הצדיק הניח את ידו על המזוזה – והרבי התעורר משנתו • מה הקשר?

אחרי פטירת המגיד ממעזריטש, תלמידו וממלא מקומו של הבעל שם טוב הקדוש, חיפשו כמה מגדולי החסידים את האדמו"ר אשר יורה להם את הדרך אשר יילכו בה בעבודת ה', כיצד להתעלות במעלות החסידות.

קבוצת חסידים בחרה להם למנהיג את הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק, מחבר הספר הקדוש 'נעם אלימלך'. הם נסעו יחד איתו, ויהי כאשר נכנסו לפונדק דרכים, נכנס הרבי החדש לחדר לנוח מעט, מחולשת הדרך.

חלפו מספר שעות, והרה"ק מליז'נסק עדיין יושן. החסידים שמיהרו להמשיך לדרכם, לא ידעו כיצד לנהוג – ובשולי הקבוצה כבר היו שתמהו: האם טעינו כאשר בחרנו אותו למנהיג עלינו?

ניגשו לשאול את אחיו הקדוש, רבי זושא מאניפולי.

חייך מעט למשמע שאלתם, וקרא להם לבוא עימו לחדר האורחים, שם נח הרבי רבי אלימלך. הוא פתח מעט את הדלת, והניח את ידו על המזוזה – אותה הסתיר בכף ידו.

מיד, ברגע כמימרא, קפץ רבי אלימלך ממיטתו – וניעור.

החסידים לא הבינו מה בדיוק אירע כעת מול עיניהם, ושאלו בתמיהה את הרבי רבי זושא: "מה זאת? וכי כיצד מתעורר אדם משנתו על ידי כיסוי המזוזה לרגע אחד?".

השיב להם: "וודאי יודעים אתם את אשר למדנו במעזריטש כי האדם צריך להיות דבוק כל הזמן בקב"ה, לקיים כפשוטו את הציווי 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'. כיצד יכול האדם להיות קשור בזמן השינה? אך כאשר המזוזה הכשרה תולה על פתח הדלת, מונחת נגד האדם הישן על מיטתו ומזכרת לו תמיד את שם הוי"ה ברוך הוא, הוא מקושר גם בשנתו. לכן, מיד כאשר הסתרתי את המזוזה – באותו רגע ניעור אחי הקדוש משנתו".

נחה דעתם של החסידים, והבינו כי אכן בחרו נכון כאשר מינו את הרה"ק מליז'ענסק לרב ומנהיג עליהם.

***

השבוע אנו קוראים בפרשה את הציווי "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".

המזוזה, סמל ההיכר של בית היהודי, זו שעומדת בגאון מחוץ לדלת הבית ומכריזה: "כאן גר יהודי!", מקשרת אותנו, כך אנו לומדים מסיפורי הצדיקים, אל הקב"ה גם בשעת השינה. בהלכה, מצויין במפורש כי זו המטרה של המזוזה. להזכיר לנו את הקב"ה בכל רגע נתון.

פוסק הרמב"ם להלכה: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".

"אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

הרי, המזוזה, יחד עם הציצית והתפילין, מזכירים לאדם בכל עת, בכל יציאה מהבית ובכל כניסה – כי הקב"ה מייחד את שמו עלינו, יתעורר בתשובה – ויינצל מהחטא.

הסיבה שזה לא קורה תמיד במציאות, בשל העובדה שלעיתים אנו פשוט לא מודעים לעובדה שהמזוזה אמורה להזכיר לנו את הקב"ה ולהציל אותנו מהחטא. אם נדע ונפנים זאת, ניזכר בכך בכל פעם שנראה את המזוזה.

***

כאשר נתבונן מעט יותר במצוות המזוזה, נראה כי מעבר לתזכורת לקיומו של הקב"ה, המזוזה מהווה גם תזכורת לכך שאנו בניו חביביו של הקב"ה.

מרן הבית יוסף, מביא להלכה מדוע צריכים להיות זהירים במצוות מזוזה. "וכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו וכו' וכן דרשו חכמים בעון מזוזה בניו ובנותיו מתים קטנים בפ"ב דשבת וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה וכו'".

שואל הבית יוסף: מה הכוונה "וגדולה מזה?", אנו אומנם יודעים שאדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, אך כיצד יכולה הגמרא לכתוב כי לא די בכך שתאריך ימים אתה ובניך, אלא "גדולה מזה" גם ישמרו לך על הבית?

הוא עונה תירוץ ראשון כי אריכות ימים הוא דבר שקשה למדוד אותו לראות זאת בעיניים, בניגוד לאלפי סיפורים המוכרים לכל אחד על אנשים שניצלו מנזקים בבתיהם בזכות המזוזה. "משום דאריכות ימים הוא נס נסתר ושמירת הבית הוא נס נגלה שהדרים בשאר בתים שאין בהם מזוזה נזוקין והדר בבית שיש בו מזוזה נצול קרי לשמירת הבית גדול".

התירוץ השני, מלמד אותנו כיצד המזוזה מראה עד כמה אנו חביבין בפני הקב"ה. "משום דשמירת הבית הוא היפך מנהג מלך של בשר ודם שהוא מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ קרי ליה גדול".

***

הגמרא מספרת במסכת עבודה זרה סיפור נפלא על אונקלוס הגר. סיפור מוכר, ונביא אותו כאן מחדש.

אונקלוס בר קלונימוס התגייר. שלח הקיסר גדוד רומאים אחריו. משך הגר את הגדוד בפסוקים – והתגייר כל הגדוד.

אחר כך שלח הקיסר גדוד אחר ואמר להם: אל תגידו לו כלום. כאשר לקחוהו והלכו אמר להם: אגיד לכם איזה דבר בעלמא, שאינו דרשה. נושא-תואר צעיר, נושא את הנר לפני הוותיק. הוותיק – לפני המפקד. המפקד – לפני המנהיג. המנהיג – לפני הקיסר. האם הקיסר נושא נר לפני אנשים? אמרו: לא. אמר להם: הקדוש ברוך הוא נושא נר לפני ישראל, שנאמר: 'וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה' (שמות, י"ג, כ"א). התגיירו כולם.

אחר כך שלח גדוד אחר ואמר להם: אל תדברו עמו מאומה. כשלקחו אותו והלכו ראה מזוזה על הפתח, הניח ידו עליה ואמר להם: מה זה? אמרו לו: תגיד לנו אתה. אמר להם: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב בפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן בחוץ, שנאמר: 'ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם' (תהלים, קכ"א, ח'). התגיירו. שוב לא שלח הקיסר אחריו.

גם סיפור זה, מראה לנו כמה חביבות הקב"ה מראה לנו על ידי המזוזה, אותו קלף שעולה כמה מאות שקלים בודדים ואנו מניחים אותו בפתח הבית.

***

אין סתירה חלילה במשמעות מצוות המזוזה בין הפירושים שהבאנו. אדרבה, הם משלימים זה את זה.

בהתבוננות נכונה ומעמיקה מעט יותר, נבין כי באותו קלף, באותו מעשה מצווה, אנו גם נזהרים מן החטא, גם מייחדים את שמו של הקב"ה עלינו, וגם רואים כמה חביבים אנו בעיני ה' יתברך – ואדרבה, ככל שאנו מבינים כמה הוא רם ונישא, נשגב ונעלה מעל העולם שהוא מחייה ומהווה בכל רגע מחדש ובלעדיו אין לנו זכות קיום, אנו מבינים גם כמה עלינו להיזהר שלא לחטוא וכמה אנחנו צריכים לייחד את שמו עלינו, לא רק באמצעות המזוזה. היא תשמש לנו כתזכורת למעשים שנעשה במהלך כל היממה.

בדברי הרמב"ם שהבאנו, מדייק הרבי מליובאוויטש כי אומנם גם התפילין והציצית מזכירים לו את הקב"ה – אבל כאשר הוא נמצא בתוך בית הכנסת, או מתחת לבגד העליון, במצב פנימי. המזוזה לעומת זאת, תולה מבחוץ. היא מזכירה לנו את הקב"ה דווקא כאשר אנחנו יוצאים החוצה – לעסוק בענייני העולם הזה.

המזוזה מזכירה לאדם, שגם כשהוא עובד לפרנסתו או עוסק בענייניו הגשמיים, הוא אינו מתנתק חלילה מקדושתו של הקב"ה. להפך, המזוזה מעירה אותו "משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן", וגורמת לו לזכור את אהבתו לקב"ה גם בשעה שהוא עוסק בצרכיו הגשמיים. בכל דרכך דעהו.

***

בשבת קודש, אחרי שנקרא על מצוות המזוזה בקריאת התורה, נברך את חודש אלול.

בספר מטה אפרים, בין שאר מנהגי חודש אלול, תקיעת שופר ואמירת תהילים וכו', הוא מביא גם את המנהג לבדוק את התפילין והמזוזות. "אנשי מעשה נוהגין שבחודש הזה מפשפשים בדקדוקי מצוה להיות בודק ובוחן תפילין ומזוזות שלהם, וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצות, והוא מנהג טוב".

נהיה אם כן זהירים במצוות מזוזה, הן בכוונת המצווה והן בקיומה בפועל בהידור, ועל ידי זה נזכה גם לזכור את הקב"ה, גם להינצל מהחטא, גם לאריכות ימים, וגם לשמירה על הבית. כתיבה וחתימה טובה.

למאמרים נוספים של שלומי זייבלד – לחצו כאן