אל המגיד מקוז'ניץ הגיע פעם יהודי וסיפר לו כי הוא מתענה משבת לשבת, ובנוסף – כדי להרבות על צערו, הרי הוא לבוש שק מתחת לבגדיו.
היהודי היה בטוח כי המגיד יראה בו אדם גדול – אך ההיפך הוא הנכון. המגיד מקוז'ניץ אמר לו ברחמנות, כי יהודי אחר, המפרסם לכולם כי הוא מתענה גם כן משבת לשבת, אך בפועל אוכל בסתר, נמצא במצב טוב ממנו.
הרבי הסביר לו: אדם שמשקר את העולם כולו ואת עצמו, לפחות יודע שהוא שקרן. אדם כמוך, שאכן צם ואכן לבוש שק, משקר גם את עצמו וגם את העולם. "הרי גם אליך", אמר לו המגיד מקוז'ניץ, "מגיע היצר הרע. הוא מפתה אותך לראות את עצמך כצדיק, למרות שאתה במדרגה מרוחקת מאוד – ומצליח בכך".
הענווה הפסולה, הצביעות של אדם המחזיק את עצמו בדרגה רוחנית גבוהה יותר מכפי שהוא יכול להיות ואמור להיות, הייתה נלעגת בעיני חסידים. מוכרת המעשייה על אותו חסיד שנהיה חתן אצל מתנגד, וכאשר חותנו אמר כי הוא אוכל שלא להנאת גופו כלל רק כדי שיהיה לו כח לעבוד את בוראו – נענה החתן: "הריני אוכל לשם הנאת גופי".
החותן נבהל: "נו! טעות!".
השיב לו החתן, "טעות, אבל אמת…".
בספרי החסידות המדריכים את הלומד בהם בדרך העולה בית א-ל, מבואר הצורך להיות 'חכם המכיר את מקומו', ולא להיכנע לפיתויי היצר המגדיל את ערכך בעיניך, כדי שיהיה לו קל יותר להפיל אותך בהמשך.
***
בפרשת השבוע, עומד אברהם אבינו מול הקדוש ברוך הוא, המתגלה אליו ומספר לו כי הוא רוצה להפוך את סדום, עיר החטאים, בגלל מעשיהם הרעים. אברהם, אבי האומה היהודית אבל גם אב המון גויים, עומד ומבקש מה' שיסלח להם, בזכות הצדיקים שאולי ימצא בערים אלו.
הקב"ה מסכים לדרישה הראשונה שלו, לא להפוך את חמשת הערים אם ימצא בהם חמישים צדיקים, ואברהם אבינו מוסיף לבקש ולרדת במספר, כאשר הוא מקדים: "הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנוכי עפר ואפר".
אם אתה חושב שאתה לא שווה כלום, אתה עפר ואפר, באיזה זכות אתה ניצב מול הקב"ה ומבקש ממנו שישנה את החלטתו?
כנראה שאברהם אבינו, עם היותו עניו, לא היה שקרן. הוא ידע בדיוק מה הם מעלותיו ואת הסיבה לכך שהקב"ה הגיע לספר לו על תכניתו לגבי סדום ועמורה. עם זאת, הוא נהג בביטול כלפי שאר האנשים להם דאג, ואחז במידת ההשתוות, בהבנה כי כל מה שקורה, הוא יכול, וצריך, לקבל במידה שווה.
זה ההבדל בין ענווה פסולה, לענווה. דווקא בגלל שאברהם אבינו לא ראה את עצמו נעלה יותר משאר בני דורו, ולכן נהג במידת החסד המופלגת שלו כלפי כל אדם, גם כאשר חשב כי מדובר בערבים המשתחווים לעבודה זרה – העדיף להעניק להם אוכל ושתיה על חשבון הזמן בו הקב"ה מגיע לבקר אותו, כשהוא חולה.
דווקא בגלל שהחזיק במידת הענווה הנכונה, המכונה בספרי הקבלה והחסידות "מידת ההשתוות", הוא יכול היה לבקש, משום היותו עפר ואפר, להציל את אנשי סדום.
עניו אמיתי יודע בערך עצמו, עם זאת – הוא אינו חושב שמשום כך מגיע לו כבוד נעלה יותר מאחרים, הוא אינו מרומם מהעם והוא דואג בפשיטות לכולם, בלי לדפוק לעצמו על השכם ובלי להמתין שיהיו אחרים שיסתכלו עליו מלמטה.
משום כך, יכול היה אברהם להעניק לאחרים משלו בעין רחבה, ולוותר אפילו על צרכיו הרוחניים, על הקב"ה שניצב עליו, כדי לעשות טובה לעוד אדם. גמילות חסדים מתוך ענווה, מתוך אותה ענווה שמאפשרת לו לעמוד על שלו מול הקב"ה, ולנסות להציל גם את החוטאים.
על מידת ההשתוות, אומר הבעל שם טוב הקדוש, כפי המצוטט בספר 'צוואת הריב"ש', על הפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" כי האדם צריך להשוות את כל המאורעות המגיעים אליו, כל העניינים המסובבים אותו בעולם, ולא לצער את עצמו על מה עשה לו ה' ככה או ככה.
ואיך מגיעים לחיים של 'שיוויתי', שלא משנה מה קורה איתך, הכל שווה בעיניך – על ידי 'ה' לנגדי תמיד', על ידי ההבנה והידיעה כי הקב"ה הוא המנהל את העולם, והוא זה שמביא עליך גם את הימים הטובים, וגם את אלו שפחות. גם את החברים הקרובים אליך, וגם אלו שירדפו אותך ויקללו אותך. השתיקה מולם, מגיעה ממידת הענווה. ענווה אמיתית.
אדם שאינו אוחז במידת הענווה האמיתית ומחשיב עצמו גרוע יותר מכפי שהוא באמת, עלול להגיע לעצבות. מנגד, מי שמעריך עצמו יתר על המידה, עלול לראות בכל כישלון קטן – ירידה גדולה ושוב להגיע לעצבות. בין כך ובין כך, מדובר בעצת היצר להפיל את האדם ברשתו.
***
כמו אברהם אבינו, מי שיש בו ענווה אמיתית, מידת ההתבטלות וההשתוות, מוותר גם על הדרגות הרוחניות שלו, על השעות בהם היה יכול להתעלות כביכול במעלות הצדיקים, כדי לסייע ליהודי אחר. בעשיית חסד, ובזיכוי היהודי האחר בלימוד תורה וקיום מצוות.
הגמרא אומרת כי "בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנוכי עפר ואפר', זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה ועפר סוטה". מדייק הרבי מליובאוויטש, הרי הקב"ה נותן שכר מידה כנגד מידה, והנה אלו המצוות שהוא קיבל בתמורה שוויתר על הרוחניות שלו בשביל לעזור ליהודי אחר.
אפר פרה – הכהן הקדוש נטמא כדי לטהר יהודי טמא.
עפר סוטה – מחיקת שמו של הקב"ה כדי לעזור ליהודים ולהשכין שלום בין איש לאשתו.
***
הגיע פעם יהודי אל הרה"ק מקוצק ואמר לו: "כתוב שכל הבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו. והנה אני, בורח ככל יכולתי מהכבוד – אבל הוא לא מצליח להשיג אותי. הכבוד לא מספיק רודף אחרי".
ענה לו, בחריפות קוצקאית, מסר חד: "אתה אכן בורח מהכבוד, אבל מסובב את הראש כדי לראות אם הכבוד כבר מאחוריך…".
על הענווה הפסולה, ממשיל הבעל שם טוב הקדוש משל נפלא, המובא בספר 'כתר שם טוב', על הפסוק בסוף הפרשה "ופילגשו ושמה ראומה".
מעשה באדם שהיה מוכשר עם כל המעלות ומדרגות שיש באדם, אך הוא סבל מבעיה אחת שהרחיקה ממנו את כל חבריו. הוא היה בעל גאווה גדול.
אמרו לו האנשים: למה לך לנהוג כך? פתח ספרים העוסקים במידת הענווה, ותלמד כיצד לחיות בשלום עם הבריות, בזכות הענווה.
שמע בקולם, ואכן החל להתנהג, חיצונית, כמו עניו – אך לא להרבה זמן. כעבור ימים אחדים, הקניטו אדם אחד, ואותו מוכשר ובעל מדרגות התפרץ עליו: "שוטה שבעולם! מה אתה חשוב לנגדי? הרי עכשיו, כשאני גם עניו, אני כליל המעלות ואין אדם מוכשר ומושלם ממני!".
אומר הבעל שם טוב הקדוש, ענווה, מוגדרת "מה", כמו שאומרים משה ואהרן "ונחנו מה". אך כאשר אדם נוהג בענווה פסולה, ואף מנפנף במידת הענווה שלו ואומר "ראומה", תראו שיש בי מידת מה, מידת הענווה – הוא פילגש. ומה הולידה הפילגש ראומה? את טבח. סופו שהיצר הרע טובח אותו.
יפה מאוד!
תמשיך להעלות עוד כאלו כתבות