הליכוד כבר לא מלוכד | האם נתניהו עדיין יכול לבלום את המגמה המדאיגה?

1.
סוללת העפר קורסת:
הח"כים המורדים בליכוד יושבים על הטרקטור, סופגים בוץ וסוללים לבאים אחריהם את הדרך

בדרך כלל, מדור זה מנסה לעשות קצת סדר בנעשה בזירה הפוליטית, לנתח את מהלכי נבחרי הציבור ולהעניק פרשנות למתרחש במסדרונות הכנסת, במסדרונות המפלגות השונות ואף בהשלכות לזירה הביטחונית והצבאית.

אבל השבוע, המלאכה נעשית קשה מנשוא. כמה שלא נהפוך שוב ושוב במתרחש בשטח, כמעט ולא ניתן לנתח ולפרשן את מה שקורה כאן. הגענו למצב בו כמעט בלתי אפשרי למצוא קצה חוט של היגיון או שכל אנושי שאפשר להיתלות בו כדי לנסות להבין ממנו ודרכו מה עבר השבוע על קודקודי המדינה, האמורים להחזיק במושכות השלטון.

לרגע נדמה כי הפוליטיקה התנהגה כמו אותו אדם שמברר על קניית רכב, מקבל הסבר מהו רכב חזק ומהו חלש, מהו רכב יקר ומהו רכב זול, ואז בוחר את הרכב הכי חלש, הכי גרוע והכי זול שנתנו לו. למה? ככה. אין הסבר.

כמעט כל החלטה שהתקבלה השבוע במישור הפוליטי ואולי אף הביטחוני, נראית כאילו מישהו ישב מול כל האפשרויות והושיט את ידו לזו הגרועה ביותר והבלתי מובנת ביותר. זו כבר לא סתם פוליטיקה בזמן מלחמה אלא עיסוק ברובד הנמוך ביותר של פוליטיקה בזמן שדם ישראל נשפך, ובאופן שמזכיר לנו בכאב שלא רק מערכת המשפט היא הבעיה של ציבור שומרי התורה והמצוות בישראל, אלא יש גם בתוך הכנסת כאלה העושים את העבודה הזאת באופן די יעיל.

המשבר החריף שפרץ בתוך הליכוד הוא כבר השלב הבא ואולי אפילו המתבקש בסאגה הזאת. לאורך השנים ניסו רבים מאוד לטעון שחברי ליכוד מסוגלים לעשות פוטש, שמתוך מפלגת השלטון עלולים לפרוש כמה מורדים ולהצטרף ליריבים לצורך הפלת הממשלה והדחת נתניהו, אבל תמיד היה מדובר בחלום מתוק, לא מעשי ולא רלוונטי. שלטונו של נתניהו היה כל כך חזק עד שכולם פחדו לקום ולפרוש פן יבולע להם כמו שקרה לליברמן, סער, בוגי ועוד רבים וטובים.

אבל השבוע נראה שהסדקים הללו עברו את שלב תאוריית החלומות והתקרבו קצת יותר לשלב המעשים. המרד בליכוד כבר לא נמצא מתחת לפני הקרקע כפי שהיה במשך שנים ארוכות, הוא כבר בעבע ועלה החוצה, הציף את כל הזרמים התת קרקעיים ששטפו את חדרי הוועדות ומסדרונות הכנסת.

קשה להיזכר מתי עוד היה מצב כזה בו קבוצת חברי כנסת מתוך הליכוד עושים דין לעצמם ומכריזים ללא מורא על הצבעה בניגוד למשמעת הקואליציונית, ולא נרתעים גם מצעדים משמעתיים כמו הדחה מחברותם בוועדה. משה סעדה וטלי גוטליב הביעו התנגדות לחוק מינוי רבני הערים, בליכוד עשו את מה שעושים בדרך כלל במקרים כאלה ותיאמו שהשניים הללו לא יבואו לדיון – ובמקומם יישלחו ח"כים אחרים שיצביעו בעד, אבל אז הכריזו השניים הללו כי אין בכוונתם לשתף פעולה, אלא הם מתכוונים לנצל את סמכותם כחברים בוועדה, להגיע לדיון ולהצביע נגד.

הצעד הבא של המפלגה היה הדחה מיידית של השניים לצמיתות מחברות בוועדה, אבל גם זה לא נראה שהשפיע עליהם יותר מידי. ואם חשבנו שבזאת תם הסיפור אז זהו שלא. בבוקר שלמחרת הכריז נתניהו עצמו על גניזת החוק והורדתו מסדר היום, כך שבפועל הוא קיבל גם מרד במפלגה וגם לא הצליח להעביר חוק קואליציוני. גם אכל את הדגים המקולקלים וגם גירש את אויביו מהעיר, למקום בו יהיה להם יותר נח לנהל את המרד נגדו.

האם אפשר למצוא היגיון בכל הסאגה הזאת? זהו שלא. והחמור יותר הוא שהסאגה לא נגמרה בזה. המראיינים עוד לא הספיקו לסיים את שיחותיהם עם סעדה וגוטליב הנרעשים, וכבר קפץ עליהם רוגזו של ניר ברקת שהצהיר בהודעה ארוכה ומנומקת מדוע הוא לא ייתן יד למאמץ הממשלתי לקדם את חוק הדיחוי אותו אישרה הכנסת בשבוע שעבר בדין רציפות מהכנסת הקודמת.

בשלב הזה, העסק התחיל להיראות קצת מתוזמן. כאילו מישהו שיגר קודם כל כמה חברי כנסת מהעשירייה השניה והשלישית במפלגה כדי למדוד את הדופק בשטח ורק אחרי שהתברר שהניסוי הצליח והמפלגה באמת מתקשה להתמודד עם ניסיונות המרד, נשלפו התותחים הכבדים יותר.

ההודעה של ברקת שהגיעה אחרי הקרב של גוטליב וסעדה ואחרי הצהרות דומות של עוד ח"כים כמו אלי דלל, מסמלת כבר תופעה רחבה יותר מאשר סתם כך חילוקי דעות בתוך מפלגה. מריבות היו תמיד בליכוד, כיפופי ידיים עם מפלגות אחרות היו גם כן למכביר, ראשי הקואליציה הקודמים של הליכוד פיתחו מומחיות ומיומנות מיוחדת של חכמת שוק וחכמת משא ומתן כדי לתמרן בין דרישות של ח"כ ועקשנות של מפלגה כזו או אחרת, אבל מה שראינו השבוע זה כבר סיפור שונה.

בקואליציה כבר היו כאלה שאמרו שנתניהו איבד שליטה על הנעשה וההוכחה לכך היא הסרטון שפרסם באנגלית, בו הטיח ביקורת בבית הלבן על העיכוב בתמיכה הביטחונית, סרטון שגרם לתמיהה בישראל ולזעם בוושינגטון. ואם בצמרת הקואליציה כבר מדברים בגלוי על כך שנתניהו לא מספיק מוביל את הסיטואציה, קל להבין מה קורה במעגלים הרחבים יותר של הליכוד.

קשה למצוא היגיון והסבר לוגי למה שהתרחש כאן, קשה לנסות ולפרשן מה התכוון כל אחד במהלכים שהציג ולאיזה ספין הוא חתר להגיע אם בכלל. כפי שזה נראה, המערכת באמת יצאה משליטה. עד כה ניסה נתניהו לרכך התנגדויות ולפרק התארגנויות, הוא שלח את דנון לאו"ם והציע תפקיד דומה גם לדלל, אבל הזירה של ברקת קצת יותר קשה ובוודאי אם נכונה התאוריה ששני המודחים מוועדת חוקה מתואמים איתו.

וכאילו לא די בכך, הרי שלתוך הקלחת הזאת ייכנס בקרוב גם גלעד ארדן שסיים את תפקידו באו"ם והוא כבר מקיים פגישות ומגעים בתוך המפלגה. לארדן יש כח רב במרכז הליכוד, יותר כל השמות הנזכרים גם יחד והוא כבר באמת יכול להוות איום.

אם במצב החדש שנוצר בליכוד, יבוא כעת ארדן ויכריז כי הוא מתמודד בפריימריז מול נתניהו, הרי שבאותו רגע הוא יהפוך את שעון החול לקיצה של המפלגה. עד היום כל מי שהעז לקרוא תיגר על המנהיג הועף מיד לשולי הדרך ומשם החוצה, אבל כעת הזרמים התת קרקעיים שינו את תוואי הקרקע.

היום, אם ארדן יכריז על מועמדות לראשות המפלגה, הוא יגרום מיד לכמה יריבים נוספים לעשות כמוהו, בהם ברקת ואולי כ"ץ. הנקודה החשובה יותר בתרחיש הזה היא שהפעם אף מועמד לא ייצא לדרך לבד כמו שעשה גדעון סער ונכשל, אלא מאחורי כל אחד מהם יתייצבו כמה מחברי הליכוד ויתמכו בהם ללא חשש.

המרד של ברקת, דלל, גוטליב וסעדה הוא לא דבר של מה בכך, הוא לא אירוע נקודתי והוא לא אפיזודה חולפת. במושגים של הליכוד, מה שהם עשו השבוע זה לא פחות מרעידת אדמה, באופן מסוים אפשר אף להרחיק ולומר שהם קיררו את האמבטיה, שברו את ההגמוניה שגוננה על המנהיג.

מאז תחילת המלחמה, זו כבר לא יומרה בליכוד לקרוא תיגר על ההנהגה. וזה מתחזק עוד יותר כשכמה ח"כים בשולי המפלגה כבר עושים זאת למעשה. בצמרת המפלגה יש כמה שמביטים בהם ומחככים ידיים בהנאה כשהקבוצה השולית הזאת יושבת על הטרקטור, פורצת את חומת העפר וחוטפת עבור כולם את הבוץ הניתז על הפנים, אחריהם הדרך כבר תהיה סלולה ונקיה.

במצב דרמטי כזה, למרות המלחמה ולמרות הקשיים הקואליציוניים, לא נותרה לנתניהו ברירה אלא לעשות צעדים קשים נגדיים. כח ייענה בכח. אם הוא ידיח את כל שורת המורדים הזאת עוד השבוע, הוא יכול ברגע האחרון לבלום את הסחף ולהחזיר לעצמו את המשמעת ואימת הכבוד. ברגע שהם יהיו בחוץ לא יהיה להם שום כח אלקטורלי ולא יהיה להם מה להציע למפלגות אחרות בתמורה להצטרפות. אבל אם הוא לא משליך אותם מיידית בבושת פנים אל מחוץ למפלגה, הרי שהוא חתם בעצמו על גזר הדין הסופי של הליכוד.

2.
שילוח הכֶּן:
זה מגוחך רק לצעוק מה לא ולא למר מה כן, פחות מצחיק להבין שזה מביא הרבה מנדטים

אחד הגורמים המשמעותיים בהצתת הסערות הפנים קואליציוניות שהתחזקו והגיעו השבוע לשיא, הוא הקו הלעומתי שמוביל בן גביר נגד נתניהו. בן גביר לא מסתיר את כוונותיו האמיתיות ולא מנסה ליפות את המציאות, הוא מודה במפורש שהוא חפץ בג'וב, שהוא רוצה להיות חלק מהקבינט המצומצם ואם זה לא יינתן לו, הוא ימשיך לחולל מהומות.

מסביב לדרישה הזאת אפשר למצוא תירוצים לפיהם בן גביר סבור שיש לנקוט יד קשה יותר נגד חמאס, נגד חיזבאללה ונגד הטרור, ושהוא רוצה להשפיע מבפנים, אבל חייבים להקשיב רגע לדברים ולא לצחוק אלא לתת להם לחלחל, כדי להבין למה זה לא נכון ומדוע זה מופרך.

אחד הכללים הבסיסיים בפוליטיקה, זה שכשאתה מנהל מאבק מול היריב, חובה עליך להציג אלטרנטיבה, אפשרות אחרת, תכנית כלשהי, משהו להיאחז בו. רק ככה מותר לך להגיד לציבור: היריב שלי טועה, לא ככה עושים, אלא ככה, כמו שאני חושב. ככה בנויה פוליטיקה נורמלית.

מה שקורה בפעול זה, שמאז תחילת המלחמה ואף לפני זה, יש יותר מידי כאלה שיודעים להגיד מה לא טוב, מה לא נכון ומה לא כדאי, אבל לא מציעים שום תכנית אחרת. זה התחיל אצל בנט שידע לצעוק בזמני קורונה ומבצעים צבאיים, אבל כשההגה היה בידיו הוא לא בדיוק ידע לאן לסובב אותו. הוא ידע לפרסם חוברת שלא ברור מי חיבר אותה בשם "איך לנצח מגיפה" אבל לא הצליח לבלום את גל התחלואה שהחל עם עלייתו לשלטון.

בן גביר הולך באותה דרך ומהרגע הראשון בו הפציע לחיינו הוא יודע טוב מאוד לספר לנו מה לא טוב. הוא הלך מזירת פיגוע לזירת פיגוע והתעמת עם שר הבט"פ הקודם, אבל היום כשהתיק הזה בידיו הוא ממשיך להגיע לזירות פיגועים ואף אחד לא שואל מה ההבדל בעצם, מה הוא כן עשה?

ובמקום להתמקד בתשובה מה הוא כן עשה בסמכויות שכבר ניתנו לו, הוא ממשיך לחתור הלאה ולצעוק מה לא טוב במה שנתניהו עושה בקבינט ולמה הוא לא צודק מול חמאס וחיזבאללה. כמובן שאיננו מתיימרים לדעת מה נכון לעשות בנושא ניהול הקרבות ושחרור החטופים, אבל גם את בן גביר אף אחד לא שואל ברצינות: מה אתה מציע? על סמך איזה ניסיון מדיני או צבאי שלך אתה יודע בדיוק מה נכון לעשות? האם ראית את סך האיומים? האם הכנת כבר תכנית התמודדות עם המחירים הנוראים של מלחמה כוללת? ברור שלא שואלים כי התשובה לכל השאלות הללו היא כמובן – לא.

מאוד קל לעמוד מבחוץ ולצעוק. האיש הזה צעק כשהיה מחוץ לפוליטיקה והוא ממשיך לצעוק כאחרון המפגינים האופוזיציוניים גם היום. זה לא ייפסק אם הוא ייכנס לקבינט וזה לא ישתנה אם הוא יקבל את תיק הביטחון או אפילו את ראשות הממשלה.
המומחיות של אנשים כמו בן גביר ובנט, היא לעמוד מבחוץ ולצעוק מה לא, מה לא נכון, מה לא טוב, מה לא ראוי ומה לא קורה כמו שצריך. רק על שאלה אחת הם לא מסוגלים לענות: אז מה כן?

שני האנשים הללו לא הוכיחו הצלחה רבה מידי כשכבר ניתנה להם סמכות לידיים. אבל זה לא מפריע להם להמשיך הלאה, לבחור את היעד הבא ולצעוק גם עליו שהוא לא טוב, שככה לא עושים. ככה לא, וככה לא וככה לא. אז איך כן? זה לא חשוב העיקר מה לא.

וכשניתן להבנה הזאת לחלחל לנו פנימה אנו עלולים לאבד את שלוות הנפש. כי במציאות, ככל שהאנשים הללו צועקים יותר ש"ככה לא", הם צוברים יותר מנדטים. אז מי הטועה כאן, הם או אנחנו…?.

3.
קופת המנדטים הריקה:
דווקא זה שעובד קשה מגלה שאף אחד לא מעריך זאת, כך לומדים פוליטיקה בדרך הקשה

בשולי הסערות השבועיות ניצב אדם אחד שמנסה מצד אחד לא להיכנס לליבת המהומות אבל מצד שני להיות רלוונטי ולהישאר במרכז העניינים. במהומות המתרחשות בקואליציה הוא מנסה להצטייר כמבוגר האחראי, מתוך תקווה שזה יחזיר לו מנדטים אבודים.

לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' יש הרבה עבודה בזמן שכולם עושים פוליטיקה. המשרד שבראשותו כבר נאלץ לעבוד על תקציב המדינה לשנה הבאה, עוד נושא בוער שאמור להעסיק אותנו רבות בחורף הבא. אבל כדי שאפשר יהיה לריב על זה, מישהו צריך לעשות את העבודה הסיזיפית כבר עכשיו.

סמוטריץ' מביט בשותפו-יריבו מעוצמה יהודית המתדפק בתחנונים על דלתי הקבינט ולא מצליח להבין איך הוא מפצח את האגוז הזה. סמוטריץ' התחיל את הקדנציה עם תחושה שהוא על גג העולם, הוא קיבל את תיק האוצר ועוד תיק במשרד הביטחון, הוא היה בטוח שכעת הוא בעל ההשפעה ביותר על גוש הימין כולו הן מבחינת תקציבים והן מבחינת שליטה והחלטות, את כל הסמכויות שחשב שהוא צריך על יו"ש הוא קיבל לידיו והפקיד בידיה של אורית סטרוק, הכל היה מוכן עבורו בדרך משיא ההצלחה – כלפי מעלה.

אבל מהר מאוד המציאות הכתה בו. הוא גילה שהתפקיד שהוא קיבל במשרד הביטחון לא ממש מאפשר לו להחיל ריבונות ביו"ש, גלנט מצר את צעדיו בכל מה שאפשר, הטרקטורים ממשיכים לעקור מאחזים ביו"ש ואיתם נעקרים גם אי אלו מנדטים חשובים.

במשרד האוצר המצב יותר גרוע. סמוטריץ' אולי ידע אבל לא הרגיש מראש עד כמה התפקיד הזה הוא בית קברות פוליטי, התיק הכי כפוי טובה בממשלה כולה. הוא אמון על הקופה הציבורית והוא זה שעומד מול כל החברים שלו מהמשרדים האחרים וצריך לענות על הדרישות שלהם או להסביר להם למה הוא לא עושה זאת. רוב שרי האוצר שכיהנו פה עד היום ספגו רק נזקים וסכסוכים, התיק היוקרתי הזה לא מצדיק את ההילה שיש סביבו.

במצב הזה מאוד קשה לבצלאל לראות איך בן גביר עוקף אותו מימין במאתיים קמ"ש, משאיר לו אבק במספר המנדטים. ואם זה היה בגלל סיבה מוצדקת ניחא, אבל כשכל זה קורה על כלום ועל שום דבר, המכה כואבת כפליים. בן גביר עושה את הונו הפוליטי רק בזכות רוח, צלצולים וצעקות, ואילו הוא שיושב במשרד הכי כפוי טובה במערכת ועושה עבודה סיזיפית בקופת המלחמה ולקראת תקציב המדינה, נשאר בלי אף אחד שמבין אותו ומעריך את מעשיו.

בצר לו, פרסם סמוטריץ' השבוע קריאה לכל חבריו בקואליציה לזנוח את המריבות הפנימיות ולהתמקד במה שחשוב, באויב האמיתי המשותף. אבל גם הניסיון המלאכותי להיות ממלכתי וכאילו מבוגר אחראי לא ממש יכול להועיל לו. את השקר של הפוליטיקה לומד כעת סמוטריץ' בדרך הקשה ואפשר להעריך בסבירות גבוהה שהוא מתבשל עם עצמו ומתעל את תסכולו ליעד הבא, שהדרך אליו לא בהכרח תעבור בשבילים המוכרים בהם הוא הלך עד היום.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]