"אדוני יש כאן שקל על הכיסא, שלך אולי"?
"אני לא חושב, אביא את זה למוכרת של החנות, היא תטפל בזה".
המקום: כניסה לחנות לממכר מזון במרכז קניות. השעה: אחר הצהריים – ערב. הבחנתי במטבע על כיסא בסמוך לאדם שישב שם והסבתי את תשומת לבו אל המטבע.
ואז הוא מסתובב אלי ואומר: "בעצם כסף לא צריך להחזיר, אפשר לקחת אותו, נכון"?
האדם שמולי גלוי ראש ללא סממנים דתיים כלל. לידו עומדים שני ילדיו שגם הם נראים אמנם ילדים טובים ירושלים, אולם לצערנו לא שומרי תורה ומצוות.
עודני מתלבט כיצד להגיב לאמירה והוא ממשיך: "כך כתוב בגמרא בבבא מציעא, נכון"?
מרוב הלם השבתי בשאלה: "באיזה דף"?
הוא: "פה כבר התקלת אותי, אני לא יודע".
אוקי, חשבתי לעצמי, קורה שפוגשים לצערנו אנשים שלמדו ושנו בישיבה ואח"כ פרשו להם להבלי העולם ושמחים לנופף בכל פיסת מידע תורנית שנותרה בידיהם. לא תמיד המפגש עם אנשים כאלה קל, אבל נתמודד.
הוא ממשיך: "נזכרתי בסיפור שקשור לזה"
אנחנו כבר מתיישבים, כל אחד ליד השולחן שלו, הוא ישב עם שני ילדיו ולא היה נעים להפריע. עם התמשכות השיחה הוא הזמין אותי לשולחן שלו, ואחרי שקיבלתי אישור מהילדים שהם לא כועסים שאני גונב להם זמן איכות עם אבא התיישבתי מרותק לסיפור שלו. זהו מכאן הבמה שלו. כולה.
"גדלתי בבית לא דתי. אמא שלי גדלה בבית דתי אבל אבא הגיע ממשפחה שאיבדה את החיבור לתורה ולמצוות בשואה האיומה בגרמניה. אבא כאמור לא היה חובב דת אבל את חינוך הילדים הותיר בידיה של אמא. "את אחראית על גידול הילדים ועל חינוכם", אמר לה. והיא השכילה לטעת בנו אמונה ומסורת".
"אבא שרת מגיל 18 במערכת הביטחון, מיד לאחר גיוסו וסיום שנות השרות עבר לעבוד במשרד הביטחון. הוא כמעט לא היה בבית. אבא היה איש של עבודה והוא התמסר לעבודתו בכל כוחו. פעם בשנה היה לוקח לעצמו יום חופש ומשכים קום בכל יום עוד בטרם תזרח השמש".
"במשך שנים ראיתי באבא אדם מוערך ביותר אך לא זיהיתי בו את החיבור לאמונה או למסורת. בעשרים השנים האחרונות של עבודתו במשרד הביטחון עסק אבא בפיתוח מערכות מתקדמות בתעשייה הביטחונית. אחת מהם מוכרת כיום לכולנו לאחר שהייתה חסויה במשך שנים רבות".
המערכת עליה מדבר רועי היא מערכת שכולנו מכירים ולאחרונה אף נעשה בה שימוש רב בעקבות מתקפות ממספר חזיתות מולם ישראל מתמודדת.
"הייתה פעם אחת בה הבנתי מתוך משפט אחד היכן הלב של אבא נמצא. היה זה בטקס הענקת פרס הצטיינות על פיתוח המערכת אותה הזכרתי. אבא היה נציג המערכת שעסקה בפיתוח וככזה עלה לנאום. את נאומו הארוך איני זוכר, אולם משפט אחד בתוכו נצרב אצלי עמוק בנשמה. "את כל עבודתנו עשינו במשך שנים מתוך אמונה ולמען נצח ישראל", אמר אבא ולא יסף. באותו רגע הבנתי".
"הבנתי שאבא יודע מה האמת. יודע היכן הטוב נמצא אבל מרגיש שזה קשה לו. אני לא שופט אדם שחי את מוראות השואה. אבל ברור לי היום שאבא רצה בשבילנו את הטוב ביותר. זו הסיבה שאמר לאמא שתחנך אותנו כפי שהיא מבינה עם אמונה ומסורת".
כעת רועי מגולל את אחד הסיפורים שהשפיעו עמוקות על אביו וחיברו אף אותו לתורה ובפרט למצוות השבת אבדה. "אבא טס לפני עשרות שנים ללוס אנג'לס לבקר חבר. הימים היו הימים הנוראים אבל אבא רחוק מאוד מהוויית בית הכנסת והבנת עומק הדין. בבוקר ראש השנה יצא לו אבא לטייל על שפת הים באחד החופים המוכרים באזור".
"לא היה לו מושג בכלל שהיו הוא ראש השנה. לפתע הוא נתקל בבית כנסת. בית כנסת של חב"ד סמוך לחוף. הוא מבחין בהמולה בסביבת בית הכנסת ובאחורי ראשו התחיל לגרד לו בזיכרון שהיום זהו יום חג, ואז הוא נזכר ש'ראש השנה' הוא הרי".
"אבא החליט להיכנס מעט לביקור בבית הכנסת. הוא מתיישב ומקשיב לדרשה של הרב החב"די לפני התקיעות. הרב מספר על אחותו שבגיל מסוים החליטה לעזוב הכל וטסה להודו. שם הצטרפה לאנשי הבודהיזם ונעשתה לאחת מהם ממש, ככל שחלפו השנים היא טיפסה בסולם הטומאה עד שהגיעה לדרגה בכירה בכת"
"אחיה שגר באותה עת בארץ החליט לנסוע להחזיר אותה הבייתה, הוא טס להודו ופוגש את אחותו בבגדי נזירה. היא הבהירה לו מהר מאוד כי חבל על זמנו, והיא איתו, לא תשוב ארצה. בצר לו אמר לה אחיה: אני לא מבקש ממך מאומה מלבד בקשה אחת, לפני שאנחנו נפרדים הבה ונלמד יחד דף אחד של גמרא.
"הם מתיישבים יחד ללמוד דף גמרא. דף גמרא שישנה את חייה לנצח. האח הבין שלא כדאי להכביד על אחותו והחליט ללמוד איתה מה שלומד כל ילד בחיידר את תחילת פרק 'אלו מציאות' במסכת בבא מציעא. הם לומדים את דיני השבת אבדה וסימנים ונפרדים לשלום.
"תקופה קצרה אחר כך האחות שבה במפתיע לישראל. נוחתת בשדה התעופה ונוסעת היישר לבית הוריה תוך שהיא מותירה מאחוריה את כל הבלי העולם הזה.
"מה שינה אותך? מה גרם לך לחזור ככה פתאום? שאלו כולם, והיא סיפרה: פעם אחת הלכתי עם הנזיר 'הגורו' הגדול לטייל ברחובות סביב המקדש של הטומאה תוך כדי שאנחנו עוסקים בשיחה פילוסופית על נושאים בטומאתו של עולם הבודהה. לפתע נעצר הנזיר רכן לארץ והרים ארנק שהיה מושלך על הארץ. הוא הביט לצדדים ראה כי אין איש, פתח את הארנק רוקן את תכולת המזומנים שבתוכו והמשיך ללכת.
"אחותי לא יכלה להישאר אדישה לאירוע", סיפר הרב בבית הכנסת לפני תקיעת שופר של ראש השנה. "איך אתה לוקח לעצמך את הכסף", התפרצה לעבר ה'גורו' שלה. "הרי יש כאן תעודת זהות וכרטיסי אשראי, ניתן בקלות לאתר את הבעלים ולהשיב לו את האבדה".
הגורו לא התבלבל לרגע והשיב לה במתינות: "דעי לך שהעובדה שהיקום והבודהה זימן אותנו לכאן בזמן הזה מראה שהכסף הזה מגיע לנו. אנחנו ניקח אותו ונקנה פינוקים לפסלים שלנו ונוכל להשקיע יותר בעבודה זרה.
"כאן כבר לא יכולתי יותר", סיפרה האחות בעת ששבה לישראל. "הבנתי שמשהו בשיטה רקוב, אם האיש הכי חשוב והכי קדוש כביכול בעינינו הוא גנב שמסרב להשיב כסף שאינו שלו לידי בעליו, לא יהי חלקי עמהם. היה זה ממש תקופה קצרה אחרי שלמדנו יחד את הגמרא על הלכות השבת אבדה, זה היה עבורי גם סימן משמים והחלטתי לשוב הבייתה".
"יהודים יקרים", אמר הרב בבית הכנסת. "תזכרו תמיד שאסור להתייאש מאף יהודי, גם לא מעצמנו. תמיד אפשר לשוב הבייתה. הדלת תמיד פתוחה. רק אל תעזבו ידיים"
"את הסיפור והדרשה הזו שמע אבא בעת שביקר בארה"ב, נראה לי שהדברים של אותו רב נחמד השפיעו עליו לשנים רבות קדימה וחיברו אותו עוד יותר לאמונה ולקרבה לבורא עולם".
מי יתן ונזכה כולנו לקיים מצוות השבת אבדה ולהשיב את נשמתנו לטהרתה, להתחבר למקור הקדושה ולזכות להיות איש איש כפי מעלתו קרוב יותר לבורא עולם.
מאמר ברמה עם מסר מחזק מאוד תמשיכו להביא טורים שלו
ממש יפה!
טוב שמביאים כאלו מאמרים באתר.