הפרש שלא פרש והרץ שממשיך לרוץ / יוסף טיקוצ'ינסקי

הכלל הראשון ואולי היחיד בפוליטיקה באשר היא פוליטיקה, הוא שבפוליטיקה אין כללים והכל יכול לקרות. הטעות הראשונה והמרכזית שפרשנים פוליטיים יכולים לעשות, היא לנסות לצפות פני עתיד ולבנות תרחישים ותחזיות מדויקות אודות מה שלדעתם הולך לקרות.

הניסיון הוכיח, שאין הרבה תחזיות פוליטיות שנשמעו בשנים האחרונות ובאמת הגשימו את עצמן, בפרט בשנים האחרונות בהן גם אחרי שחשבנו שכבר ראינו הכל, תמיד הגיע המהלך המפתיע הבא כאילו צץ משום מקום. הערכות פוליטיות יכולות אם כן להישאר בגדר הערכות זהירות בלבד, בהתבסס על מהלכים ומאפיינים המזכירים מאוד את לוח השחמט.

בפוליטיקה כמו בשחמט, אפשר לנסות לחשב מה יעשו מועמדים ומפלגות, לפי המהלכים שעשו עד עכשיו, בהתחשב בשחקנים שמסביבם ובמהלכים שהם צפויים לעשות – גם כן בהתבסס על המהלכים שעשו עד כה ומהתנועות המאפיינות אותם על המגרש.

המשימה הופכת להיות קשה עוד יותר, כשמנסים לנחש ולהעריך כיצד תיראה המפה הפוליטית ביום שאחרי המלחמה, או ביום שנתרגל שוב לשגרת מלחמה והפוליטיקה תחזור לתפוס מקום מרכזי בסדר היום, כפי שקרה מהר מאוד בתחילת המלחמה בדרום. משום כך, הדבר הכי קרוב להערכה שאפשר לעשות, זה לנתח את מאפייני המהלכים שנעשו עד כה, ולבנות מהלך אפשרי שיתרחש אולי על לוח השחמט הפוליטי, המנהל את מהלכיו בשילוב עם היריב – לוח השחמט המדיני.

החיילים:

ח"כי הליכוד

לא כל חברי מפלגת הליכוד יכולים כמובן להיכלל בקטגוריה אחת. אבל בשורה הקדמית, בחזית המפלגה, נמצאים כמה שרים וחברי כנסת בולטים שהציבו את עצמם כחיילים נאמנים של הליכוד ושל מנהיג המפלגה. ביניהם ניתן למצוא את יריב לוין, אלי כהן, ישראל כ"ץ, דודי אמסלם, שלמה קרעי, גלית דיסטל, מאי גולן, מירי רגב, יואב קיש ועוד.

הקבוצה הזאת מתאפיינת בכוח משמעותי בתוך המפלגה, כל אחד לפי כוחו, אך לא בהכרח בכוח יציב. מיקומם עשוי להשתנות בכל פריימריז ולכן עיקר עיסוקם הוא בתיחזוק המצב הקיים, בשמירה על כוחו של נתניהו ובניסיון להמשיך ולבנות לעצמם תדמית וכוח במרכז הליכוד.
כיום, החיילים הללו צועדים צעד אחר צעד על לוח השחמט. הצעדים שלהם הם רק בכיוון אחד והם לא פוזלים ימינה או שמאלה, חוץ מהרגע בו הם מזהים הזדמנות להפיל מישהו מהיריבים הפוליטיים. הם תמיד יביטו אחורנית על שדרת ההנהגה ויפעלו בהתאם. הנאמנות שלהם תמיד תהיה למנהיג המפלגה, עליו הם מגינים ובעצם מכוחו הם פועלים על המגרש.

הקבוצה הזאת תהיה במבוכה גדולה אם יגיע מצב בו נתניהו יחדל מלתפקד כראש ממשלה. ב'יום שאחרי נתניהו', אם אכן יגיע יום כזה בטווח הזמן הקרוב, גם מפלגת הליכוד נמצאת בסימן שאלה ולכן גם הדבק שמחבר כעת את כל רשימת החיילים הללו עשוי להתפורר.

כל אחד מהעשיריה הראשונה בליכוד ואולי גם מהעשיריה השניה, חולם על מצב בו הוא יהיה זה שיתמודד על ראשות המפלגה. אבל אף אחד מהם לא באמת יצליח להשאיר את המפלגה בכוחה הנוכחי, אחרי שכבר שנים רבות מפלגת הליכוד היא יותר 'מפלגת נתניהו'. סביר מאוד להניח שבעידן שאחרי נתניהו הימין כולו יתארגן מחדש ואז כוחות חזקים יותר מבחוץ יתפסו את השורות הראשונות.

הסבירות הגבוהה היא שאנשים כמו סער, ליברמן ובנט יכולים להפוך להיות השחקנים הדומיננטיים יותר בג'ונגל החדש ולכן כל חיילי הליכוד דהיום, או לפחות רובם, יידחקו לאחור. הוויכוח ביניהם יהיה מי בעצם הליכוד האמיתי ומי שומר יותר על רוח המפלגה, וספק גדול אם הם יצליחו להמשיך לתפקד הלאה כגוש חיילים אחד, מאוחד ובעל כוח אלקטורלי.

החייל:

זאב אלקין

אחת הדמויות המרתקות על מגרש השחמט הפוליטי, הוא האיש שנחשב לשחמטאי פוליטי גאוני בפני עצמו, השר לשעבר ואולי לשעתיד זאב אלקין.

במשך שנים ארוכות היה אלקין איש סודו של נתניהו, הם ישבו יחד, רקחו מהלכים פוליטיים מבריקים וניהלו יחד בהצלחה משאים ומתנים קשוחים מול יריבים קשים ומרים. הם מכירים היטב אחד את הראש של השני ויודעים בדיוק איך זוממים מהלך מתוחכם ומוציאים אותו לפועל.

לאלקין יש את כל הפוטנציאל להיות מנהיג בפני עצמו, אבל משום מה הוא תמיד נשאר בעמדת החייל. כשהיה בליכוד זה היה מתבקש שהוא יחסה בצילו של המנהיג אבל גם כשהחליט לפרוש, הוא לא עשה זאת בעצמו אלא הציב לפניו את סער והסתתר מאחוריו. הוא כביכול הוביל את סער מאחורה, אחז במושכות שלו והוליך אותו לפניו כמגן אנושי, חייל ולא מנהיג, מוביל בעמדת המובל.

בדיעבד, אלקין מבין היום שגם שחקנים פוליטיים מוכשרים כמוהו יכולים לטעות. ואכן המהלך של הפרישה מהליכוד היה במקרה הטוב מוקדם מידי ובמקרה הפחות טוב – טעות מוחלטת. הוא מצא את עצמו יחד עם סער במדבר פוליטי חסר תוחלת, הגשר מאחוריהם נשרף והסיכוי לחזור למרכז העניינים נעשה קלוש. הוא יודע היטב לנחש מה עובר לנתניהו בראש אבל גם נתניהו יודע טוב מאוד מה עובר בראש של מי שמוביל את סער, ובמלחמת הכוחות הזאת – נתניהו ניצח.

כך הוביל אלקין את הדמות הגדולה שלפניו אל תוך ממשלת בנט ולפיד, וגם כשקיבל בה תפקיד בכיר של שר השיכון בתוספת תיקי בונוס של 'שר ירושלים ושר מקשר', הוא לא מצא מנוחה ולא מצא את מקומו בצמרת קבלת ההחלטות. אחרי קריסת הממשלה הזאת הוא הבין שהוא חייב לחשב מסלול מחדש.

פריצת המלחמה הייתה הזדמנות גם עבורו וגם עבור הבוס שלו, ומאז הם החלו להשמיע קולות של חזרה. וגם במקרה הזה, אלקין לא חוזר לבד. הוא ניצב מאחורי ידידו החדש ויחד הם חוזרים למעוז הישן. בתוך תוכו מקווה אלקין שאחרי ההצטרפות לממשלת נתניהו ללא כל תמורה ממשית, הם יוכלו להשתלב בחזרה ברשימת הליכוד ואז כל עוד נתניהו קיים ומוביל בשטח, יש לו סיכוי לחזור ולהיות החייל שמאחוריו.

אם זה אכן יקרה, נראה כאן מצב מרתק בו אלקין חוזר לעמדת הכוח ולעמדת ההתלחששויות עם נתניהו. הוא מסוגל להחליף את הבוס מאחוריו הוא מסתתר, לעבור לעמדה שיכולה בהחלט להוביל אותו בעתיד למעמד אחר, ולהוציא אותו לראשונה מדמות החייל לדמות המנהיג.

הפרש:

יואב גלנט

אחד היתרונות שיש לסוס על לוח השחמט, היא היכולת ללכת קדימה ואחורה ואף פעם לא להישאר באותו נתיב. על כל צעד אחד קדימה הוא חייב לעשות עוד צעד אחד הצידה לשורה המקבילה, בין אם הוא מתקדם קדימה ובין אם הוא שב לאחור. וכך או כך, הוא תמיד נשאר על אותו מסלול קבוע, פתלתל אבל צפוי.
מערכת היחסים של גלנט עם נתניהו יודעת עליות ומורדות ובשנים האחרונות בעיקר מורדות. הוא הולך קדימה ואחורה, הולך הצידה וחוזר, אבל הצעדים שלו צפויים למדי. לגלנט יש כוח רב במרכז הליכוד, במוסדות המפלגה ובקרב אנשי השטח. הוא נתפס כאיש מקצוע, פניו חמורות הסבר מביעות ניסיון להיראות ענייני, מקצועי וממוקד, והוא שומר על הפאסון שלו בתוך המפלגה ומחוצה לה.

את עיקר כוחו הפוליטי שואב גלנט מתוך הליכוד ולכן אין לו שום תוכנית לפרוש מהמפלגה ולחפש את מקומו במקום אחר. הוא לא בונה על נאמניו במפלגה שיבואו אחריו, הוא ראה מה קרה לסער שניסה לעשות זאת. ולכן בשיחות סגורות גלנט מדבר במפורש על היום שאחרי נתניהו ועל הכוונה שלו להתמודד על הנהגת המפלגה.
במובן הזה, גלנט הולך על חבל דק. הוא לא נחשב לאחד החיילים הנאמנים של נתניהו, הוא מביע דעה עצמאית ולא חושש להתעמת עם המנהיג, אבל הוא אף פעם לא חוצה את הקו הדק אותו חצו חבריו בעבר כמו סער, בוגי ועוד. הוא משחק עם נתניהו את המשחק העדין של צעד קדימה וצעד אחורה, צעד הצידה וצעד שוב בחזרה, תמיד נשאר על המסלול, אבל תמיד מאתגר אותו.

גלנט מנסה לבנות בסיס פוליטי עתידי שאינו נסמך רק על הליכוד. הוא מנסה כבר עכשיו להוכיח גם לאנשיו בליכוד וגם למצביעי המרכז שמאל שהוא אמנם איש ימין, אבל לא מונח בכיס של אף אחד, שיש לו עמוד שדרה ושהוא יודע להתנהל גם במבוך מסובך כמו מארג האינטרסים והאינטריגות בליכוד. שהוא יודע לאתגר כהוגן את נתניהו ולקרוא עליו תיגר, אבל רק במינון המדוייק.

לכן גם אם נתניהו יחליט לפטר אותו, גלנט לא צפוי לעזוב את הליכוד וזה מה שהוא לוחש למקורביו, משום שאין לו שום סיכוי לבנות בייס רחב כל כך במקום אחר. כך ממשיך הפרש לדהור במרחב, לאתגר את שולחו ולבנות את עתידו, בניסיון למצב את עצמו במיקום מרכזי, להישאר על הסוס תרתי משמע בכל סיטואציה פוליטית שתתפתח.

הרץ:

גדעון סער

קדימה ואחורה, הלוך וחזור, במהירות ובצעדים גדולים ופתאומיים, אבל תמיד באלכסון, נראה שאין הגדרה טובה יותר למהלכים של גדעון סער המזכירים את מהלכיו של הרץ על לוח השחמט.

נדמה שלא הייתה פסיעה שפסע סער בשנים האחרונות שלא סוקרה, תועדה ונותחה. האיש שהחל את דרכו במרכז הליכוד וטיפס לצמרת, עשה מהלכים אלכסוניים להפליא בניגוד לכל תחזית. דווקא אחרי שהגיע לראש הטבלה בפריימריז ולעמדת הובלה במפלגה, הוא החליט פתאום לעשות שוב צעד אלכסוני לאחור עם הטעות הראשונה שלו כשנפל למלכודת של נתניהו וכתב "אני מוכן" (להתמודדות מולו).

מאז, סער חי רק מחיבורים זמניים ומסכסוכים מתוקשרים, כאילו הוא כל הזמן הולך ליד, מסביב, ולא באמת מצליח לעשות משהו משמעותי. הוא חצה את הקו הדק והעדין שגלנט נזהר לא לחצות, הוא היה בטוח שאם יש לו אנשים במפלגה, הם ייצאו אחריו לגלות הפוליטית ויעזרו לו להתמקם בצמרת השלטון, הערכה שהוכחה כשגויה.

כבר אז בשלה בו וביועצו הקרוב אלקין, ההכרה שהם צריכים לגשש את דרכם בחזרה, אפילו שהמהלך נראה כהתקפלות מפוארת. כשפרץ הסכסוך בין נתניהו לגלנט, התעוררה התקווה הגדולה של סער לקבל את תיק הביטחון וכך לשוב לראשונה מזה שנים למקום אמיתי ומשמעותי כלשהו. וכשהתקווה הזאת נגוזה גם כן, הוא חזר שוב ללופ הבלתי פוסק של להיות נוכח כל הזמן בשיח, בלי לעשות שום דבר מהותי מעבר לכך.

המגמה של סער כרגע די ברורה. הוא מנסה לעשות את המהלך הבלתי אפשרי ולהיות הראשון מבין אלה שנזרקו ונודו מהמפלגה שמצליח גם לחזור. לא בטוח שזה יתבצע כמתוכנן, אבל במבט לעתיד, סביר להניח שאם נראה את נתניהו ממשיך להתמודד ולאחוז בהגה השלטון, נראה הפעם את סער בצד שלו, בכל מחיר שלא יהיה.

הצריח:

בני גנץ

לא רק גובהו מיתמר, אלא גם מיקומו על המשבצת, אי שם בקצה אבל תמיד במרכז שימת הלב, במרכז ההשפעה.
הצריח הולך רק ישר. אם קדימה, אם לאחור או אם הצידה, הוא הולך תמיד בקו ישר ואף נאיבי במשהו. כבר מהיום שנכנס לפוליטיקה, לא גילה גנץ כישורים מיוחדים של תמרון או תחכום, הוא הלך ישר בדרך שלו.

תחילה שמר על שתיקה מוחלטת ולא התראיין, בחודשים הראשונים שלו בפוליטיקה איש לא ידע מה הן דעותיו ואם בכלל יש לו כאלה. לאחר מכן נשא נאום ראשון וחגיגי בו גילה לראשונה את כישורי הקריסה שלו מול מצלמות, הליפסוסים שלו הפכו לאחד מסימני ההיכר שלו.

אחרי שהפסיד בפעם הראשונה בבחירות ולא עמד בציפיות שתלו בו להיות המחליף של נתניהו, הוא עשה את הבלתי ייאמן ונכנס לממשלת חליפים מהונדסת וחד פעמית עם אותו נתניהו. כשהיא קרסה והוא נשאר רק עם הבטחות בידו ושטרי התחייבות לצור על פי צלוחיתו, הוא חזר לקו הלעומתי נגד נתניהו, מה שלא מנע ממנו להיכנס שוב לאותה ממשלה אחרי פרוץ המלחמה, וכמובן שוב לצאת ממנה. הלוך חזור, חזור והלוך, תמיד בקו ישר ונאיבי.

התוצאה הנוכחית למהלכים הללו היא, שאותו צריח גבוה ובעל משמעות חזר לפינה שלו בקצה הלוח, הוא שומר על מעמד ועל חשיבותו, הסקרים עדיין מחמיאים לו אבל כמו שזה נראה כעת, כבר אין לו סיכוי להיות שוב מנהיג הגוש שמול נתניהו. הוא כבר לא יכול לאגד תחתיו אף אחד ובוודאי שלא את שותפו לשעבר יאיר לפיד שלעולם כבר לא ייתן לו את הבכורה.

גנץ נהנה כעת מהמעמד הגבוה ביותר שהוא יכול לצפות לו בקריירה הפוליטית שלו. הוא מבין שאין לו סיכויים רבים לשפר את מעמדו ואין לו ציפיות רבות מידי להמשך. אם ישראל תצא לבחירות הוא ימצא את עצמו מאבד גובה בסקרים, אין שום סיבה שדווקא מפלגת המחנה הממלכתי תהיה המפלגה הגדולה שתאגד תחתיה את כל מי שניצב מול נתניהו.

הצריח התורן נהנה מהרגע, מסתפק בינתיים במה שיש ולפי שעה לא נראה שיש לו רעיונות טובים מידי המצפים לו בהמשך השביל הישר עליו הוא יכול לפסוע.

הפרש:

יאיר לפיד
להיות תמיד מותאם לטרנד, להיות תמיד מותאם לדעת הקהל ובמיוחד לקהל מסויים, לרכוב תמיד על גלי הפוליטקלי-קורקט ובקיצור – להיות תמיד על הסוס.
הצעדים לא חייבים להיות עקביים, ובעצם הם אף פעם לא עקביים. לפעמים קדימה, לפעמים אחורה, תמיד הצידה, אף פעם לא ישר. על כל צעד שיעשה, אפשר למצוא כמה צעדים הפוכים בדיוק שעשה בעבר. אבל אותו זה לא מטריד, הוא נשאר על הסוס, אביר בעיני עצמו, בעל תדמית הגיבור. אבל כשהוא לא על הסוס, מתברר גובהו האמיתי.

את תפקיד ראש האופוזיציה הוא ממלא בחדווה רבה, אבל לא בהצלחה רבה מידי. באופן פורמלי הוא מנהל כיום את האופוזיציה מתוקף היותו ראש המפלגה הגדולה, אבל הוא לא באמת שולט במפלגות האחרות, ליברמן לא יכפיף את עצמו אליו, סער כבר ברח, יאיר גולן שעושה את דרכו להנהגת גוש השמאל מהווה יותר איום מאשר שותף, ולכן הפרש התורן נשאר בעיקר מלך על מקלו, בראשות אופוזיציה אנמית ורדומה.

המלחמה העניקה ללפיד תקווה, בפעם הראשונה הוא ציפה שיקרה משהו שיזיז את נתניהו. הוא רואה את מפלגת יש עתיד כבית הטבעי של כל מפגיני קפלן וארגוני המחאה, הוא פוקד את ההפגנות בקביעות ודואג להשמיע שם דברים חריפים מאוד לתקשורת נגד הממשלה ונגד העומד בראשה, אבל גם הוא עצמו עדיין לא קלט איזה נזק עושות ההפגנות הללו דווקא לו עצמו.

משמאלו עומד יאיר גולן שגם הוא מקווה לבנות את הבית הטבעי לאנשים הללו והתחרות תהיה קשה. הצד השווה לשניהם הוא ששניהם לא הפנימו עדיין מה יהיה מחיר הסלוגן "אתה הראש אתה אשם", שהחזיר את נתניהו אחר כבוד למעמדו ולכוחו.

המאבק העיקרי של לפיד כרגע הוא יותר מול יאיר גולן ופחות מול נתניהו. שניהם צפויים להתחרות על התואר המחליף הפוטנציאלי של נתניהו והמאבק ביניהם יהיה מורכב יותר ועדין יותר מאשר ההתלהמות הקבועה מול נתניהו, שבינתיים לא הוכיחה את עצמה, גם לא אחרי המלחמה. את המחיר הפוליטי ישלם כמובן בני גנץ, שיישאר אי שם מאחור, אם יחליט בכל זאת להישאר בגוש.

המלכה:

המפלגות שמימין לליכוד

יכולת התמרון הופכת להיות רחבה מאוד, עבור מי שעובד יחד עם המנהיג ושומר על נאמנות אליו. הצעדים יכולים להיות לכל כיוון, ישר או באלכסון ולכל אורך ורוחב הלוח, כל עוד לא מדובר בדילוג על ראשו של מישהו אחר.

בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, נחשבים כיום לסדין האדום בעיני האופוזיציה ולא רק בגלל מי שהם, אלא בגלל הכוח העצום שיש בידיהם. במובנים מסויימים, הכוח והתפקידים שהם קיבלו גדולים יותר משחקנים אחרים על המגרש מתוך הליכוד, מה שהופך אותם לסדין אדום גם בעיני חלק מהשותפים בקואליציה.

השאיפה הגדולה שלהם היא להנהיג את גוש הימין כולו, אבל זו שאיפה חסרת סיכוי כל עוד יש מלך על המגרש. הם תמיד יהיו שותף בכיר ואולי אפילו הקרוב ביותר למלך, אבל תמיד יישארו בתפקיד המלכה, בתפקיד בעל הכוח הגדול ביותר שיכול לפעול מחוץ למשבצת המלוכה.

גם אם נתניהו לא ינהיג את הממשלה הבאה, היא לא תהיה בידיים שלהם. בן גביר נחשב לפרסונה נון גרטה גם בקרב חוגים רחבים בימין, ולסמוטריץ' אין את היכולת להגיע למצב שהוא המפלגה הגדולה ביותר בין רסיסי הימין.

הציונות הדתית תמיד תשמור על מעמדה, אבל אף פעם לא תהיה בחוד החנית הפוליטית. גם בתרחיש בו הימין כולו יתארגן על עצמו מחדש, לפלח המצביעים הענק הזה יהיה תמיד את הכוח שלו בכל ממשלה שתקום, כל עוד לא מדובר בממשלת שמאל מובהקת.

באשר לחלוקת המצביעים בתוך המפלגות הסרוגות, מתנהל מאבק מעניין. מצד אחד בן גביר עושה הרבה רעש וסוחף אליו את כל מי שרוצה לראות מדיניות ימין חזקה יותר ויד קשה יותר נגד הטרור, מצד שני אם בן גביר יהיה זה שינהיג את רוב הגוש הזה ויצטרך לייצג אותו בממשלה עתידית, זה יכול להיות בעייתי אם תהיה זו ממשלה שלא בראשות נתניהו.

בשל כך, סמוטריץ' נאבק בכל כוחו כדי לשמור על כוחו ולהחזיר את האיזון בסקרים לטובתו, במאבק זהיר. מצד אחד הוא מנסה להיות הסמן הימני הברור והבלתי מתפשר, ומצד שני לא להיות מתלהם מידי ולא להפוך לאישיות בלתי רצויה כמו שותפו-יריבו מבית.

המלך:

בנימין נתניהו

מיקומו של ה'מלך' על מגרש השחמט אינו מקרי. הוא לא ניצב באמצע המגרש כמו המלכים של פעם שהיו יוצאים בראשי גדודי הלוחמים, הוא גם לא נמצא בקצה ובפינה מבלי יכולת לשלוט על הנעשה, הוא נמצא בשורה האחורית אבל באמצע, בדיוק באמצע.

המלך אינו שותף לקרבות עצמם, הוא יוצא מהמשבצת שלו רק כשאין ברירה ומוצתה כל אפשרות אחרת, וגם אז הוא עושה רק צעד אחד קטן, רק משבצת אחת לכל כיוון. מצד שני, הוא זה שמנהל את הנעשה ושולח את כלל הכלים להילחם עבורו. כשחושבים על זה כך, אין משהו שיותר מאפיין את נתניהו מאשר התיאור הזה.

כולם עושים שמיניות באוויר, אבל הוא שומר על מקומו ועל המשבצת שלו, הוא לא משנה את כללי המשחק, הוא ממשיך לקבוע מי השחורים ומי הלבנים, מי הטובים ומי הרעים, וכולם נלחמים ומתנהלים כשהוא ניצב על עומדו. הוא כבר הביא את כולם להבנה שבלעדיו אין משחק, גם הכלים של הצד היריב ממקדים את המאבק בו ורק בו. וכך, את המשחק הבא מנסה נתניהו לתכנן כבר עכשיו ובהתאם לכך להנדס את מהלכי השחקנים שלו.

אחת המעלות שיש לנתניהו ומסייעות לו לשרוד כל כך הרבה שנים, זו היכולת לעצור בכל רגע נתון, לחשב מסלול מחדש ולהתהפך ב-180 מעלות אם יש צורך בכך. אם יש מישהו שיודע ללמוד מטעויות זה הוא, מהטעויות של אחרים אבל גם מאלה של עצמו.

כשהוא היה ראש ממשלה במשך שנים ארוכות ונראה היה כבלתי מנוצח, כולם היו בטוחים שאם הוא יפסיד פעם בבחירות, הוא יפרוש מהפוליטיקה ולא ימשיך לשאת את הבושה. אבל כשזה קרה והוקמה ממשלת בנט ולפיד, זה לקח לו פחות מיממה לעשות סוויץ', לחזור לאולם המליאה, להתיישב בגאווה על כסא ראש האופוזיציה ומאז כמו שאומרים השאר היסטוריה.

אם אפשר לנחש את המהלכים הבאים של העומד במשבצת ה'מלך', אפשר לנחש אותם על פי ההרגלים הקבועים והוותיקים שלו. ולכן אפשר להעריך בזהירות מה יהיה הקמפיין הבא שלו.

הרבה ביקורת אפשר לומר על נתניהו ובצדק, והיא הושמעה לא מעט לאורך השנים. אבל כעת בכל הקשור לניהול המלחמה, נראה שהוא השתמש באמנות שלו ללמוד מטעויות והוא אכן מתחיל לנהל את המהלכים באופן נכון. אולי לא הכל מושלם אבל את רוב המהלכים הוא מנהל בזהירות ובהצלחה בסייעתא דשמיא.
ואין ספק שכבר עכשיו הוא מתכונן ליום שאחרי המלחמה ולוועדת החקירה שבוודאי תקום, את קו ההגנה שלו הוא בונה עכשיו. הוא מבין שיצטרך לעמוד מול הטענה שאם הוא מייחס לעצמו את ההצלחות כעת, בוודאי שהוא אחראי באותה מידה למחדלים. הוא לא מתכוון לכפור בטענה הזאת, אבל הוא מתכוון לעטוף אותה היטב ולהגיש אותה כתוספת למנה עיקרית אחרת.

אפשר להניח בזהירות, שהקמפיין הבא של נתניהו יהיה: אני אחראי, אני הייתי ראש ממשלה בזמן המחדלים, אבל עיניכם הרואות שאם יש מישהו שהתפכח והתחיל לעבוד ולתקן – זה אני ולא אחר. עכשיו תחשבו אזרחי ישראל היקרים: אתם רוצים להעניש אותי ולראות נקמה ריקה? בבקשה. אבל תחשבו שוב, מי אתם רוצים שיוביל אתכם, אני שלמדתי מטעויות והוכחתי הצלחה במהלכי המלחמה, שהתנערתי מאנשי המודיעין שהטעו אותי ומארה"ב שלחצה עלי ועשיתי את מה שצריך לעשות? או לפיד, גנץ, גלנט, בנט או ליברמן, שבינתיים הוכיחו רק יכולת לדבר ולהתקפל לפני ארה"ב והלחץ הציבורי?

את הלימון שנפל עליו, מתכוון נתניהו להפוך ללימונדה. עצם התיקון יהיה הקמפיין, עצם הטעות תהיה התקווה להישרדות פוליטית. וככל שהמגרש מולו יישאר במצבו הנוכחי והאלטרנטיבות יהיו האנשים הקיימים בו כיום, הוא גם צפוי להצליח.

וכך, בפעם המי יודע כמה, יכול נתניהו להישאר בשלטון לא רק בגלל תמיכת הימין, אלא דווקא בחסות כישלונות השמאל.

השחקנים היריבים:

הזירה המדינית

הזירה הפוליטית במיוחד בישראל, אף פעם לא מתנהלת בחלל ריק. היא מושפעת רבות מהנעשה בזירה המדינית והכלל עולמית. גם הקמפיין של נתניהו היה בנוי ועוד יהיה בנוי לא מעט על היכולת להתנהל בזירה הבינלאומית ובדגש על ארה"ב.

העולם סביבנו רועש וגועש ולא רק בגלל המלחמה. משחק השחמט הבינלאומי הופך להיות מרתק ומדאיג כאחד. ארה"ב הפכה גם כן להיות סוג של מלך במגרש שחמט, לא נוקטת צעדים אקטיביים במגרש ומשתדלת לסיים מאבקים במקום לנהל אותם. מדיניות הדיפלומטיה הפכה לעיקרון מרכזי והמצב הזה מאיים על המשך מעמדה של ארה"ב.

במצב כיום, סין קוראת תיגר על ארה"ב ושואפת לכבוש את תפקיד המעצמה העולמית, כשהיא מנסה לגבש קואליציה לא רשמית של סין, רוסיה, איראן ואולי אף חלק ממדינות אירופה ההולכות ומתאסלמות בקצב מדאיג. קואליציה כזאת תעניק חיבוק לציר הרשע במזרח התיכון ותאיים בהחלט על ארה"ב וישראל.

המהלכים הללו לא מתרחשים ביום אחד. אבל מדובר כבר במגמה נראית לעין ולא מאחורי הקלעים. לכל זה יש השפעה רבה על הפוליטיקה בתוך ישראל, המושפעת רבות מהאיומים האזוריים סביבה וככל שהנושא הביטחוני והבינלאומי משמעותי יותר, כך השיח הפוליטי הפנימי בונה את עצמו בהתאמה.

המהלכים האסטרטגיים הבאים של ישראל כדי למנוע זאת, הם הבריתות ההולכות ונרקמות עם מדינות ערב המתונות וקידום הסכמי אברהם. ככל שארה"ב תיחלש, יש לה צורך בחיזוק הקואליציה מהמזרח התיכון, מהצד הימני של מדינות אירופה ואולי גם עם יפן שהיחסים שלה עם סין הולכים ומדרדרים. כל זאת כדי להתמודד עם התעצמות הציר המסוכן שרק מתחזק ומתקדם.

אז כיצד תיראה המפה הפוליטית אחרי המלחמה וכיצד תתנהל הזירה העולמית? את זה אי אפשר לדעת ואף מוקדם להעריך. אבל לפני ששואלים בכלל את השאלה הזאת, קיימת חשיבות להבין קודם כל את מהלכי השחמט המתחוללים כיום, ורק באמצעותם אפשר לנסות לנחש לאן הדברים יתקדמו בהמשך.

הטור פורסם בפרויקט חג של מוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]