אצלינו כל השנה יום הזיכרון לשואה / פרשנות

הערב יצויין יום השואה (התוספת של "הגבורה" אינה קשורה כלל לשואה, אלא למאורעות הערביים, שאכן החלו בערך בכ"ז ניסן). מידי שנה נשאלת השאלה המתריסה מדוע הציבור החרדי אינו נוטל חלק באירועי היום באופן רשמי.

השאלה מתריסה, משום שיום עשרה בטבת נקבע כיום הקדיש הכללי, עוד הרבה לפני שנקבע יום השואה ואפילו לפני קום המדינה. מי שהולל וזולל בתאריך המתאים, רק משום שנקבע על ידי רבנים, אינו יכול לשאול מדוע אנו צמים ביום המקורי ולא נוהגים במנהגי הגויים ביום אחר, שנקבע דווקא בחודש שבו אין נוהגים מנהגי אבלות רבים (גם אם האירוע קורה דווקא אז. אמי נפטרה בחודש זה, וידענו שאין מה לעשות, אם אסור להספיד אז אסור).

אך לפני חודש קבלתי תובנה עמוקה הרבה יותר. נסעתי ברחבי פולין, במסלול ארוך שהחל במולדובה, דרך אוקראינה ועד לאושוויץ-ביקרנאו. בכל האיזור הזה נמחק העם היהודי בידי מכונת המלחמה הגרמנית (גם אם צריך את עמלק וחייבים להתחנף אליו, עדיין קיים הציווי של "לא תשכח"). שמתי לב לשלטי הדרך בצידי הכביש. שמות רבים, רבים מידי, היו מוכרים מידי:

אומן וזיטומיר, ברדיטשוב ומז'בוז', לבוב ופרמישלאן, ועוד מאות יישובים באוקראינה. ליזענסק ורופשיץ, לובלין וקרקוב, גור ובעלזא, ואפילו אושוויץ עצמה, בשמה היהודי אושפיצין, ועוד מאות יישובים בפולין. אשר היו ריכוזים של אלפי רבבות ישראל ואינם עוד.

מי זוכר את השמות הללו? נסו להיכנס לתל אביב, לא לבית ספר תיכון אלא לאוניברסיטה, אפילו למגמה לחקר השואה. שאלו אותם איפה זה טשכנוב ומה היה בוורשה לפני הגטו. ספק גדול אם גדולי המלומדים יידעו בכלל על מה מדובר. אל תנסו לשאול מה זה חלם, הם יצחקו במקום לדעת את התשובה הנכונה: סבי, רבי נטע בעל "נטע שעשועים", היה האדמו"ר בעיר הגדולה הזו, בבית העלמין שלה ראיתי עדיין המוני מציבות והם רק חלק קטן ממה שהיה ונהרס.

המקום היחיד שאפשר למצוא זכר לשואה בתל אביב ודומותיה, זה בשמות רחובות שגם המתגוררים שם לא יודעים מדוע קוראים כך לרחוב, או בבתי העלמין וכדומה, על גבי מצבות דוממות שאיש לא קורא.

אחר כך היכנסו לבני ברק הסמוכה, לא לבתי הספר או הישיבות הגדולות, אלא אף לתלמודי התורה, אין ילד שלא יודע על השמות הללו, מי חי שם ומי נפטר ונרצח שם. שמות הקהילות חקוקים באותיות ענק על הבניינים המרכזיים ביותר בעיר: פוניבז' וסדיגורה, ויזניץ וטשרנוביל, כל הקהילות מונצחות בדבר יום ביומו.

בכל עיר חרדית יש הנצחה חיה לאורך כל השנה לאין ספור קהילות הקודש שכאילו התעוררו לתחיית המתים ונולדו מחדש בארץ הקודש. ילדינו נושאים את שמותיהם של הקדושים ומדברים בשפתם. לומדים את תורתם והוגים במשנתם. לא רק אחת בשנה, עומדים דום לדקותיים, בטקס ריק שלקוח מהעמים אשר גרמו לצורך בזיכרון.

אנחנו, הציבור החרדי, האנדרטה לשואה. אנחנו גם התקומה שלה, עד ביאת גואל צדק ותחיית המתים.