בשנת תרע"ד נשא לאשה את שרה בת יוסף זכאי. למרות העוני והקשיים הרבים, ששררו אז בירושלים בעקבות מלחמת העולם הראשונה, חכם אברהם הררי רפול התמיד בלימודיו בתורה.
בשנת תרפ"ג, משהוקמה ישיבת 'פורת יוסף', חכם אברהם הררי רפול היה בין חכמיה. לאחר נפילת העיר העתיקה במלחמת העצמאות בתש"ח, הישיבה עברה לתוככי העיר החדשה, אתה עבר גם חכם אברהם הררי רפול, ששימש כ'משגיח' הישיבה.
חכם אברהם הררי רפול התברך בקול ערב ובהזדמנויות שונות היה מחזן ומפייט, בעיקר עשה זאת בשירת הבקשות הנהוגה בשבתות החורף בעדת יהודי חאלב. חכם אברהם הררי רפול הקפיד על אמירת 'תיקון חצות' מידי לילה, ומי ששמע אותו בבכיותיו על צער השכינה, היה מתרגש באותה השעה לשמע קולו ותחנוניו.
חכם אברהם הררי רפול היה נזהר בכבוד הזולת, ודיבורו היה בהכנעה כלפי כל אדם, גדולים וקטנים ,ובדרכו זו היה חביב על כל סביבתו.
ר' אברהם נהג למצוא גימטריות ופרפראות בחוכמה רבה. בכל נושא היה מוצא רמז כלשהו בראשי תיבות או בגימטריות. כאשר שאל לשמו של אדם, מיד מצא פסוק או פתגם הקשור לשמו. לפעמים נהג להשיב בגמטריא והתפלאו כולם על כך שממש כנבואה הייתה יוצאת מפיו. יהודי אחד שהגיע לבית הרפואה 'ביקור חולים' לאחר שלקה בדלקת ריאות קשה. לאחר שעבר בדיקות מקיפות על ידי הרופאים במשך זמן מה נלאו הללו למצוא לו תרופה למחלתו. בלית ברירה שוחרר הנ"ל בעודו חולה, והנה עם יציאתו מבית הרפואה פגש את רבינו. בצר לו סיפר על מחלתו ועל העובדה כי ידם של הרופאים קצרה מלהושיע. היה זה בחודש אדר, והרב אמר לו מיד כי אין לו לדאוג, שכן המלה אדר הינה ר"ת אין דלקת ריאות. ואכן מדברי רבינו לא נפל דבר, ותוך זמן קצר הלה יצא מכלל סכנה והתרפא לחלוטין ללא נטילת תרופות כל שהן.
ביום שישי אחד אמר רבינו לבני ביתו: "מדוע היום מעונן כל כך עד שאי אפשר לראות דבר?". התבוננו הללו ולא הבינו מדוע רבינו אומר זאת, שכן הראות הייתה טובה למדי. לאחר דקות ספורות הוברר ל"ע כי ראייתו של רבינו אבדה כמעט לחלוטין! ולמעט צללים כבדים אינו מבחין במאומה. מיד רצו להבהילו לרופא עיניים שיבדוק את רבינו. אולם הצדיק אמר להם: "לשם מה לקרוא לפרופסור? הרי ישנה סגולה לראייה שאמרו רבותינו, והיא להביט על היין של הקידוש ועל נרות שבת בשעת הקידוש". ואכן בליל שבת לאחר שהתבונן דקות מספר על הנרות ועל היין ביקש שיביאו לו את הספר 'חוק לישראל' והוא החל לקרוא בו כבימים ימימה שכן חזר לו מאור עיניו.
פעם אחת נכנס אל רבינו אברך אחד והתנה את צרתו, שאמו חולה זמן מה ומאושפזת בבית הרפואה וצריכה לעבור ניתוח וביקש את רבינו שיתפלל עבורה לרפואה שלמה. הצדיק השיב כי כעת עליו למסור שיעור בישיבת 'פורת יוסף' לתת שיחת מוסר לתלמידיו וכדי שלא יהיה ביטול תורה, יתפלל עליה בעז"ה לאחר השיעור. ואכן בשעה אחת וחצי כששב רבינו לביתו, התפלל לרפואה שלמה על אימו של אותו אברך ועשה פדיון עבורה ב 160מטבעות כסף. לאחר הפדיון מקבל רבינו שיחת טלפון מביתה של החולה כאשר בנה האברך נמצא בצד השני ומספר לרבינו בהתרגשות כי בדקות האחרונות חלה הטבה משמעותית במצב בריאותה של אימו והרופאים הסובבים אותה אינם מבינים כיצד אירע הנס הגדול הזה!
מסופר על הגאון המקובל ר' אברהם עדס זצ"ל, כי פעם חלתה אשתו הרבנית צלחה ע"ה אנושות. אסף ר' אברהם עשרה תלמידי חכמים מופלגים שיקראו לרפואתה את כל ספר התהלים בלי דיבור עם כוונת השמות סגולה בדוקה וידועה לרפואה. הצעיר שבהם היה רבינו אשר בחרו ר' אברהם עדס, שהיה ידוע כבעל רוח-הקודש, כי יהיה במניין המתפללים לרפואת אשתו.
חכם אברהם הררי רפול זכה לאריכות ימים ודבק בו הכינוי 'זקן חכמי ארם צובא'. הוא נפטר בשיבה טובה, בהיותו בן 97, ביום כ"ה כסלו תשנ"ב בירושלים.
ספרו היחיד הוא 'אמרי אברהם' בו מקובצים חידושיו ודרשותיו על התורה, על התפילה והמועדים. יצא לאור ע"י בניו כעשרים שנה אחרי פטירתו.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד הכתוב בשער היכלו של אברהם למען יחנך את בניו אחריו.
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו' – כמה ימים לפני פטירתו של מר אבי ועטרת ראשי, החסיד רבי עזרא הררי רפול, זכר צדיק לברכה, וזכותו יגן עלינו אמן, ראה בחלום שהוא עולה לגן עדן, והנה לפניו הוא רואה את היכלו של אברהם אבינו, עליו השלום, ועל שער הכניסה היה כתוב הפסוק: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו'.
ולמחרת סיפר זאת ואמר: שעניין זה של חינוך הבנים הוא העיקר, ועליו צריך לשים את הדגש, ושאף על פי שהיה איש החסד, וגם אבי המאמינים, שהיה מפרסם את ה' יתברך בעולם, ועמד בכל העשרה ניסיונות בלב שלם, ועוד מעלות רבות היו בו. בכל זאת, לא שיבחו הקדוש ברוך הוא, אלא בזה שהוא יודע לחנך כראוי את בניו ואת ביתו אחריו, למסור דרך ה'.
כי אף על פי שאדם מצווה להיטיב לאחרים, לגמול איתם חסד, וגם ללמדם עבודת ה', ואמונה בו, עיקר תפקידו וחובתו הוא להקדים לעשות זאת בקרב ביתו, על ידי שיחנך את בניו ובנותיו, בדרך ה' כפי רצונו יתברך. על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ענייך ועניי עירך – ענייך קודמים' – ובזה צריך להשקיע את עיקר עמלו בכל ימי חייו.
[אמרי אברהם עמוד כ"א]
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד רמז מידת השלום באהרון, שאף אחרי מותו מנע המחלוקת.
'ויעל אהרון הכהן אל הר ההר, וימת שם בחודש החמישי באחד לחודש' –
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, באבות: 'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' – כידוע ישנם הנוהגים, שלא לומר ווידוי ביום פטירתו של צדיק, יש קהילות שנהגו כך על פי רבותיהם, ויש קהילות שכן נוהגים לומר.
ואפשר לומר בדרך רמז שאהרון הכהן, כיוון שהייתה מידתו שלום, סיבבו משמיים שיפטר ביום ראש חודש, שביום זה אין מחלוקת, וכולם לא אומרים וידוי, משום יום ראש חודש.
[אמרי אברהם עמוד פ"ד,]
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מזהיר ברמז לתת לעני את הצדקה תכף ומיד שיבקש ממנו.
'כי פתוח תפתח' – ראשי תיבות: תכ"ף – רמז שצריך האדם ליתן את הצדקה לעני, תיכף ומיד כשמבקש ממנו, וכמו שידוע המעשה בנחום איש גם זו, שנשתהה מלתת צדקה לעני, ויצאה נשמתו. ולכן צריך האדם להיזהר מאוד לתת לעני את הצדקה מיד כשביקש ממנו.
[אמרי אברהם עמוד צ"א]
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד ברמז למי שלא זכה בבנים, שיכתוב הספר והוא תולדותיו.
'זה ספר תולדות אדם' – רמז מכאן למי שלא זכה להביא בנים לעולם, שיכתוב או יקנה ספר תורה, וישים אותו בבית הכנסת, שיקראו בו וזה יחשב לו לתולדות, וזהו שכתוב: 'זה ספר תולדות אדם'.
[אמרי אברהם עמוד י"ח,]
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהכל שווים אצל התורה, ואין אחד ראוי לכתרה יותר מזולתו.
'נשוא את ראש בני גרשון גם הם' – מדוע לא נמסר משא הארון לגרשון הבכור, לכבדו ביתר שאת ועוז התורה, אשר לה משפט הבכורה? – ובאה התורה לרמוז לנו: שאצל התורה הכל שווין, להורות לנו שכתר תורה הפקר לכל, ועל כן לא ניתן הארון אל הבכור, שלא יהיה תפארתו לומר: אני ראוי לכתר תורה יותר מזולתי, אלא הכל שווין בה.
[אמרי אברהם, עמוד ע"ד,]
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מבכה את חורבנה של העיר העתיקה, שנפלה ביד אויב.
מזה כארבע עשרה שנה בחודש זה, גברה יד האויב, וגורשו היהודים מהעיר העתיקה בירושלים לעיר החדשה והנה עברו ד"י שנים, ה' יאמר לצרותינו די, ויגאלנו גאולה שלמה, בזכות דוד גימטריא יד.
'אלה אזכרה, ואשפכה עלי נפשי' – בזמן שהיינו הולכים לכותל המערבי, לקרוא תהילים ולהתפלל, ולשפוך שיח נפשנו לפני ה', והייתה התפילה מתקבלת. ובפרט בחגים, שהיו נוהרים לשם אלפים ורבבות, ולא היה מקום לעמוד.
[אמרי אברהם עמוד ס"ז]
