השיעור השבועי: פרשת חוקת וג' תמוז • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

זאת חוקת התורה (יט,ב)
הביטוי "זאת חוקת התורה" (ולא "זאת חוקת הפרה") רומז שמצוות פרה אדומה היא "התורה", היא מסמלת ומייצגת את כל מצוות התורה.
שכן כל המצוות, ובכלל זה המצוות השכליות, הן בעצם "חוקים", היינו רצון אלוקי שלמעלה מחכמה וטעם (אלא שבמצוות השכליות רצון זה מתלבש בחכמה). וכנוסח ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". מובן אם-כן, שפרה אדומה, שהיא הגדולה שבחוקים, עד ששלמה המלך אמר עליה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (במדב"ר פי"ט), מסמלת את כללות המצוות.
(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 67).

זאת חוקת התורה (יט,ב)
גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (רש"י).
רש"י מדייק בלשונו – "אין לך רשות להרהר", ואינו כותב "ולא תהרהר". שכן, בדרך-כלל הותר לאדם לנצל את שכלו כדי לנסות להבין את טעמי המצוות. אך בקשר ל'חוקה' אין לנו רשות להשתמש בשכל ועלינו לקבל את הגזירה מבלי להרהר אחריה.
(ליקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 164).
* * *
מי יתן טהור מטמא… לא יחידו של עולם (במדב"ר).
מבואר בחסידות ש"יחידו של עולם" היינו ספירת ה'כתר', וכדי להפוך את הטמא (טמא-מת) לטהור, יש צורך בגילוי והמשכה מבחינה נעלית זו דווקא.
ויש להוסיף: עבודת הפרה מחייבת יציאה אל מחוץ למחנה והתעסקות עם בהמה; ועוד – המתעסק עצמו נטמא כתוצאה מעבודה זו, וכל זה כדי לטהר יהודי שני מטומאתו. דווקא עבודה זו, המבטאת ביטול על-שכלי, שמקורו ב'יחידה' שבנפש, ממשיכה את בחינת "יחידו של עולם".
(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1056).
* * *
העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים (במדב"ר)
עבודת הפרה ממשיכה גילוי אור נעלה מספירת הכתר (ראה לעיל). השפעת גילוי זה על האדם הטמא היא חיובית, והוא מיטהר; אך האיש הטהור, שאינו זקוק לגילוי זה, נופל ממדרגתו ונטמא. על-דרך סם של רפואה, שמרפא את החולה אך מזיק לאיש הבריא.
(אור-התורה, במדבר עמ' תשעז).

ונתתם אתה אל אלעזר הכהן והוציא אתה אל מחוץ למחנה (יט,ג)
אלעזר – א-ל עזר (ילקו"ש חוקת תשנט).
עשיית הפרה, שנועדה לטהר את הטמא מטומאתו, רומזת לעבודת התשובה. לכן נעשתה על-ידי אלעזר, "א-ל עזר", שכן הכוח לעשות תשובה ניתן מן השמים, כמאמר (שבת קד) "הבא לטהר מסייעין לו".
זוהי גם המשמעות הפנימית של עשיית הפרה מחוץ למחנה – דווקא ההימצאות ב"חוץ" מעוררת אצל הבעל-תשובה אהבה ותשוקה עזה לאלוקים, ככתוב (שיר-השירים ח) "אמצאך בחוץ".
(אור התורה במדבר עמ' תתיד).

והיתה לעדת בני-ישראל למשמרת (יט,ט)
אדם שעוסק ב"עשיית הפרה", דהיינו בטהרת הזולת ובקירובו לאבינו שבשמים, זקוק ל"משמרת", המזכירה לו שאסור לו לשכוח את עצמו, שכן גם הוא עלול ח"ו להיטמא ולהזדקק ל"אפר פרה".
(לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1060).

זאת התורה אדם (יט,יד)
"אדם" – א' דם.
"זאת התורה אדם" – התורה נמשלה לדם. כשם שהדם הוא חיות האיברים, כך התורה, המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן, מכניסה חיות בקיום המצוות.
(לקוטי-תורה במדבר עמ' יג).
* * *
התורה ערוכה בציור של גוף האדם – רמ"ח מצוות-עשה שבה הן כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא-תעשה – כנגד שס"ה גידים.
(לקוטי-תורה דברים עמ' עה).

זאת התורה אדם כי ימות באוהל (יט,יד)
מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באוהל (היכן מצוייה? באדם שימות באוהלי תורה, רש"י) (ברכות סג)
בן תורה צריך "להמית" את כל תענוגי העולם ולהתנזר מהם, שכן גם דברים קלי הערך בתענוגי העולם מונעים את המסירה ונתינה באוהלה של תורה.
(היום-יום א' בתמוז).

*ותמת שם מרים (כ,א).
למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת (רש"י).
מדוע נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה ולא לפרשת חטאת?
אלא: החטאת אינה מכפרת אלא על שגגות, שסיבתן היא התגברות הנפש הבהמית, ששורשה מקליפת נוגה, אך אין היא מכפרת על הזדונות, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי. ואילו פרה אדומה מטהרת טומאת מת, שהיא אבי אבות הטומאה, הקשורה לשלוש קליפות הטמאות; וכמו כן בעת פטירת הצדיק מאיר חסד ה' לכפר על עוון הדור, לרבות הזדונות.
(תניא אגרת-הקודש סימן כח).

ודיברתם אל הסלע (כ,ח)
ואילו בפרשת בשלח (יז) נאמר "והכית בצור".
אומר הרבי ה'צמח-צדק':
"צור" נמשך משם אלוקים, ככתוב (שמואל א ב) "ואין צור כאלוקינו", ובעבודת ה' הוא ביטול ושלילת הרע ("אתכפיא"). אדם שהוא בבחינת "צור" זקוק ל"הכאה" וביטוש, "והכית בצור".
ואילו "סלע" שייך לשם הוי', כנאמר (תהילים יח) "הוי' סלעי ומצודתי", ועניינו בעבודה הוא הפיכת הרע לטוב ("אתהפכא"). מי שהגיע לדרגת "סלע" דיי לו בדיבור, "ודיברתם אל הסלע".
(אור התורה במדבר עמ' תתלה).

וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום… דרך המלך נלך (כ,יד-יז)
"וישלח משה מלאכים" – היינו ה"משה" שבכל נשמה,
"מקדש" – מבחינת חכמה שבנפש, שנקראת "קדש",
"אל מלך אדום" – מלכי אומות העולם שישראל כבושים בגולה אצלם.
לאמר:
"דרך המלך נלך" – בכל הקשור לעבודת הבורא אין לנו אלא דרך ה', מלכו של עולם. וכאמרתו המפורסמת של הרבי הריי"צ בעת שחרורו מהמאסר, שגם בזמן הגלות "בכל הקשור לדתנו, תורה ומצוותיה ומנהגי ישראל – אין עלינו מושל ושולט".
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 468).

דרך האתרים (כא,א)
דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם (רש"י).
כאשר יהודי עומד "להיכנס לארץ-ישראל", כלומר – להפוך מקום שהוא בבחינת "חוץ-לארץ", מקום הרחוק מיהדות, ל"ארץ-ישראל", מקום של תורה, אין לו לפחד מפני העבודה הקשה הצפויה לו, שכן "התייר הגדול נוסע לפניו"; רבותינו נשיאנו משגיחים ומגוננים על כל מי שעוסק בעבודה זו.
ועבודה זו הופכת את "דרך האתרים" לשון רבים, היינו הריבוי והפירוד של עולם הזה החומרי, ל"דרך התייר הגדול" – לשון יחיד – אחדות והתכללות דקדושה.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מסעי תשכ"ז).

וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים (כא,ו)
ששורפים את האדם בארס שיניהם (רש"י).
יש מגידים ומוכיחים העושים את מלאכתם שלא לשם שמים, אלא לשם כבוד או פרנסה (בחינת "היתה לי דמעתי, לחם"). תוכחתם של מגידים כאלו מעוררת ח"ו את קטרוגו של הנחש הקדמוני וגורמת מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים. עליהם אומר הכתוב, "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים", ששורפים בארס פיהם.
(כתר-שם-טוב, עמ' יז).

עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (כא,ח)
הייסורים והדינים הבאים על אדם (ל"ע) הם בעצם "טוב", שכן "אין רע יורד מלמעלה" והכול הוא לטובה. אלא שכאשר טוב זה יורד ומשתלשל לעולם הזה הוא נראה כייסורים וכרע ואין הטוב מושג לנו. זהו "ושים אותו על נס": כשמתבוננים ב"נחש" כפי שהוא למעלה, בשורשו ומקורו, באים לידי הכרה שגם הייסורים הם "טוב".
(ליקוטי-תורה – במדבר, עמ' סב).
* * *
בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים (רש"י).
"ומשעבדין את ליבם" – כלומר ששיעבדו את כל הלב כולו, כולל היצר-הרע, לטוב. ו"אתהפכא" זו הביאה ל"אתהפכא" נוספת: הנחש עצמו, שהמית עם רב מישראל, גרם לרפואתם של הנשוכים.
(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 75).

על כן יאמרו המושלים (כא,כז)
אלו המושלים ביצרם (בבא בתרא עח).
יצרם הרע משמש בעבורם משל ודוגמה, הם לומדים ממנו כיצד לעבוד את ה' מתוך נחישות ותקיפות.
(ספר השיחות ת"ש עמ' 151).

בואו חשבון (כא,כז)
בואו ונחשוב חשבונו של עולם (בבא-בתרא עח).
'עולם' מלשון העלם. יש לדעת ולזכור שהכוונה והמטרה של ההעלם היא – שהאדם יבטל אותו ויאיר את העולם באור אלוקי.
זהו שאמרו רז"ל (סנהדרין פ"ד) "בשבילי נברא העולם", כלומר: ההעלם וההסתר נברא למעני, כדי שאבטל אותו ואגלה את האמת.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' 738).

בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון (כא,כז)
"בואו חשבון" – חשבון הנפש שעורכים בקריאת שמע שעל המיטה מבטיחה אשר
"תיבנה ותכונן עיר סיחון" – עבודת התפילה שלמחרת תהיה כדבעי (התפילה נקראת שיחה, כמאמר (ברכות כו) "אין שיחה אלא תפילה").
(לקוטי תורה במדבר עמ' סו).

כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון (כא,כח)
"כי אש יצאה מחשבון" – אש ללא חשבון אינה אש אלוקית, וחשבון ללא אש אינו חשבון אמיתי. האש של החשבון היא המרירות של 'תיקון חצות' או ההתבוננות שקודם התפילה.
"להבה מקרית סיחון" – "אש" זו מציתה רשפי שלהבת האהבה לה' מקירות הלב בתפילה, הנקראת "שיחה".
(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 151).

אל תירא אותו (כא,לד)
שהיה משה ירא להילחם שמא תעמוד לו זכותו של אברהם (רש"י).
דרכו של מנהיג ומלך בגויים, שכאשר הוא מרגיש בסכנה הבאה עליו, הדבר משפיע מיד על כל העם, כנאמר בתחילת הפרשה הבאה: "וירא בלק וגו' ויגר מואב".
ואילו משה רבינו מידה אחרת היתה לו – הוא הסתיר את פחדו ודאגתו בליבו והעלימו מן הרבים, וכמו שדייקו רז"ל (נידה סא) – "מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בליבו. אמר, שמא תעמוד לו זכות של אברהם".
(ליקוטי-שיחות כרך ח עמ' 148).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה