שחוקרי משטרה מחזיקים תיק פלילי מוכן על נבחרי ציבור רבים אבל לא מקדמים את זה לחקירה מעשית כל עוד אין לכך סיבה ציבורית, תקשורתית או פוליטית. המגמה הזאת מעלה שוב ושוב את הטענות מימין על אכיפה בררנית ועל שליטת המיעוט האלטיסטי על הרוב הימני הדומם.
הפרשה של אלמוג כהן עדיין בראשיתה וקשה לקבוע במסמרות דעה מוצקה בנושא, אבל היא שוב מעלה את אותה תהייה שכבר שנים רבות נותרת בגדר תהייה בלבד ללא תשובה. הרי אם אכן יש אכיפה בררנית ושלטון עריצות של השמאל, הרי שזה כבר גלוי וידוע. הימין תמיד צועק שצריך לחשוף את השקר ושכולם יידעו, אבל השקר הזה כבר נחשף מזמן, הוא ברור לכולם ובכל זאת הוא נמשך ונמשך באותה דרך ללא הפרעה.
יהיו כאלה שיטענו שהימין מעצים את התופעות האלה מתוך חוסר יכולת לתקן את המצב וכדי לצבור אהדה פוליטית, תחושת התקרבנות תמיד היתה נשק פוליטי יעיל במדינת ישראל. יהיו כאלה שיטענו שהשמאל באמת שומר על מעוזי השליטה הללו כדי לדרוס את הימין ולשמור על כוחו, אבל כך או כך, המגמה הזאת פשוט נמשכת ולא משתנה, ולא ברור מדוע. הרי אם אור השמש הוא החומר המחטא הטוב ביותר, הרי שהתופעה הזאת כבר מזמן יצאה לאור השמש ובכל זאת היא חיה וקיימת. ואם היא קיימת, איך אף אחד לא הצליח לשים לה סוף במשך כל כך הרבה שנים.
הנושא רחב מאוד וראוי לניתוח רחב וארוך יותר, אבל בקצרה אפשר רק לתהות. תמיד יאמרו בימין שהשמאל רודף אותם והשאלה היא למה. האם בגלל שהשמאל פשוט יכול – אז הוא מתעלם מרעשי הרקע, או שהימין לא מספיק חזק כדי לשנות גישה ולדבר בשפה של מנצחים. הפרשה של אלמוג כהן היא עוד סיבוב בגלגל הבלתי נגמר הזה, שבינתיים אין אף אחד שהניח עליו אצבע וניסה לעצור אותו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
