- מקור הדין
המברך ברכה ראשונה כגון בורא פרי העץ וכדו' צריך לאכול מיד ומבלי שיהיה הפסק בין הברכה לאכילה , ואם הפסיק הרי שיש לחזור ולברך (עי' מנחות לו ע"א לעניין המפסיק בשיחה בין תפילין של יד לשל ראש).
למרות האמור, ככל ששח בין הברכה לאכילה בדברים שהם צורך (להלן יבואר מהו הצורך), הרי שאין בכך הפסק והיסח הדעת וממילא שאין צריך לחזור ולברך.
הגמרא במסכת ברכות (מ ע"א) מביאה מחלוקת אמוראים מהו הצורך שמתיר הפסק בדיבור בין הברכה לאכילה.
לשיטת רב, מותר למברך שגם בוצע את פרוסת המוציא, לומר למשתתפי הסעודה "טול ברוך" (טול מפרוסת הברכה) ואין בכך הפסק שכן אמירה זו נעשית לצורך הברכה וכדי שהסועדים יטעמו מפרוסת "המוציא" (הפת שהמברך והבוצע בירך עליה את ברכת המוציא והוציא את הסועדים ידי חובת הברכה).
רבי יוחנן סובר שלא רק אמירת טול ברוך מותרת, אלא אף מותר לומר "הבא מלח, הבא ליפתן" שכן לכבוד הברכה יש לאכול את הפת כשהיא משובחת וטעימה (וכתבו התס' (ד"ה הבא) שבפת שלנו אמירת הבא מלח הבא ליפתן יש בה הפסק שכן הפת המצויה כיום היא משובחת ואין בה חובת טיבול, ועי' רמ"א סי' קסז סעי' ה כי, יש טעם נוסף לטיבול הפת במלח שכן השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן וממילא שיש לקיים את הנאמר "על כל קרבנך תקריב מלח" ויש בכך גם כדי להגן מהפורענות).
רב ששת מוסיף שאף אמירת "גביל לתורי" (האכילו את בהמתי) אינה נחשבת כהפסק בין הברכה לאכילה שכן אסור לאדם לאכול לפני שהוא נותן מאכל לבהמתו (עי' ברכות מ ע"א) וממילא שאמירה זו נצרכת לטעימה מפרוסת המוציא.
נחלקו הראשונים (רש"י והרמב"ם) האם הפסק בדיבור שאינו לצורך הברכה או טעימת הפת (טול ברוך, הביאו מלח או האכילו את בהמתי), אלא נועד לשאר צרכי הסעודה כגון הבא תבשיל וכדו' נחשב כהפסק האסור.
לשיטת רש"י (ברכות מ ע"א ד"ה טול ברוך) רק הפסק לצורך הברכה או טעימת הפת הוא המותר שכן האמירות שמובאות בגמרא טול ברוך, הביאו מלח וגביל לתורי עוסקות בצרכי הברכה וטעימת הפת בלבד.
הרמב"ם חולק על שיטת רש"י וסובר שכל אמירה שהיא לצורך הסעודה איננה מוגדרת כהפסק והיסח הדעת (עי' ב"י סי' קסז) ולכן פוסק הרמב"ם שאמירת הביאו תבשיל או תנו לפלוני לאכול אינן מוגדרות כהפסק והיסח הדעת.
ומבאר הגר"א (ביאור הגר"א על השולחן ערוך סי' קסז סע"ק כה) כי גירסת הרמב"ם בגמ' (ברכות מ ע"א) היא "טול כרוך" ולא "טול ברוך" ולכן פוסק הרמב"ם שאמירת הביאו תבשיל או תנו לפלוני לאכול (טול כרוך) אינה נחשבת להפסק והיסח הדעת.
הט"ז (סי' קסז סע"ק ז) מבאר כי, מותר לאדם לטעום דבר מה לפני שנותן מאכל לבהמתו (ומשום כך הגמ' אף דקדקה בלשונה שאסור לאדם לאכול (סעודה) לפני שמאכיל את בהמתו ולא שאסור לאדם לטעום (דבר מה) לפני שמאכיל את בהמתו) ומשכך הרי שמותר לטעום מפרוסת המוציא לפני שמאכיל את בהמתו.
לאור האמור מבאר הט"ז כי אמירת "גביל לתורי" (האכילו את בהמתי) איננה אמירה לצורך הברכה וטעימת פרוסת המוציא בלבד (משום שמותר לטעום דבר מה לפני שמאכיל את בהמתו כאמור), אלא היא כוללת גם אמירה לשאר צרכי הסעודה (הבאים לאחר טעימת פרוסת המוציא), ולכן סובר הרמב"ם שכל אמירה שהיא לצורך הסעודה אין בה הפסק והיסח הדעת (עי' מג"א סי' קסז סע"ק יח שסובר שאפילו טעימת דבר מה אסורה לפני שמאכיל לבהמתו).
- פסק השו"ע
להלכה פוסק השולחן ערוך (או"ח סי' קסז סעי' ו) כי יש לאכול מיד עם סיום הברכה ואין להפסיק בין ברכת המוציא לטעימת הפת, אך אם אמר תנו לפלוני לאכול או הביאו מלח וכדו' אין בכך הפסק (כשיטת הרמב"ם, עי' גר"א סע"ק כה ומג"א סע"ק יז).
הרמ"א משיג על דברי השו"ע וסובר כי אין להפסיק כלל בין הברכה לטעימה ומבאר המשנה"ב (סי' קסז סע"ק מא, ועי' ביה"ל ד"ה ןמכל מקום) שאין להפסיק אפילו באמירת טול ברוך, הביאו מלח או גביל לתורי וכדו'.
לאור האמור כתב הפסקי תשובות (או"ח סי' קסז אות ח) שיש להיזהר שלא לקרוץ, או להוציא הבהרות או ניגון מפיו שכל אלו בכלל הפסק בין ברכה לאכילה (עי' שו"ת בצל החוכמה ח"ד סי' פח; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' טז לענין הפסק בניגון או רמיזה בתפילה ובברכות), אך בדיעבד אין לחזור ולברך אלא אם הפסיק במעשה גמור או בדיבור (אפילו של תיבה אחת) שאינו צורך הסעודה: "ובכלל זה שיזהר לכתחילה כל שאינו לצורך הבציעה שלא לרמוז בעיניו ובאצבעותיו ולא לקרוץ בשפתיו, וכל שכן שלא להוציא מפיו כל מיני הברות שיש בהם משמעות של גערה או זירוז או הברת כעס או יגון ואנחה וכדו', שאפשר שהוא בכלל דיבור, וכן יזהר ויקפיד שלא לפזם ניגון בין הברכה לטעימה, אלא מיד אחר הברכה יטעום, ולכן גם יקפיד שלא יהיה המאכל חם ביותר63 שיצטרך להמתין או לנשף עליו לקררו. ובכל אלו אם עבר ולא הקפיד אינו חוזר לברך, ורק במעשה גמור או דיבור אפילו תיבה אחת יש בו משום הפסק אם אינו צורך הסעודה."
- הפסק תוך כדי שפת המוציא בפיו
כתב המגן אברהם (או"ח סי' קסז סע"ק טז) בשם השל"ה שאם שח או הפסיק בדבר האסור תוך כדי לעיסת פרוסת המוציא, אינו צריך לחזור ולברך.
אך הקשה המג"א שהרי נפסק בשו"ע (או"ח סי' רי סעי' ב) כי, הטועם (שאינו בולע את דבר המאכל) אינו חייב בברכה, וממילא משמע שעיקר הברכה היא על הבליע והנאת מעיו ואין הלעיסה חלק מפעולת האכילה וממילא קשה מדוע לשיטת השל"ה מי ששח או הפסיק בעוד שפרוסת המוציא בפיו אינו חייב לחזור ולברך בשנית והרי פעולת האכילה טרם התחילה והדיבור בעת הלעיסה צריך להיחשב כהפסק שבין הברכה לאכילה שטרם התחילה כאמור. (עי' בשער הציון סי' קסז סע"ק כח המבאר בשם הבגדי ישע ועוד פוסקים הלעיסה יכולה להיחשב כהתחלת האכילה ולכן אם שח בעת הלעיסה וטרם הבליעה בדיעבד אין בכך הפסק בין הברכה לאכילה שכבר החלה בעת הלעיסה כאמור).
מכוח קושיית המג"א כתב המשנה"ב (סי' קסז סע"ק לה) כי, אין להפסיק עד שיבלע לכל הפחות מעט מפרוסת המוציא, ולכתחילה ושלא במקום הדחק יש להמתין עם דיבור או הפסק אסור עד אכילת כזית.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
