1.
אנו מצהירים בזאת:
עד שכבר יש רגעים של אחדות בממשלה ובכנסת, זה רק סביב מילים ריקות
רגעים קצרים של נחת היו השבוע לממשלה ולעומד בראשה, גם בישיבת הממשלה השבועית ביום ראשון וגם בהצבעה הסמלית שנערכה ביום רביעי במליאה. לראשונה אחרי שבועות ארוכים של מתח פוליטי, נרתמו כל חלקי הקואליציה עם חלק גדול מהאופוזיציה לרגע אחד של אחדות, לתמיכה בנוסחת החלטה הצהרתית השוללת תכתיבים חד צדדיים נגד ישראל.
בשבוע שעבר דווח בתקשורת האמריקנית, כי גורמים בבית הלבן מגבשים קואליציה עם מדינות באירופה ומדינות ערב המתונות, כדי להתניע מהלך של הכרה במדינה פלשתינית, כשלטענתם, המצב בעזה והיעדר תכנית ליום שאחרי, מכשירים את הקרקע לבנייתה מחדש של הרשות הפלשתינית שתקבל את השליטה גם על עזה.
לראייתם של אותם גורמים בממשל ביידן, במצב כזה בצירוף האינטרס הישראלי לחתור לחתימת הסכם נורמליזציה עם סעודיה, נוצר חלון הזדמנויות קצר והיסטורי להכרה בהקמת מדינה פלשתינית, כשישראל עשויה להיות קשובה יותר לרעיון. מהדיווח שהתפרסם בארה”ב ניתן היה להבין שמדובר במהלך של הכרה חד צדדית בצורך של הקמת מדינה פלשתינית, והתגובה בישראל היתה בהתאם.
באופן די חריג, הביא נתניהו בפני השרים נוסח של הצהרה מטעם הממשלה, בה נאמר בין היתר כי ישראל דוחה כל ניסיון לכפות עליה מהלך חד צדדי וכי כל מהלך בנושא הפלשתיני יתקבל רק במשא ומתן ישיר בין הצדדים.
בישיבת הממשלה השתתפו גם גנץ, איזנקוט ושאר חברי המחנה הממלכתי, אחרי שבשבועות האחרונים הם נעדרו בהפגנתיות מישיבות הממשלה בגלל המתח הפוליטי ובפרט אחרי שמודרו מההחלטה שלא להשתתף בשיחות הנערכות בקהיר על עסקת חטופים אפשרית. לאחר מכן התברר כי מאחורי הקלעים, היו מגעים בין לשכת נתניהו ללשכת גנץ סביב ניסוח ההחלטה ההצהרתית, גנץ ואנשיו הכניסו שינויים ותיקונים לנוסח ולאחר שהתקבל נוסח מוסכם, הם הופיעו בישיבת הממשלה וחתמו יחד עם השרים על ההצהרה.
ההצהרה היתה אמורה להגיע להצבעה במליאה כבר למחרת ביום שני, אבל ישראל ביתנו מיהרה להטריל את הממשלה והגישה הצעה אחרת לסדר הקוראת לשלילת הקמת מדינה פלשתינית באופן מוחלט, כך שמטעמי נהלים ותקנון לא ניתן היה לקיים את ההצבעה על ההצעה הממשלתית והיא נדחתה ליום רביעי.
בפועל, גם חברי יש עתיד וגם חברי ישראל ביתנו הצביעו בעד ההצהרה, הצבעה שכל מהותה היא הצהרתית כמו עצם המסמך ותוכנו, אבל בסופו של דבר הצליח נתניהו להביא בפני הכנסת הצעה שזכתה לרוב היסטורי של 99 תומכים.
אחרי ההצבעה, עלה ראש האופוזיציה לפיד לדוכן, ובחיוך לועג אמר לנתניהו: “אני ומפלגתי הצבענו בעד ההצעה הזו, אבל כמו שאתה ואני יודעים היטב לא באמת יש דבר כזה. כמו שאתה יודע היטב הקשרים שלי עם הממשל האמריקאי טובים בהרבה משלך, אז הלכתי ובדקתי מולם – אין דבר כזה. המצאת. המצאת איום שאינו קיים. על מה אנחנו מדברים? אין גורם רשמי אחד בעולם שמציע הכרה חד צדדית בפלשתינים. המצאת ספין כדי שלא ידברו על שלטי ‘אתה אשם’, כי אתה אשם, אתה הראש ואתה אשם. אין הצעה כזאת. אין לי בעיה להצביע בעד. אנחנו נגד צעדים חד צדדיים, רק אין הצעה כזאת של אף גורם רשמי בשום מקום”.
נתניהו כמובן ביטל את דבריו בחצי חיוך ויצא מהמליאה, העיקר שהיוזמה עצמה זכתה לרוב ברור וניתן כעת לנפנף בכך, המטרה הושגה.
לכאורה, אם נסתמך על הדיווחים האמריקניים, בממשל ביידן יש אנשים שאכן לא שוללים הכרה חד צדדית במדינה פלשתינית כדי ללחוץ על ממשלת נתניהו להתקדם בכיוון הזה. מאידך, הם לא יעשו זאת הלכה למעשה, גם השגריר האמריקני בישראל מיהר להגיב לדיווח הזה ולהבהיר שארה”ב לא תקדם שום מהלך מעשי או הצהרתי בלי שממשלת ישראל תהיה שותפה לו באופן מלא. כך שלא באמת היה איום של מהלכים תכתיביים וחד צדדיים נגד ישראל.
אז מי צודק? נתניהו שחושש מצעדים כאלה או לפיד שנפנף זאת בביטול? כנראה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, אבל למי אכפת היכן נמצאת האמת, כששני הצדדים יכולים להשתמש בהזדמנות הזאת כדי לעשות קמפיין נהדר ופוליטיקה מצוינת.
כשנתניהו הגה את רעיון המסמך ההצהרתי הזה ושקד על הניסוח שלו, הוא לא עשה זאת כי הוא באמת חושש ממדינה פלשתינית או ממהלך חד צדדי מכיוון הבית הלבן. הוא עשה זאת כי הוא כבר נמצא בקמפיין בחירות למרות שהוא זה שלא רוצה בחירות. נתניהו עסוק בפוליטיקה רוב הזמן והוא מזהה את ההזדמנות הנפלאה שהתגלגלה לידיו בזכות דיווח אחד אפרורי כלשהו באיזה כלי תקשורת ביבשת הגדולה.
בימים אלה, נתניהו נלחם כזכור על מקומו ומעמדו כמנהיג הימין, אחרי שהבין שהימין הישראלי מתגבש על עצמו מחדש ומחשב מסלול מחדש בעקבות המלחמה ושואת יהודי הדרום. הציבור הישראלי ברובו רוצה ממשלת ימין אמיתית, עם מדיניות ימין שתיושם בפועל.
ממשלה כזאת עשויה לקרום עור וגידים עם חברים בכירים בליכוד, יחד עם סער, ליברמן ואפילו גנץ. המצב הזה מחייב את נתניהו לפעול ולעשות את מה שידע לעשות כל הזמן: לחלק את המפה הפוליטית כרצונו לפי החלוקה הוותיקה לשני חצאים של ימין ושמאל, טוב מול רע, ולהעמיד את עצמו בראש מחנה הטובים, כלומר מחנה הימין ולשמור על התפיסה שמי שלא ביבי – לא ימין.
כעת כשיש דיבור כלשהו על צעד חד צדדי מצד ארה”ב בעד הפלשתינים, נתניהו היה הראשון שזיהה וניצל אותו. הוא יזם מהלך שמטרתו היא שכל המדינה תדבר על המאבק ההרואי שנתניהו מוביל נגד מדינה פלשתינית. אף אחד לא ישים לב שהוא בעצם חותם שוב על סעיף שלא שולל משא ומתן עם הפלשתינים כפי שהכניס גנץ במסמך, העיקר שיש תמיכה מקיר לקיר במסמך שמהותו היא מדיניות ימין והוא מצטייר כמי שמוביל אותו.
על הדרך, הוא מחזיר את גנץ ואנשיו לתוך דיוני הממשלה ובכך משדר לכולם עסקים כרגיל, כביכול הממשלה יציבה ואין דאגה לשלומה, גנץ רואה את הדברים עין בעין עם נתניהו וחברי המחנה הממלכתי שוב יושבים סביב השולחן. הרווח המשני הוא שליברמן, לפיד וכל חבריהם מצביעים בכנסת בעד הצעה של הקואליציה ועוד של נתניהו עצמו, יותר מזה הוא לא צריך בשלב הזה, המטרה הנוכחית הושגה.
גם עבור לפיד מדובר בהזדמנות מצוינת. גם הוא עסוק בפוליטיקה הישרדותית עד מעל לצוואר ויש לו הזדמנות נהדרת לעמוד על דוכן המליאה ולהגיד לנתניהו ש”הקשרים שלי עם הממשל האמריקאי טובים בהרבה משלך, אז הלכתי ובדקתי מולם”. המשפט הזה מופרך מעיקרו, ללפיד אין באמת קשרים יותר טובים בבית הלבן מאלה של נתניהו, אבל כשממשל ביידן לא ממש מסמפט את נתניהו, זה לא קשה להשתחל בסדק הזה ולהשיג קצת סימפטיה מכמה אנשים בבית הלבן וזה כנראה מה שלפיד עושה.
בעיצומם של הקרבות בעזה ובשבוע של טרור קשה ודם יהודי שנשפך בלב הארץ רח”ל, ראינו השבוע מופע אימים של פוליטיקה מנותקת שאין בה שום דבר מהותי, נתניהו ולפיד התעסקו בהצעות שאין בהן שום משמעות מעשית ואפילו לא הסברתית, רק הצהרתיות נטו, סתם עיסוק בניסוח משפטים, מסמכים ונאומים שנועדו לשפר את ההרגשה ולקדם אינטרס פוליטי קטן.
2.
קואליציית הפטפוטים:
לאזרחי ישראל אין איך להשפיע על ניהול הלחימה, אז מדוע הם נחשפים לדעותיו של כל שר בקבינט?
אמנות המילים וההצהרות החלולות חלחלה גם הלאה, לתוך הממשלה ולשרים נוספים המכהנים בה. באופן מעניין דלף השבוע לתקשורת מכתב סודי לכאורה שכתב גדי איזנקוט לחבריו בקבינט המלחמה, בו מתח ביקורת על ההתנהלות והליך קבלת ההחלטות, או ליתר דיוק אי קבלת ההחלטות לטענתו.
באופן תיאורטי, איזנקוט מעלה טענות הגיוניות. הוא קובל על כך שאחרי ארבעה חודשי לחימה, ראוי היה לקבל החלטות מעשיות יותר וכרגע לא רואים את ההכרעה באופק, כשלטענתו ההחלטות המתקבלות הן טקטיות ולא אסטרטגיות להשגת מטרות המלחמה. אבל את הטענות הללו הוא יכול להעלות סביב השולחן בקבינט שהתכנס רק בשבוע האחרון פעמיים לפחות, הוא לא צריך להעלות את זה על הכתב, כי הוא מבין בדיוק מה הולך לקרות ברגע שהטענות הללו יקבלו צורה של טקסט, אותיות ומשפטים וייצאו מתחום השיח הסגור בחדר הדיונים.
אי אפשר לדעת מי באמת הדליף את המכתב ודאג שהוא יקבל כותרות בחדשות 12, אבל אפשר רק לשער ולהעריך מי מפיק תועלת מכך שהעם היושב בציון יידע שבקבינט יושב רמטכ”ל לשעבר שמזהיר ומתריע ומביע דעה.
אין במדינה מישהו שקרא את הדיווח ואת תוכן המכתב ויכול באמת לעשות עם זה משהו. אז למה בעצם זה מעניין? כי לא המכתב העיקר אלא מי כתב אותו, כמובן. חברי המחנה הממלכתי פוזלים כל הזמן לצדדים והמשך שותפותם בממשלה עומדת על כרעי תרנגולת, כך שלפרסום כזה יש משמעות לא מועטה בשדה הקרב הפוליטי.
בהמשך, גם סמוטריץ’ עורר סערה כשבראיון תקשורתי הוא אמר לכאורה כי שחרור החטופים הוא לא המטרה העיקרית במלחמה. הסערה שהתעוררה כצפוי גרמה לו להבהיר את דבריו ולומר שהוא אכן סבור שהכרעת חמאס חשובה יותר כי היא גם תביא לשחרור החטופים, אבל את המהומה שחוללו אי-אלו גורמים שחגגו על האמירה הזאת כבר לא ניתן היה לעצור.
הסיבה לכך היא פשוטה. סמוטריץ’ עצמו לא אמר את הדברים בתקשורת כדי להשיג מטרה אמיתית כלשהי, הוא הרי יכול לומר את זה סביב שולחן הממשלה, בשביל זה הוא נמצא שם בתפקיד שר במשרד הביטחון וחבר בקבינט המדיני ביטחוני. אמורה להיות לו איזושהי השפעה על התהליכים, אז אם הוא אומר את זה בתקשורת, זה אומר שאו שהוא רוצה שהמצביעים המתמעטים שלו ישמעו את העמדה הזאת, או שהוא מבין שבממשלה כבר אין לו ממש השפעה ויש מישהו אחר שמקבל את ההחלטות, או ששתי התשובות נכונות.
גם להתקפה המתוקשרת נגדו יש מטרה שנוצלה היטב בידי אלה שרתמו את טרגדיית החטופים הלאומית לצורך מאבק פוליטי מאוד מסוים. סמוטריץ’ הבהיר את דבריו היטב אבל זה כבר לא משנה, אם אפשר לקחת משפט אחד ולנפנף בו למען המטרה החשובה, הפוליטית כמובן.
וכך מצאנו את עצמנו בעוד שבוע שכל כולו מילים, דיבורים ובעיקר פוליטיקה. זה מתחיל מהראש ומחלחל למטה לכל רחבי הקואליציה והאופוזיציה. ממשלת הדיבורים, קואליציית המילים, אופוזיציית הפטפוטים והמכנה המשותף לכולם הוא אחד: ניתוק.
3.
ליכוד שגרתי:
לסיום מערכת הבחירות המוניציפלית תהיה השפעה על התהליכים בפוליטיקה הארצית
ביום שלישי בלילה, ייסגרו הקלפיות ומערכת בחירות שארכה כמה חודשים מעבר למתוכנן תגיע לקיצה. הבחירות לרשויות המקומיות לא תופסות ענין נרחב כל כך בתקשורת הכללית שעסוקה בעיקר במלחמה ובפוליטיקה ארצית, אבל לסיום המערכה יש השפעה גם על המצב בממשלה, בקואליציה ובעיקר בתוך הליכוד.
במפלגת השלטון קיימת אופוזיציה מאוד ברורה לנתניהו. היא מורכבת מאנשים כמו חיים כץ, דוד ביטן, דודי אמסלם, יולי אדלשטיין ועוד רבים וטובים מהדור הישן בליכוד. האופוזיציה הזאת מבצעת כל הזמן צעדים קדימה ואחורה, היא מיישרת קו מאוד ברור עם הנהגתו של נתניהו, אבל לא עושה לו חיים קלים. בכל מערכת בחירות ארצית מתעוררות מחדש הספקולציות שהחבורה הזאת תהיה זו שתפרוש ותבגוד, מה שמעולם לא קרה ויתכן שגם לא יקרה כל כך מהר, למרות מצבו של הימין אחרי השביעי באוקטובר והניסיונות מצד סער וליברמן לבנות בישראל ימין אחר שנתניהו אינו חלק ממנו.
החבורה הזאת עומדת בזכות עצמה בגלל הכוח הגדול שיש לה בשטח. לכל אחד מוותיקי הליכוד יש חברי מרכז שעובדים קשה בשבילו ומקדמים אותו בפריימריז. את המחיר נדרשים חברי הכנסת לשלם לכל אורך הקדנציה ובפרט בנקודות קריטיות כמו בימים אלה של בחירות מוניציפליות.
בתכתובות פנימיות של הליכוד ובקבוצות דוברות של המפלגה, מתפרסמים בחודשים האחרונים כמעט מדי יום תמונות של חברי הכנסת משתתפים בכנסים של המועמדים המקורבים שלהם ברשויות המקומיות ומעודדים את המצביעים להתלכד סביב המועמד הליכודי התורן שהם חפצים ביקרו, הם מתרוצצים בכל הארץ כדי להשתתף בחתונה של בת חבר מרכז מהצפון, בבר המצוה של בן חבר מרכז מהדרום, ובאירועים דומים אחרים, הם עסוקים עד מעל לראש לתחזק את הכוח שלהם בשטח ולבנות אותו בעיריות ובמועצות, משום שהוא הפקטור המרכזי שלהם בהישרדות הפוליטית בצמרת המפלגה.
ביום שלישי הקרוב כל זה עומד להסתיים. הענן ישקע והסערה תשכח, ואז יהיה לחברי הליכוד את הזמן והפניות הנפשית להתחיל לקצור את הפירות ולאמוד את ההשפעה של המערכה הזאת על מעמדם בתוך הליכוד. לאומדן הזה יש משמעות רבה משום שהכוח שלהם מבוסס על השטח וככל שיש לח”כ בליכוד יותר כוח מהשטח כך יש לו יותר השפעה במפלגה עצמה.
משום כך, אי אפשר לנתק את תוצאות הבחירות המוניציפליות מהתהליכים שאולי יקרו או לא יקרו בליכוד. קודם כל מעצם הסיבה שחברי הכנסת יהיו פנויים יותר לעסוק בעתידם הפוליטי ושנית בגלל שתהיה להם אפשרות אמיתית לבסס את מעמדם ולתרגם את ההשקעה שלהם לתוצאה בשטח, במיוחד כשיגיע השלב בו יוכרזו בחירות ומפלגת הליכוד תצא לפריימריז.
נתניהו עסוק בבניית מעמדו בימין שמחשב מסלול מחדש ועד היום זה היה יותר קל עבורו, משום שהמפלגה כמעט לא הגיבה למהלכים שלו. אבל החל מיום רביעי הקרוב, יתכן שיהיו כבר אנשים בליכוד שיהיו יותר פנויים לזהות את המהלכים של נתניהו ולהגיב להם, ולאן זה יתפתח משם – קשה לדעת.
הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
