כמו כל נשות ישראל הצדיקות והעמלות, גם אני בימים אלו ספונה בתוככי ארונות ומבצרים, ערימות ומגדלים של חפצים בלתי מזוהים וכלים מכלים שונים, וגם אתן מן הסתם פחות פנויות לקרוא… אי לכך ובהתאם לזאת, קצת אקצר הפעם, רק אשגר לכן רעיון קטן שחשבתי עליו, באוירת הימים האלו.
בין לבין יצא לי לחשוב הרבה על המושג ”חירות” ומה בדיוק המשמעות שלו לגבינו היום, ואיך דווקא כשמתקרב חג החירות אנחנו מאבדים את הראש בהכנות קדחתניות מעל ומעבר למשוער, ובכך תחושתנו רחוקה מחירות מרחק שנות אור…?
ובכלל, מרגישה שהחיים היום הם סוג של בלתי אפשריים, מין מרדף מטורף אחרי הזנב של עצמנו, אחרי המטלות והמשימות הבלתי נגמרות, אחרי הדרישות הבלתי מתפשרות המקיפות אותנו מכל עבר כטבעת חנק מתהדקת, אחרי הטכנולוגיה המתפתחת אשר הופכת גם פעולות סתמיות ויומיומיות למורכבות ושודדות זמן הרבה מעבר למצופה…
הכל נהיה כ"כ מהיר ותובעני, נגיש ונזיל ומעט חסר ערך. כמה פעמים בשיחה סתמית עם הילדים תפסתי מחשבה שעברה לי: "איך זה שהם מדברים כ"כ לאט? כמה זמן לוקח לספר סיפור בעל שלושה משפטים פשוטים??" וזה ציער אותי. דחק אותי לפינה מול מראה וראיתי כמה אני עייפה ויגעה וחסרת סבלנות מרוב עומס ומטלות. קוצר רוח ועבודה קשה:
אז, חירות??? יוצאים ממצריים? גאולה?? אני רוצה להבין, מה אני מפספסת פה?
כך הפלגתי עם מחשבותיי והרהוריי, ופתאום משום מקום הבנתי כמה פשוטים ורגועים היו החיים פעם, כשהעולם עדיין לא התיימר להיות ”כל יכול” שחצן ורדוף ותובע… חשבתי על סדר יומה הפסטורלי של אמא יהודיה דווקא "מיושנת" ולא ”נאורה"…
כך תיארתי לעצמי בצבעים חיים, איך היה לה שם, כשצעדה עם התרנגול אל הרב לשאול על כשרותו למאכל, וכשהכינה אותו בשלוה תוך שהיא מקשיבה לצלילים מתוקים מהחדר הסמוך, של בנה עם המלמד הפרטי שלו, ואפילו על יום הכביסה השבועי על גדות נהר המפכה ומפרה את הראש ואת הלב…
ואיך שבכל ימות השבוע כולם בבית, קרובים, זמינים אחד לשני והרבה יותר פנויים ממה שאנחנו היום… כשהאמא היתה בבית היא היתה, פשוט, בבית. לא מרצרצת אחרי טלפונים חשובים (יותר או פחות), לא מדפדפת, לא מרפרפת ולא מתחנפת, היתה פשוט בבית. עם הילדים. עם בעלה. עם השכנות בעיירה. עם השקט וחוסר היכולת שהיה לעבר להציע.
כשהילדים רצו לשאול משהו את אמא, הם לא ניהלו קרב מתסכל מול מסך קטן וצבעוני על תשומת הלב שלה ויצאו נפסדים, אלא אמא פשוט היתה שם, זמינה וממתינה לשמוע, להשיב, ללטף.
והחוויה של יום הכביסה… נכון שזאת היתה טרחה פיזית, אבל שכרה בצידה: כל השבוע היה הבית שקט וריק ממכשירים אלקטרוניים מרעישים כמו מכונת כביסה ומייבש (עזבו רעש, תחשבו על תקלות. על הפסקת חשמל. על התלות שלנו בכלים האלה ועל השיעבוד שלנו אליהם סביב היממה! רק תנסו לדמיין איך הייתן בלי ההשפעה של כל הדבר הזה!), ויום אחד יוצאים כולם אל הנהר, האמהות כובסות והילדים משתעשעים בדרכים הטבעיות בהן חנן אותם הבורא, יודעים שהיום – רק היום! – אמא עסוקה בשעות האלה ועובדת קשה אבל אח"כ היא תנוח ותחזיר לעצמה את הכוחות בע"ה, כשהם מוכנים לזמן הזה ומעסיקים את עצמם נפלא. ממש שלוה בחווה.
זאת רק ההתחלה של התיאורים, מבטיחה! מזמינה אתכן להמשיך את החוט הזה כשיהיה לכן זמן כמובן, ופנאי, ולא תירדמו עם הבגדים על הספה או במיטה של אחד הילדים. לי התיאורים האלה נשמעים לגמרי פסטורליים, אפופי שלוה ורוגע.
אז לא אומרת שאני רוצה עכשיו לוותר על כל מה שיש היום, לחזור 200 שנה במנהרת הזמן ולחיות שם, צריכה לשקול את זה טוב-טוב קודם, אבל כן כשארצה להרגיש בת חורין אנסה לסגל לעצמי מעט מהמאפיינים שהיו שם. אפילו לזמן מוגבל. לטעום, להירגע מהבזזזז בזזזזזזז הרוחש סביבי ללא הפסקה ומסמא עת עיניי ואזניי, לשחרר את הנפש לחירות אמיתית. בעיניי זו הדרך, וזאת המטרה.
דווקא לנו הנשים יש כח להביא לגאולה, "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל", מה צדקניות בדור שלנו? מה נדרש מאיתנו? סה"כ לרצות, ולהתחיל בקטן. לאט לאט בע"ה נצליח לצאת משיעבוד לחירות ולזכות לגאולה שלימה, אמן!!
קוראות יקרות! נשמח לקבל תגובות / בקשות / הערות / הארות וכן מי שיש בידה חומרים אישיים – מאמר / שיר / דעה / סיפורי אמונה או כל רעיון אחר שתרצו לעלות על במה זו (בהתאם לשיקול דעת הצוות מקצועי) – אני מזמינה אותך לשלוח למייל [email protected]
