למילים יש כח. כולנו מכירים את הסיפורים על אלו שנכשלו בחייהם ומפילים את האשמה על הוריהם / מוריהם שלא העניקו להם את היחס שציפו לו כאשר היו קטנים.
מידה טובה מרובה. אחד ממכרי היה במשבר אישי עמוק, שנבע ממשבר כלכלי והעמיק עד לבעיות במשפחה וכו' וכו'. הוא כבר היה פסע מייאוש סופי ועמוק, עד שמפגש אחד, אקראי, ברחובה של עיר עם מי שהיה הרב'ה שלו בחיידר בכיתה ח', גרמה לו להתעשת – ומשם להצליח.
מי שמכיר אותו היום, לא יאמין באיזה מצב נפשי הוא היה לפני שנים ספורות. אותו מפגש, עם אדם שנתן בו אמון למרות שהיה ילד קשה ולא בדיוק אחד שמשחק לפי הכללים, למרות שבאותו מפגש הם כלל לא שוחחו על כך, נתן לו את הכח – בזכות התזכורת שיש מי שמאמין בו. יש מי שחשב עליו, כאשר היה צעיר יותר, כי הוא שווה משהו.
המפגש הזה גרם לו לחזור להאמין בעצמו, להחליט שהוא נלחם על חייו. הוא פנה לייעוץ נפשי, משפחתי וכלכלי – ומשם, בס"ד, הדרך לחזרה למעמדו הקודם בקהילה, לא הייתה ארוכה במיוחד.
למילים יש כח. השאלה היא: למה? איך זה קורה?
***
אחד מבעלי הבתים בעיר מעז'יבוז, היה במחלוקת עם אחד מבני עירו. בהזדמנות אחת, כאשר היה בבית הכנסת במחיצתו של הבעל שם טוב הקדוש, זעק בחמת זעם על יריבו: "הייתי קורע אותו כמו דג!".
הס הושלך בבית הכנסת, והבעל שם טוב הקדוש ניצל את ההזדמנות על מנת להראות לתלמידיו הקדושים את משמעות המילה. הוא הורה להם לשלב את ידיהם בידי חבריהם, ולעמוד לצידו בעיניים עצומות. הבעל שם טוב הקדוש הניח את שתי ידיו הקדושות על התלמידים שעמדו קרוב אליו.
התלמידים נדהמו למראה החיזיון אש חזו. הם ראו בעיניהם, כיצד אותו בעל הבית, קורע את יריבו כמו דג!
מכל כח ומכל פעולה שלנו, כולל הדיבור, נוצרת תוצאה. לא תמיד אנחנו מצליחים לראות אותה בעיננו הגשמיות, אך בחושים עדינים ונעלים יותר, ניתן לקלוט אותם.
***
אם למילה טובה יש כח, למילים של תורה ותפילה – על אחת כמה וכמה.
נמצא אדם בתוך עולם מלא טרדות. הוא טרוד בבעיות הפרנסה, לקיים את אשר התחייב בכתובה ולזון את אשתו ואת ילדיו. אומר הבעל שם טוב הקדוש על הפסוק בפרשתינו, מה הפתרון להינצל מהמבול? "בוא אל התיבה".
היכנס בכל מהותך לתוך תיבות התפילה והתורה, ובלשון המובא בספר כתר שם טוב: "דתיבה הם אותיות התורה והתפלה ובא אל התיבה הוא הכניסה בתוך האותיות של תורה ותפלה, לערנען מיט אַ חיות און דאַוונען מיט אַ חיות (ללמוד בחיות, ולהתפלל בחיות)".
על ידי כך, "צהר תעשה לתיבה". צהר – אותיות צרה ואותיות רצה. על ידי לימוד ותפילה בחיות, רק כי כך הקב"ה רצה, תצא מהצרה אל הצהר, שמאיר באור חזק של "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
הרה"ק רבי לוי מברדיטשוב כותב בספרו 'קדושת לוי', "שמעתי ממורי הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר דוב בער מ"מ דק"ק מעזריטש, פירוש הפסוק "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", והיינו שישים האדם כל כוחותיו בתורה ובתפלה בכל תיבה שאומר ישים כל כוחותיו באופן שיבוטל מכל פעולתיו הגשמיים ועל פי התיבה שהוא רוחניות האותיות מדובק ומקושר האדם להבורא יתברך שמו".
אך מעבר לכך שהדיבורים שלנו יוצרים מציאות, ודיבורי התורה והתפילה מהווים הגנה, תיבת נח, מפני טרדות החיים – מי המבול, יש כאן גם את חלק העבודה של האדם, על ידי התבוננות נכונה בתורה ובתפילה, להינצל ממי המבול, גם כאשר הוא יוצא מהתיבה ועוסק בעניינים גשמיים.
***
בזוהר הקדוש מסופר על התנהלותו של רבי ייסא סבא, שלא היה אוכל מאומה לפני שביקש מהקב"ה שיתן לו את מזונו – גם אם הוא כבר ישב על שולחן ערוך, מלא במיני מאכל ומשתה. לכאורה, הסיפור וההוראה מהסיפור, אינם מובנים. מה יש לנו לבקש מהקב"ה שיעניק לנו מזון, כאשר האוכל כבר הוגש לשולחן?
לכאורה, שאלה זו יכולה להישאל על נוסח התפילה שלנו מידי בוקר. כאשר אנחנו מברכים 'פוקח עוורים', 'מלביש ערומים' וכו', אנו כבר ערים, רואים לבושים, עם נעליים לרגלנו, בדרך לפתיחת יום חדש ומוצלח. מה העניין?
כאשר אנחנו מגיעים אל התיבה כדי להינצל מהמבול, מטרדות הפרנסה וחיי היום-יום המציפים אותנו מבחוץ, אנו מתחילים עם ברכות והודאה לקב"ה על כל הטוב אשר גמל עימנו. אנו בעצם מכירים בכך שכל מה שקורה לנו, הכל מגיע ממנו יתברך, ושום דבר לא קרה רק בזכותנו.
הקב"ה, כידוע מחידושו של הבעש"ט הקדוש המובא בפתח שער הייחוד והאמונה בספר התניא, 'לעולם ה' דברך ניצב בשמיים', כי הדיבור של הקב"ה 'יהי רקיע' ניצב בשמיים ומחיות אותו בכל רגע ורגע מחדש – ולא את השמיים בלבד, אלא את הבריאה והברואים כולם, מחייה ומהווה הכל בכל רגע מחדש.
כאשר יהודי מתלבש בגד אבל מבין כי לולא הקב"ה הבגד, והוא, בתוך רגע לא מתחדשים ומתהווים מחדש אלא כלא היו כלל, כאשר הוא יושב מול שולחן ערוך אבל מבין כי אם לא יבקש ויודה על המזון, הקב"ה יכול להפסיק להוות אותו בעוד רגע, הוא מבקש על כך ומודה על שקיבל.
ההכרה הזאת, שבאה על ידי התבוננות בתיבות הלימוד והתפילה, על ידי לימוד ותפילה בחיות, והכנסת כל הכוחות בתורה ובתפילה, היא זו שמגינה עלינו ממי המבול השוצפים בחוץ. הפרנסה תמשיך להכביד והחיים יוסיפו להנפיק בעיות, אך הוא לא יתרשם מכך – ביודעו כי הם לא יכולים להפריע לו בעבודת ה', שכן אלו רק אמצעים שנבראו על ידי הקב"ה.
***
אחרי שהבנו כי על ידי שניכנס לתוך התיבה נינצל מהמבול, אנו ממשיכים ללמוד את פרשת השבוע, ונתקלים בהוראה חדשה של הקב"ה לנח: "צא מן התיבה".
את הפרשה, אנו קוראים בתחילת חודש מרחשוון. הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, שיום ההילולא שלו חל ביום שישי השבוע, ג' חשוון, יום עליו אמרו בניו הקדושים כי עיצומו של יום מכפר כיום הכיפורים, מסביר את שם החודש, בלשון הגמרא "מרחשן שפתיה" – כי השפתיים עדיין מרחשות מתפילות חודש תשרי.
אך חודש תשרי הסתיים, ויחד איתו המלכת הקב"ה, תקיעת השופר, עבודת התשובה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה. כיצד אנו יוצאים מכאן לחודש חשוון הגשום והאפרורי?
על כך אומרת לנו התורה: "צא מן התיבה". מסביר הרבי מליובאוויטש, עיקר עבודת האדם היא דווקא כאשר הוא נדרש לצאת מן התיבה. להסיר את ההגנות ולהתמודד עם בעיות החיים.
בספרים מובא כי המבול טיהר את העולם, כמו טבילה במקווה. הרמב"ם אומר, שגמר הטהרה אינו בשעה שנמצאים בתוך המקווה, אלא כאשר יוצאים ממנו. הרבי מליובאוויטש מסביר, כי המטרה היא שטהרת המקווה תהיה ניכרת על האדם גם לאחר צאתו ממנו.
כך גם כאשר אנחנו יוצאים מהתיבה אל העולם הזה, עלינו לעמוד ברמה הרוחנית שעמדנו בו כאשר היינו בתוך התיבה – ויתירה מכך: להחדיר את אור הלימוד והתפילה, שלמדנו והתפללנו בכל כוחנו וחיותנו כדי להתמודד מול מי המבול – אל תוך העולם הגשמי.
עונג לקרוא
תודה רבה