חסיד עני ישב על התורה והעבודה ועבד מעט לפרנסתו. כשהגיע הזמן לחתן את בתו, הלך אל האוהב ישראל מאפטא וביקש עצה. הורה לו הצדיק לחזור לביתו ולעשות את המסחר הראשון שיבוא לידו.
בדרך הביתה עצר בפונדק לשתות משהו והבחין בחבורת יהלומנים יהודים שהחליפו סחורה. החסיד התבונן במסחר והם התעניינו האם הוא מעוניין לעשות עסקים? הוא נזכר בדברי הרבי והשיב בחיוב: "יש לי זהוב אחד למסחר", אמר. הם פרצו בצחוק, מה אפשר לקנות בזהוב אחד? אבל קם אחד מהם ואמר שיש לו עסק עבור זהוב אחד: הוא מוכן למכור לו את העולם הבא שלו. החסיד זכר את דברי הרבי, שילם את הזהוב וחתם על שטר המכירה.
בינתיים נכנסה אשת הסוחר וראתה את בעלה מתגלגל מצחוק. "מי כמוך יודעת איזה עולם הבא מחכה לי והטיפש שילם עליו מטבע זהב". -"מה?", היא נחרדה, "אתה רוצה לומר שאני חיה עם חוטא ופושע שאין לו חלק לעולם הבא?! נשמתך תשוטט בין שמים לארץ ולא תיכנס בשערי רקיע?! לא יקום ולא יהיה, לא אשוב הביתה עד שתבטל את המכירה". הסוחר המסובך ביקש לבטל את העסק, אך החסיד השיב כי יהיה מוכן לקרוע את שטר המכירה רק תמורת אלף זהובים, ככל הדרוש להכנסת כלה ענייה לחופתה. לא נותרה ברירה והלה שילם את הכסף.
אחרי שהסתיים המקח, ביקשה האישה לנסוע אל האוהב ישראל. היא שאלה: "רבי, אני שמחה שהתגלגלה על ידי זכות לסייע במצות הכנסת כלה, אבל האם העולם הבא של בעלי שווה אלף זהובים? היה כדאי לשלם סכום אדיר כזה?!".
"תראי", השיב הצדיק: "כשהוא מכר את העולם הבא בהתחלה, הוא לא היה שווה אפילו זהוב. אבל לאחר שסייע לכלה להיכנס לחופתה – העולם הבא שלו שווה הרבה יותר מאלף זהובים…"
אוטומטי ומוכוונים להגשים את התוכנית האלוקית בבריאה ולכן קיומם טוב מאוד. האדם, לעומת זאת, נברא 'בצלם אלוקים' ויש לו בחירה חופשית, ועל כן הוא יכול לבחור רע ולהחריב את העולם ואי אפשר להגדיר את עצם בריאתו כטובה. וכיון שרוב מעשי עולם הזה קשים ורעים, נוח לו שלא נברא.
בכך מבאר ספר העקרים, דיוק חשוב ומעניין בדברי התורה: הוזכר לעיל, שבכל סוף יום עבודה סיכם הקב"ה בסיפוק: "וירא אלוקים כי טוב". אולם נשים לב לעובדה בולטת ומהדהדת ביום החשוב ביותר, היום השישי: בתחילת היום ברא הקב"ה את החיות והבהמות וסיכם כרגיל (א,כה): "ויעש אלוקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה … וירא אלוקים כי טוב". אחר כך מתחילה הדרמה הגדולה של בריאת נזר הבריאה, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – ואולם בסוף התהליך לא נאמר "וירא אלוקים כי טוב". (רק בסוף היום, לקראת השבת, נאמר על כל הבריאה ביחד: "טוב מאוד").
כיצד יתכן שהאדם אינו זוכה לברכת טוב כיתר הנבראים? אלא שהוא יצור הפכפך שיכול להפתיע לטובה ולהיפך ולכן אי אפשר להגדיר את עצם קיומו כטוב.
ובכל זאת, קשה להסתפק בביאור הזה. ולו מהסיבה הפשוטה: איך נתחיל את התורה עם הבנה מדכאת כזו, שאפילו הבורא אינו רואה בנו טוב, ובסופו של דבר, ניכשל יותר מאשר נצליח?
ישנו ביאור נפלא במאמרי רבינו הזקן (ליקוטי תורה ראה כח,ד), וכמדומה שאיננו יכולים לאחל לעצמנו הסבר חשוב ומעורר השראה יותר בעמדנו על קו הזינוק לשנת העשייה החדשה.
נחצה את נקודת ההתחלה ונתגייס למשימה האלוקית – נזכה לבצע את הגדולה שבמשימות ולחוות את האושר המוחלט. ולא רק המשימה היא גדולה, אלא גם השכר אינסופי, כפי שנקבל לעתיד לבוא בעולם העליון, ובמהרה בימינו בגאולה העתידה בעולם הזה.
והאמת היא שהדברים נכונים – לא רק ביחס לקימה בבוקר, אלא – לכלל תפישת המציאות: השאלות הגדולות של החיים הן באמת מאיימות ומטרידות, ואי אפשר למצוא להן מענה בתוך המסגרת של העולם. אם אדם מחפש פשר ושואל מה ההצדקה לכל זה? למה אני תקוע כאן ואינני במקום אחר? מה ייזכר ממני? למה לחיות אם בסוף המוות? אין לבני אדם מה לומר בכל זה. כאן אנו נזקקים להרים עיניים לשמים ולזכור את דברי המשנה: "בעל כרחך אתה חי, ובעל כרחך אתה מת".
כלומר: מצד אחד, "בעל כרחך אתה חי". לא באנו לכאן בבחירתנו ואנו נבחרנו להיות חלק ממשימה שהיא גדולה מאתנו עצמנו. מצד שני, "בעל כרחך אתה מת". כשאדם חווה חיים של משמעות ומגשים את המטרות לשמן נברא, טוב לו וטוב לעולם שיישאר כאן לאורך ימים.
