ועדת הכלכלה של הכנסת קיימה הבוקר דיון נרחב על אתגרי התחבורה הציבורית בנגב, שבמהלכו נשמעו עדויות קשות של תושבים, חיילים ונבחרי ציבור על פער עמוק בין הצרכים בשטח לבין המענה התחבורתי הקיים. הדברים שנאמרו בדיון שיקפו מציאות מוכרת של זמני נסיעה מופרזים, חוסר נגישות וקווים שאינם נותנים מענה בסיסי – מציאות שעולה גם מתלונות רבות המגיעות מהציבור.
הדיון התקיים ביוזמת ח״כ יסמין סאקס פרידמן, שביקשה לבחון לעומק את מדיניות משרד התחבורה בנגב ואת סדרי העדיפויות לשנים הקרובות. “אין רכבת מבאר שבע או מהדרום לירושלים”, אמרה. “יש אוטובוס שנתקע בפקקים כמעט כמו רכב פרטי ולא מקצר את הנסיעה אפילו קצת. הכבישים לא מורחבים, ובמגזר הבדואי האתגרים כפולים ומכופלים”.
ממלא מקום יו״ר הוועדה, ח״כ שלום דנינו, ציין כי בשלוש השנים האחרונות הושקעו משאבים רבים בדרום, בהם קיצור זמן הנסיעה מבאר שבע לתל אביב לכשעה ועשר דקות, השקעות בכביש 232 והקצאת מאות מיליוני שקלים לכביש 40. עם זאת, גם הוא הודה כי האתגר המרכזי הבא – חיבור הדרום לירושלים – עדיין רחוק מפתרון.
ראש מועצת מיתר, שמעון פרץ, התריע כי הצמיחה בנגב אינה מלווה במענה תחבורתי הולם. “משפחה במיתר צריכה להחזיק ארבעה כלי רכב”, אמר. ח״כ סמיר בן סעיד הוסיף כי ביישובים הערביים המצב חמור אף יותר: “פניתי לשרת התחבורה ולא קיבלתי מענה באשר לתדירות קווים ותחנות. יש ילדים שמגיעים לבית הספר בדרכים שלא מתקבלות על הדעת במדינה מתוקנת”.
בשלב זה של הדיון, הדברים שנשמעו בכנסת התחברו לתמונה רחבה יותר שעלתה בימים האחרונים גם בזירה הציבורית. במערכת JDN מציינים כי בתקופה האחרונה, וביתר שאת בימים האחרונים, הגיעו עשרות פניות מנוסעים מכל רחבי הארץ, המתארות קשיים דומים: נסיעות שמתארכות באופן קיצוני, קווים שאינם אמינים, פערים בין לוחות הזמנים למציאות, ושירות תחבורה שאינו מאפשר שגרת חיים תקינה. העדויות מגיעות מאזורים שונים וממגזרים שונים, ומצביעות על בעיה שאינה נקודתית.
אחת העדויות החריפות בדיון נשמעה מפיה של תושבת נתיבות, שרה חימי, שסיפרה כי הגיעה הבוקר לירושלים בתחבורה ציבורית. “מי שמקבל החלטות על קווי אוטובוס במשרד התחבורה כנראה לא נסע באוטובוסים”, אמרה. “דרך של 40 דקות ברכב נמשכת שלוש שעות לחיילים בתחבורה ציבורית. בנתיבות יש ריכוז חרדי מתפתח, אבל קווי התח״צ כמעט לא קיימים. ויתרתי על לימודים במכללה לשוטרים כי לא הייתה לי דרך להגיע לבית שמש”.
נציגי ארגונים אזרחיים חיזקו את הדברים. נציגת המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים ציינה כי התחבורה הציבורית היא “החמצן של נשים בדואיות”, וביקשה להציב תחנות אוטובוס גם בכבישים קיימים. נציג מועצת התלמידים מדימונה סיפר כי כדי להגיע לדיון נאלץ לצאת מביתו בשש בבוקר, משום שאין קו שמחבר בין ביתו לתחנה סמוכה.
מנגד, נציגי משרד התחבורה הציגו שורה של תכניות והשקעות עתידיות, בהן רכבת מהירה מבאר שבע לנתב״ג ולתל אביב בהשקעה של למעלה מ-15 מיליארד שקל, קידום רכבת לבאר שבע–דימונה–אילת, הרחבת כביש 6 והשקעות נוספות בעוטף ובחבל תקומה. עם זאת, במהלך הדיון עלו גם שאלות נוקבות לגבי אמינות השירות, הפיקוח על חברות התחבורה הציבורית והיקף הקנסות המוטלים בפועל על חברות שאינן עומדות בנהלים – שאלות שנותרו ללא מענה מלא.
ב-JDN מדגישים כי זרם הפניות מהציבור נמשך, וכי הסיפורים שפורסמו עד כה הם חלק בלבד מהתמונה הכוללת. בימים האחרונים הגיעו עשרות פניות למערכת. אך כל פניה נוספת יכולה להוסיף לתחקיר. נוסעים המעוניינים להעביר פרטים, תיעוד או עדויות מוזמנים לפנות לכתב:
דוד פויכטונגר
