א' אלול, היום בו אנו פותחים את החודש האחרון של השנה, זמן לחשבון הנפש ותיקון המעשים לפני שנמליך עלינו מחדש את הקב"ה בראש השנה הבעל"ט.
ראשי תיבות רבים לשמו של החודש, אך אחד מהם מעורר תהיה. ההקשר הראשוני בינו למעשינו בחודש זה, אינו מובן לכאורה. עם זאת, כאשר נעמיק בשיעור הבא בתוכן העניינים, נראה כי ההיפך הוא הנכון. זהו בדיוק העבודה שלנו בשלושים הימים שלפנינו.
ראשי התיבות המוכרים ביותר לחודש אלול, מובנים הם לחלוטין – וכדלהלן:
א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י – דביקות בין עם ישראל לקב"ה, לעורר את הרצון שלנו אליו, וממילא את רצונו אלינו.
א'נו ל'י-ה ו'עינינו ל'י-ה – שוב, ההידבקות וההישענות המוחלטת של עם ישראל על הקב"ה.
א'ת ל'בבך ו'את ל'בב – פסוק המדבר כיצד הקב"ה ימול את לבבנו ואת לבב זרעינו לאהבה אותו.
א'יש ל'רעהו ו'מתנות ל'אביונים – העוסק בחשיבות האהבה בין עם ישראל והצורך להרבות בצדקה.
כל אלו, ועוד רבים ונוספים כפי שניתן לעיין במגוון ספרים קדושים, מובנים בהקשרם למעשינו בחודש זה, כיצד להתעורר, להידבק בקב"ה, להרבות בצדקה וכו'. אך יש גם ראשי תיבות העוסק בכלל בנושא של ערי מקלט.
א'נה ל'ידו ו'שמתי ל'ך – כותב הגר"ח ויטאל בספרו 'פרי עץ חיים' בשם רבו האר"י הקדוש, כי פסוק זה העוסק בהקמת ערי מקלט, הוא ראשי תיבות של שם החודש בפתחו אנו עומדים, חודש אלול.
מה הקשר?
***
בואו נתחיל עם ערי המקלט, אותם כבר הקצה משה רבינו לבני ישראל עוד בהיותם במדבר, גם כאשר ידע כי לא יעלה עימם לארץ המובטחת – ארץ ישראל. משה רבינו מבדיל ערים גם בחו"ל, גם בא"י ומלמד את עם ישראל את ההלכות.
כאשר יהרוג אדם את חבירו בשוגג, הוא לא התכוון אך האלוקים הינה לידו, "ושמתי לך מקום לנוס שמה". לכל אורך הדרך, ישנם שלטים גדולים ומאירי עיניים המכוונים את הרוצח לאן עליו לברוח, ובתוך עיר המקלט – הוא מוגן. גואל הדם לא יכול לבוא ולהרוג אותו.
למעלה מזאת, חז"ל מלמדים אותנו במסכת מכות, כי גם יהודי שרצח במזיד, גם הוא נמלט לעיר מקלט ושם הוא שוהה עד שמוציאים אותו לדיון בפני הסנהדרין, וזאת על מנת למנוע מגואל הדם לנקום את נקמת הנרצח ולהרוג את הרוצח לפני שיעמוד לדין.
עובדה זו, בגדול, מצילה לחלוטין את הרוצח במזיד מדין מוות, שכן חז"ל מלמדים אותנו על הפסוק "והצילו העדה", וכותב בעל ספר החינוך: "שצריכין להפך בזכותו ואם יש לו זכות יצילוהו ואם לא יהרג, ועל כן הוזהרנו שיבוא הדין על כל פנים לפני בית דין, ולא ידינוהו העדים שראו הדבר בעיניהם לעולם, כי אולי מתוך ראותן הענין לא יוכלו להפך בזכותו כי יתעורר לבבם בחיובו על כל פנים".
ומכיוון ובית דין צריכים להפך בזכותו ולנסות למנוע את הריגתו, ואנו יודעים את הכתוב במשנה במסכת מכות כי בית הפוסקת גזר דין מוות אחת לשבע שנים, או לשבעים שנה, נקראית בין דין חובלנית, מכאן שעיר מקלט מצילה גם רבים שהרגו בשוגג, שלא ייהרגו לפני שבית דין יציל אותם.
***
לפני שננסה להבין מה הקשר בין הלכות אלו של עיר מקלט לחודש אלול, בואו ננסה להתקדם שלב נוסף. מדוע יהודי שהרג בשוגג, הוא בסך הכל טיפס על סולם לתקן משהו והגרזן נפל מידו והרג. מדוע הוא נענש על כך, בעונש חמור כל כך של גלות, עליו כותב בספר 'החינוך' "ששקול כמעט כצער מיתה"?.
עצם העובדה שהשאלה הזאת מתעוררת בנו, מלמדת כמה אנו בגלות וזקוקים לגאולה. השאלה האמיתית, הפוכה לחלוטין: כיצד יכול להיות שיהודי חוטא, גם אם זה בשוגג?
הרה"ק רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, מוכר בעולם היהודי על שם ספרו 'בני יששכר'. יש לו ספר ומפורסם שכתב בשם 'אגרא דכלה', ושם הוא מביא ווארט נפלא על פרשת העקידה. ביום השני של ראש השנה, נקרא כיצד ניסה אלוקים את אברהם, ויאמר לו לשחוט את בנו יחידו, אשר אהב.
רגע לפני שמגיע מלאך ה' ועוצר אותו, נכתב כך בפסוק: "וישלח אברהם את ידו וייקח את המאכלת לשחוט את בנו". ניסוח הפסוק אינו מובן לכאורה. מדוע צריכים לספר לנו באריכות כי אברהם שלח את ידו כדי לקחת את המאכלת.
עונה ה'בני יששכר': אברהם, בגימטריא רמ"ח. כל רמ"ח איבריו היו ברשותו, והוא שלט בהם. שלא יעשו שום פעולה שלא לצורך גבוה. לכן, את כל הפעולות עשה אברהם אבינו בשמחה. הוא לקח את בנו, ויבקע עצי עולה, ויעקוד את יצחק וכו' – שכן על כל אלו נצטווה.
אך בשלב זה, עדיין לא ידע אברהם אבינו כי הציווי הוא רק "והעלהו שם לעולה", בלי להקריבו בפועל. עם זאת, האברים שלו שכבר מאליהם לא רצו לעשות דברים המותרים וכל שכן שלא רצו לעשות דברים האסורים, רק מצוות כפי שנצטוו על ידי הקב"ה, לא רצו לקחת את המאכלת לשחוט את בנו!.
אברהם אבינו נאלץ לשלוח את ידו, להתאמץ ולגרום לה לפעול נגד רצונה, על מנת שתיקח את המאכלת, עד שקרא לו מלאך ה' מן השמיים, ויאמר לו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה.
באופן נוסף אומר דוד המלך בתהילים, "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". דוד המלך חישב לאן ללכת, אך רגליו, כתוב במדרש, הוליכו אותו מאליהם לבתי מדרשות ולבי כנסיות.
אנו אומנם לא בדרגה נעלית זו, אך עדיין – כיצד ייתכן שנהרוג אדם בשוגג? האיברים שלנו הרי כן מתוכנתים לשמור על עצמנו באופן אוטומטי. לא שומעים על אנשים שקופצים לתוך האש בשוגג. כיצד ייתכן שאנו עושים עבירה בשוגג, ובכך אנו רוצחים, לא את גופנו אלא את נשמתנו?
***
האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, מבאר בארוכה בתחילת ספרו הנודע, התניא, כי לכל אדם יש שתי נפשות. יש לו את הנפש האלוקית, חלק אלוק ממעל, שדוחפת את האדם לעשיית מעשים טובים, ומנגד – יש את הנפש הבהמית, שהיא מחיה את גוף האדם, אך רוצה את התאוות הבהמיות שלה. האדם, מלבד הצדיקים וטוב להם, נמצא במלחמה תמידית ובהתמודדות בלתי פוסקת בין הכוחות הנגדיים שבגופו. הסוחבים אותו לטוב ולרע.
כאשר הנפש הבהמית של האדם מתגברת מעל הנפש האלוקית, והיא זו ששולטת עליו, מסוגל אדם להרוג נפש בשוגג. ההתגברות של הנפש הבהמית, נובעת מהכח שהאדם נותן לה על ידי מעשים לא טובים והנהגות בלתי רצויות, ועל כך הוא זקוק לכפרה. לכן ההורג נפש בשגגה חייב בגלות.
***
כעת, כאשר הבנו את העניין של עיר המקלט, זהו ההקשר לחודש אלול.
בשלושים הימים שלפנינו, יש לנו עיר מקלט רוחני. מקום לנוס שמה כל רוצח – כאשר הכוונה למי שרצח את דם האדם העליון שבו, אדם מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן", וגם על שם שהוא נוצר מן האדמה. כאשר אדם חוטא, הוא מעביר את ה"דם", החיות מהרוחניות, אל הקליפות והרע.
יש לנו חודש שלם לצאת לגלות. לאו דווקא לעבור לעיר אחרת (את זה כבר עשינו בימי בין הזמנים…), אלא גלות קשה יותר, גם פיזית וגם רוחנית. גלות מהרצונות שלנו. לא להיכנע לטבע שהשליט עלינו הנפש הבהמית, אלא לנוס אל מקום שלמעלה מהשכל, לעבוד את הבורא יתברך בדרך של חשבון נפש ותשובה, ואז הגלות מכפרת.
מאז ארבעים שנה לפני חורבן הבית, בטל עונש מוות ביהדות. חז"ל מלמדים אותנו: "אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחיה אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים וכו'". צא מהרגילות שלך. תהיה בגלות. תעבוד יותר מכפי הרגלך וכוחך, בלי להתחשב כלל ברצונך – ותהיה בעיר מקלט.
וכפי שלמדנו בהלכות עיר מקלט, גם מי שעבר עבירה בשוגג יכול לנוס שמה. כיום, כאשר אין לנו בית דין, התשובה מועילה (בניגוד לימים בהם הדיינים פסקו מיתה, אז 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות' ולא התחשבו בתשובה שעשה החוטא, שכן אלו דברים המסורים ללב), ולכן מיד כאשר יעשה תשובה מיראה הזדונות יהפכו לו לשגגות וכאשר יזכה לשוב מאהבה, יהפכו עוונותיו לזכויות.
וכך, כאשר נהיה בתוך עיר מקלט, נינצל מגואל הדם – הוא השטן והיצר הרע המשכנע אותנו לחטוא, הוא זה שעולה למעלה לקטרג ולטעון שמי שהרג את האדם העליון שבו צריך למות, והוא מלאך המוות והמוציא לפועל של הגזירה.
אך כאשר נהיה בעיר מקלט, נצא לגלות מהרצונות שלנו ונעסוק בלימוד התורה הקדושה, בקיום מצוות מעשיות ונשקע בתוך סדר והנהגה של חודש אלול, הגואל הדם לא יוכל עלינו, ונזכה להיכתב בספר החיים.
***
רעיון זה, של עומק העניין בקשר של חודש אלול לעיר מקלט, נאמר על ידי הרבי מליובאוויטש. בענוותנותו, וכדי לגרום ליהודים נוספים להבין את משמעות החודש שלפנינו, הוא ביקש לפרסם זאת ברבים כשהוא מציין שאם יש מקומות בהם העובדה שלא יזכירו את שמו יועיל לעניין, שימנעו מאיזכור שמו.
סיים הרבי, כי את העניין הבא צריכים לפרסם:
"הקב"ה אומר לישראל: אני נותן לכם עשרים ותשעה, שלשים יום, אשר במשך הימים האלו, אם תנתקו עצמכם מהרגילות והנהגות הלא טובות שנהגתם עד עתה – ונס שמה. תנוסו לתוך הסדר והנהגה של אלול להשתקע שם – אזי תוכלו לתקן כל מה שלא היה כדבעי למיהוי עד עתה, ובמילא יהיה למקלט מגואל הדם מכל הקטרוגים".
"ועל-ידי תשובה, בתחילה תשובה מיראה, שנעשו לו כשגגות, ואחר-כך תשובה מאהבה, שנעשו לו כזכיות – תכתבו ותחתמו – לאלתר בספרן של צדיקים, לשנה טובה ומתוקה".
***
נסיים עם סגולת הבעל שם טוב הקדוש, לימי חודש אלול, כפי שמסר המגיד ממעזריטש שגילה כי את הסדר הבא, קיבל הבעש"ט ממורו הידוע, הלא הוא אחיה השילוני.
מהיום השני של ראש חודש אלול, היום – א' באלול, עד יום הכיפורים, יאמרו בכל יום ויום במשך היום שלשה פרקי תהילים, וביום הכיפורים שלושים וששה פרקים: תשעה קודם 'כל נדרי', תשעה קודם השינה, תשעה אחר מוסף, תשעה אחר נעילה.
ומי שלא התחיל ביום ב' דר"ח יתחיל באותו יום שהוא עומד בו, ואת אשר החסיר ישלים.
כתיבה וחתימה טובה.
מאמר נפלא לתחילת חודש אלול. יישר כח
כנ"ל מה שכתב מוטי. ייש"כ.
אשריך
מאמר יפה ומחזק
וואו מחזק מאוד