ברגע האחרון הוצנחו המשוריינים של נתניהו – בדגש על מי שלא נכנס / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
המוצנחים והמאוכזבים:
רשימת המשוריינים בליכוד מעבירה מסר גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים

ההודעה החגיגית שפרסמה מפלגת הליכוד בערבו של יום רביעי, לא הסגירה ולו ברמז את הדרמות המסובכות והארוכות שקדמו לה. בתמונה שנשלחה לכלי התקשורת נראה נתניהו יושב בראש שולחן הדיונים וסביבו כל חברי מזכירות הליכוד, כשהם מאשרים בחיוך רחב את השריונים של נתניהו במקומות שנשמרו לכך ברשימה.

זמן קצר אחר כך הפיץ הדובר הנמרץ תמונות נוספות בהן נראה נתניהו עם המשוריינים החדשים כשהם מאושרים ואף מחווים בארבעת האצבעות את הקמפיין החדש של הליכוד 1+1=4, כלומר: כל מצביע ליכוד שיביא איתו מצביע נוסף חדש יסייע לליכוד להקים ממשלה לארבע שנים.

בפריימריז שנערכו בליכוד לפי מספר שבועות, אישרו המתפקדים ברוב גדול את המקומות ששוריינו לנתניהו אליהם הוא ישבץ את מי שהוא חפץ ביקרם. מיד לאחר הפריימריז כבר הוגשו עתירות נגד ההחלטה ע"י מי שמצא עצמו נפגע מכך, בעיקר בכירים במפלגה שנדחקו למקומות נמוכים בגלל המקומות שנשמרו. אך העתירות הללו היו חסרות סיכוי מלכתחילה משום שההחלטה התקבלה בהצבעה של רוב דמוקרטי.

משום כך, עיקר הסאגה התרכזה בזהות האנשים שיוצנחו למקומות הללו ומה יהיה כוחם במפלגה. עמיחי שיקלי היה הראשון שציפה לקבל מקום של כבוד מתוקף היותו הראשון שהתחיל את המרד בימינה, כבר בהקמת הממשלה הוא נשאר בחוץ ותקע לבנט ושקד אצבע בעין.

אחריו המתינה עידית סילמן שהיתה סדין אדום לליכוד לאורך החודשים בהם כיהנה כיו"ר קואליציה אך לאחר שחזרה בה ממעשיה הרעים וקיבלה על עצמה עול מלכות הימין, היא התקבלה בליכוד בתשואות כבוד עצומות כל כך שהשכיחו מכולם את דברי הרפש שהם עצמם הטיחו בה אך לפני כמה ימים. אפיזודה שהופכת מעניינת בפני עצמה בימים אלה של רחמים, סליחות ותשובה.

עם זאת, המועמד ששמו נישא באוויר בגובה נמוך היה גל הירש, ביטחוניסט בכיר שהיה מועמד למפכ"לות המשטרה אך המועמדות סוכלה לאור תחקיר שפורסם נגדו והחקירות שנפתחו בעקבות כך, מה שהפך אותו ליקיר הימין בשל הרדיפה נגדו מצד המשטרה והפרקליטות. ברוב חלקי הימין רואים בהירש מועמד ראוי ולגיטימי, אך ביום רביעי התברר שהוא נשאר בחוץ.

מסתבר שלנתניהו היה חשוב יותר להכניס מועמדים אחרים לא בגלל השיקול האם הם ראויים בפני עצמם או לא, אלא בגלל המסר שיש בכל אחד מהם. שיקלי וסילמן הוכנסו למקומות הריאליים עוד לפני הרבה חברי ליכוד ותיקים, כשהמסר הוא גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ: מי שנאמן – מתוגמל. השניים הללו שילמו מחיר אישי כל אחד בתורו כדי להדגיש מחויבות לימין ולגוש נתניהו לכן הם מקודמים. המסר המרכזי הוא כלפי שקד, ששריון חבריה לשעבר נועד להדגיש שהיא לא.

המועמדת הנוספת היא צגה מילקו, עיתונאית וסופרת מהעדה האתיופית שנועדה להרגיע את השטח בעקבות פרישתו של גדי יברקן ולשמור על הקולות הללו שלא יברחו לגנץ, שם נמצאת האויבת הגודלה יותר פנינה תמנו שטה ששואבת אליה לא מעט קולות מהמגזר.

המשוריין הנוסף הוא כמובן משה סעדה מיודענו, מי שעמד בחודשים האחרונים בראש החץ כשחשף את השחיתות בצמרת המשטרה ובפרקליטות. לא בטוח שאדם כזה אכן יביא עוד קולות לליכוד אבל המסר פה חשוב יותר ולכן הוא גם גבר על גל הירש, שהפך אמנם לקרבן נוסף של המערכת אבל כרגע סעדה הוא סמן המלחמה החזק יותר ולכן הוא קודם.

הבא בתור הוא עו"ד יוסי פוקס, הנחשב למקורב לנתניהו וגם הוא היה בעבר בבית היהודי. אלה האנשים שנתניהו היה צריך להכניס כדי להעביר את המסרים הנכונים ובעיקר כדי לסמן בבירור את מי הוא משאיר בחוץ.

אבל אחרי המסרים כלפי חוץ, המסר החשוב לא פחות הוא כלפי חברי הליכוד. נתניהו בחר בקפידה את המשוריינים הללו משום שגילו נאמנות חסרת פשרות, חלק מהם דחו הצעות ממפלגות אחרות כדי לקבל את המקום דווקא בליכוד. כעת מתמודד נתניהו עם אופוזיציה פנימית לא קלה כשעצם השריונים מעוררים עוד זעם בשטח בנוסף לשורת מאוכזבי הפריימריז.

לכן חשוב לנתניהו שגם השריונים יעבירו את המסר הנכון וישדרו לכידות סביבו וצייתנות לדרך שלו. המסר לחבריו הוא ברור: מי שמקודם זה מי שנאמן ולא מי שעלול לגלות דעה עצמאית ולהיות אופוזיציה פנימית.

במקביל, נתניהו מנהל מגעים עם אותם מאוכזבים כמו אדלשטיין, חיים כץ, דודי אמסלם ודוד ביטן. בליכוד מתרוצצות שמועות שהוא הבטיח להם תפקידים בכירים למרות מקומם הנמוך, מה שכמובן מעלה זעם נגדי מצד אלה שכן השתלבו גבוה בפריימריז ומצפים שהמשמעות המעשית של זה תהיה תפקיד בכיר, אחרת מה מועיל להם המיקום הגבוה. נתניהו מבין שהזירה הזאת לא קלה והפעם היא יותר מסוכנת ולכן מנסה להלך בזהירות בין הטיפות.

כשאנשים כמו ביטן ואדלשטיין הופכים לאופוזיציה פנימית. זה כבר יותר מסוכן מאשר אופוזיציה של יברקן, איוב קרא או שרן השכל. ההוכחה לכך כבר התנוססה השבוע בשלטי החוצות שפרסמה מפלגת המחנה הממלכתי של גנץ, עליהם הופיעו תמונות של חברי ימין כשתמונותיהם של כמה מחברי ליכוד כמו אדלשטיין, כץ וגמליאל מופיעות בטשטוש, כרמז לכך שלא בטוח שהם בכלל בגוש ימין והם העריקים הפוטנציאליים הבאים.

ההתנהלות של נתניהו מול הסיטואציה היא של מקל וגזר. מצד אחד הוא מנסה לקרב אותם, להיפגש איתם, לרכך התנגדויות ולשמור עליהם קרוב. מצד שני הוא מעביר להם מסר תקיף וברור דרך השריונים כשהוא מראה להם שיש לו מספיק אנשים נאמנים אליהם הוא יוכל להעביר תיקים בכירים, אם יהיה לו ספק בנאמנות חבריו הוותיקים. חיבוק דוב לצד אצבע מזהירה.

2.
פעם חמישית ומשעממת:
ימי הגשת הרשימות הם אירוע שיצא מכל פרופורציה, אבל כעת מערכת הבחירות האמיתית יוצאת לדרך

אין ימים יפים יותר ומיותרים יותר מימי הגשת הרשימות בכנסת. בעידן הטכנולוגי של היום, התנהלות מערכת הבחירות הופכת למגוחכת, מסורבלת ומיושנת עם פתקים וספירה ידנית כאילו אנחנו בשנות החמישים, כשאת כל זה אפשר לעשות היום באופן ממוחשב, מהיר וקל כמו שכבר קורה במדינות רבות בעולם המערבי.

אבל גם אם לא נשנה כאן סדרי בראשית ולא נהפוך את הבחירות לממוחשבות, עדיין לא ברור מה פשר הטקס המיותר ששמו הגשת הרשימות. הרי אפשר בקלות לבקש מנציג כל מפלגה להגיע לוועדת הבחירות ולהגיש דיסק און-קי עם רשימת חברי המפלגה, מספרי הזהות ומספרי הנעליים שלהם. אם הם דווקא מתעקשים אפשר לתת להם לעשות זאת עם קלסר פיזי מנייר אמיתי, כזה עם ניילוניות ושרבוטי עט פרקר. הכל אפשרי והכל טוב. רק לא ברור מדוע מדובר בטקס ממלכתי רשמי שההיערכות הלוגיסטית סביבו לא מביישת אירוע של רבבות משתתפים.

בזה אחר זה מגיעים נציגי המפלגות לחדר הישיבות שבראשו יושב שופט מכובד בדימוס, וברצינות תהומית לוחצים ידיים לחברי ועדת הבחירות, יושבים מול המצלמות ומנהלים שיחה – שהשיחה היחידה שיותר מיותרת וחלולה ממנה היא שיחתם של אותם שני ידידים שנפגשים ברחוב ומשאין להם נושא לשיחה הם מנהלים פינג פונג של "אז מה נשמע? מה חדש? אז מה חדש אצלך? מה ככה וזה? יופי, יופי ברוך ד'" עד שנפרדים לשלום.

עבור העיתונאים מדובר בסנסציה ששוברת את שגרת ימי טרום הבחירות, עם טיפוסים משעשעים שנוהגים להגיע ולהגיש רשימת קיקיוניות כמו למשל מפלגת הפיראטים שמספקת את ההצגה השנתית עם התחפושות הססגוניות וההצהרות ההזויות, או עם כל מיני טיפוסים שלוקחים את עצמם מידי ברצינות ובטוחים שהאג'נדה הצודקת שלהם תהיה הפעם הפתעת הבחירות.

אבל אחרי החיוכים והצחוק, המשמעות האמיתית של הימים הללו היא שכאן נסגרת ההזדמנות האחרונה לחיבורים או פרישות, הרשימות מוגשות לוועדה ואין לשנותן יותר, מכאן והלאה יוצאת מערכת הבחירות לדרך וכעת מתחילה המערכה האמיתית, עכשיו מגיע זמן הקמפיינים ורק עכשיו הסקרים מתחילים להיות מדויקים יותר ותואמים יותר את המפה.

בכל הפעמים הקודמות, מי שסיפקו את ההצגה המרכזית בשעות האחרונות של הגשת הרשימות היו חברי הימין סמוטריץ', בן גביר וחבריהם, שסיפקו דרמות מסוג שהיה שמור במיוחד לשעות הללו כשנתניהו היה יושב מרחוק ומכוון את המגעים ואת ההבטחות, ועדת הבחירות היתה מאריכה במיוחד עבורם את מועד ההגשה כדי שיוכלו להספיק להתאחד או להיפרד לפני עת נעילת שער.

הפעם גם הדרמות הללו לא היו ולכן היה גם בולט יותר עד כמה הליך הגשת הרשימות הוא מיותר. סמוטריץ' ובן גביר מגיעים לראשונה לבחירות הללו כשהם על הסוס, הם מובילים את גוש הימין שמימין לליכוד ואפילו אבי מעוז נאלץ בלחץ נתניהו לקבל את דרישותיהם המשפילות ולהיכנס בתנאים שלהם, העיקר שלא לשרוף כמה עשרות אלפי קולות יקרים לימין. באורח יוצא דופן, רשימת הציונות הדתית הוגשה כבר ביום הראשון של הגשת הרשימות, כדי לנעול ולהבטיח את הריצה באופן הזה ללא שינוי.

אפילו הרשימה המשותפת שניהלה בשבועות האחרונים מריבות פנימיות לא קלות, הצליחה למנוע את התפרקותה כבר ביום הראשון של הגשת הרשימות ולהבטיח את ריצתה המשותפת, הדרמה היחידה שאולי ריחפה באוויר היא האם יהיה לבסוף איחוד בין מרצ לעבודה או שמאמציו של לפיד יפלו שדודים לרגלי מרב מיכאלי הסרבנית. נכון לשעת כתיבת השורות ההכרעה עדיין לא נפלה אבל כך או כך, המשמעות של זה היא לא מידי דרמטית לא כלפי גוש השמאל ובוודאי שלא כלפי יום הגשת הרשימות. מסתבר שהשמאל מתקשה לייצר אפילו סנסציות תקשורתיות ראויות לשמן.

ההליך המיותר והקבוע הזה הסתיים בליל שישי, זו היתה השעה המסמנת את קו הזינוק של מערכת הבחירות. המערכה האמיתית מתחילה עכשיו, מי שבפנים בפנים ומי שבחוץ כבר לא יוכל להצטרף עוד. כעת עוברת המערכה לשלטי החוצות ולקמפיינים האגרסיביים שיתחילו להקיף אותנו. או איך שנוהגים לומר: בחירות 2022 – התחלנו.

3.
מי בראש:
גנץ ממשיך בקמפיין שמדבר על הליכוד אבל מכוון אך ורק לעיניים של לפיד

אחת המפלגות שהזדרזה להגיש את רשימתה כבר ביום הראשון היא המחנה הממלכתי, החיבור החדש של גנץ, סער, איזנקוט ונפגעי ימינה מתן כהנא ושירלי פינטו. החיבור הזה מתיימר לא רק לחזק את גוש השמאל אלא להוביל אותו וזה מה שאמר גנץ בשבוע שעבר כשהשיק את הקמפיין.

גנץ וחבריו מצהירים רשמית שהחיבור ביניהם הוא רק לא ביבי, אבל הם לא מתכוונים לעמוד מאחורי לפיד ולתת לו לבנות את גוש השמאל אלא לנסות לקבוע בעצמם את סדר היום לפי איך שנח להם. המטרה במפלגה כרגע היא לגדול בסקרים ולשבור את תקרת הזכוכית של 12 או 13 המנדטים שיש כרגע בסקרים, מספר המוכיח שהשלם הזה עדיין אינו גדול מסך החלקים המרכיבים אותו.

המפלגה יוצאת בקמפיין אגרסיבי שעל פניו נראה לכאורה כמכוון ברובו נגד הליכוד, מה שמעלה את הסקרנות לאן בעצם האנשים הללו חותרים. לגנץ הרי אין סיכוי להרכיב ממשלה בעצמו והוא יצטרך חיבור למפלגות גדולות אחרות בכל קואליציה שלא תהיה.

גנץ כבר נבגד פעם אחת על ידי נתניהו והוא לא יחזור על הטעות פעם נוספת, כך שחיבור עם הליכוד אפילו תמורת רוטציה אינו בא בחשבון. האפשרות השניה היא להגיע להסכם כזה עם לפיד וזו כנראה תכנית העבודה הנוכחית של גנץ וסער.

איזנקוט אמר השבוע בראיונות הראשונים שהעניק לתקשורת עם הצטרפותו לפוליטיקה, שלראייתו אי אפשר לדרוש ראשות ממשלה עם פחות מ-19 מנדטים ולדבריו זה גם מה שהוא הולך להגיד בעצמו לגנץ, ראש מפלגתו. כלומר, המשתמע מדבריו של איזנקוט הוא שתכנית העבודה שלהם כרגע היא לנסות להגיע כמה שיותר קרוב למספר הזה, כדי שניתן יהיה לבוא ללפיד ולדרוש ממנו ראשות ממשלה ברוטציה ולא סתם כך לשבת בממשלה תחתיו.

לפיד מצידו חש מאוכזב ואף מאוים מהתנהלותם של גנץ ואיזנקוט. הוא חלם להיות המוביל הבלתי מעורער של גוש השמאל והנה גנץ קורא עליו תיגר. לכן במקרה שגנץ יבוא אליו עם דרישות מוגזמות מידי, גם הוא מצידו יתנהל מולו בלי שום סנטימנטים ולא ימהר להיענות לדרישותיו. אז נכון שגם אם גנץ יצטרף אליו ויסכים לשבת תחתיו אחרי הבחירות, עדיין אין לו ממשלה ריאלית, אולי בתמיכת המשותפת מבחוץ ואולי גם זה לא. אבל בכל זאת ולמרות זאת, אין לו סיבה למהר ולכוף את קומתו בפני כל דרישה שיציב גנץ.

לפיד נמצא כיום בעמדת כח, הוא ראש ממשלת המעבר, במקרה הכי גרוע ואולי בעצם במקרה הכי אופטימי מבחינת לפיד, הבחירות יסתיימו ללא הכרעה, אף גוש לא יצליח להרכיב ממשלה, לפיד יזרוק את גנץ מכל המדרגות ויחתור לבחירות שישיות, כשבינתיים הוא זה שיושב על כס ראשות הממשלה. הוא מצידו יש לו הרבה פחות מה להפסיד לעומת המחנה הממלכתי, שעשוי להזדעזע ולהתפרק ככל שיתארך הזמן ולא תהיה הכרעה. ספק אם הדבק המלאכותי שם יהיה עמיד בפני רוח שאינה מצויה.

זאת הסיבה שגנץ מעלה על שלטי הקמפיין שלו את חברי הליכוד אותם הוא מסמן כעריקים. הוא רומז ללפיד שהוא זה שעשוי להיות לשון המאזניים בבחירות הללו. הסיכוי לעריקה של 10 או 12 חברי ליכוד הוא נמוך מאוד אבל לעומת בחירות קודמות הוא נחשב בעל סיכוי קצת יותר גבוה לאור האכזבה במפלגה שם ועל זה גנץ בונה.

הקמפיין הזה מזכיר ללפיד שהאם באמת תהיה עריקה כזאת, הוא לא יוכל להנות ממנה לבדו והוא יהיה חייב להתפשר על המרכיבים האחרים. עורקי הליכוד עשויים לבקש תפקידים בכירים ומשתלמים תמורת עריקתם, אבל גנץ יהיה זה שיוכל לדרוש רוטציה על ראשות הממשלה שתוקם בעזרתם. ולשם הוא חותר כבר היום.

הקמפיין של גנץ עם תמונות אנשי הימין, מכוון שוב לכיוונו של לפיד ולא לכיוונו של נתניהו. גנץ מכין לעצמו כבר היום את דרישת הרוטציה ומסביר בדיוק איך זה יקרה ואיך הוא יכול לסייע כך ללפיד להיות ראש ממשלה חצי קדנציה בלי להסתמך על הרשימה המשותפת ומזכיר לו שזה או זה, או כלום. החיבורים בתוך המחנה הממלכתי הם אולי מאולצים וחלשים, אבל כרגע הקמפיין שלהם עובד בכיוון נכון, מדויק ובעיקר ממוקד מטרה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן