ישנו ווארט ידוע בשם הגר"א מוילנה, על מאמר חז"ל כי תלמיד חכם, צריך שיהיה לו שמינית שבשמינית, אחד חלקי 64, גאווה. ההסבר הרגיל הוא, כי תלמיד חכם צריך שיהיה לו מעט מזעיר ממידת הגאווה, לבל ישפילו את כבוד התורה.
אך הגר"א אומר, כי הכוונה היא אחרת. שמינית בשמינית – הפסוק השמיני של הפרשה השמינית, פרשת השבוע שלנו, פרשת וישלח, המתחיל עם המילים: "קטונתי".
ההסבר הפשוט שמביא רש"י בהסבר לדבריו של יעקב אבינו, בעת שהוא מתפלל אל הקב"ה אחרי שחילק את האנשים שאיתו לשני מחנות ושיגר מלאכים אל עשיו אחיו, הוא כי יעקב אבינו פחד שאחרי הניסים הרבים שנעשו איתו, נתמעטו זכויותיו. רבים מהמפרשים כבר לומדים מכאן אודות מידת הענווה, וכיצד אין לאדם הרגיל במה להתגאות, גם אם יש לו זכויות מועטות.
כך למשל, כותב השל"ה הקדוש: "יעקב אבינו היה ירא שנתמעטו זכיותיו מחמת שקיבל מהש"י כמה חסדים, א"כ מה יחשוב הדיוט חוטא כשהקב"ה משפיע לו טובה, אף אם יש בידו איזה זכיות הלא נחשבו לכלום וכבר אכל אותם. על כן יצטער במאוד ואל יהנה הרבה מעולם הזה, ויעשה צדקה וגמילות חסד ויהיה נכנע במאוד מאוד וכולי האי ואולי".
***
כאשר גדולי ישראל אומרים דבר תורה, ווארט בלשון העם, גם אם לפעמים דבריהם נראים כאילו נאמרו רק בדרך צחות, הרי שמדובר בדרך כלל בהוראות לשומעי לקחם, עם הוראות בעבודת ה'.
מסופר על הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זיע"א, שישב פעם ועורר את החסידים בדרך העולה בית אלוקים, והסביר את דבריו בדרך צחות בהסבר אחד הפסוקים. ישב שם חסיד שהרהר בליבו: "איזה פשט יפה הסביר הרבי בפסוק".
הרגיש הרה"ק מרוז'ין במחשבתו, נענה ואמר: "כתוב בתהילים 'שמעו אמרי כי נעמו – כמו פולח ובוקע בארץ'. כאשר אנשים שומעים את דברי, וחושבים רק 'כי נעמו', איזה ווארט יפה הם שמעו, ולא שמים לב לתוכן ולעבודה הנלמדת מכך, הרי זה כמו פולח ובוקע בארץ, כמו אדם שמכה עם גרזן על הארץ, ובכך גם מכה לבטלה ולא תועלת, וגם גורם נזק לגרזן". וההסבר מובן.
דבריו של הגאון מוילנה, במבט פשטני, נראה כאילו הוא סותר את המשמעות הפשוטה של דברי הגמרא כי תלמיד חכם צריך שיתגאה מעט, והוא מסביר כי הכוונה לפסוק "קטונתי".
מכיוון ולא ידוע למה התכוון הגאון, נצא למסע בעקבות ההסברים בספרי החסידות בפרשתינו.
***
כל החלק הראשון של הפרשה מספר על ההתנהלות בין יעקב לעשיו אחיו, זה שלא מתנהג כמו אח – אבל פעם אחת, לפי רשב"י, נכמרו רחמיו על יעקב אבינו, למרות שהלכה היא בידוע כי עשיו שונא ליעקב. בדרך, יעקב גם מנהל מלחמה עם שרו של עשיו, שנאלץ בסופו של דבר לברך אותו ולהודות לו על הברכות.
העולם החסידי ציין בשבוע החולף את הילולת הרה"ק בעל ה'בת עין', והוא מפרש את כל העניין ביניהם כך: יעקב אבינו מרמז ליצר הטוב שיש לאדם, ואילו עשיו מרמז ליצר הרע. שרו של עשיו, "הוא המקור של היצר הרע, היינו הבחינה שממנה מקבל היצר הרע תוספת כח ועוז, והוא בחינת גסות הרוח".
וכך הוא מפרש באריכות כיצד האדם צריך למנוע את עצמו ממותרות, כדי שלא להגיע ח"ו לגאווה וגסות הרוח, וכי לשם כך נלחם שרו של עשיו ביעקב, כדי לנסות ולהחדיר בו ממידת הגאווה.
המדרש על הפסוק "ויותר יעקב לבדו", אומר דבר שנראה לכאורה תמוה ביותר, עם השוואה בין יעקב אבינו אל הקב"ה. וכך כתוב בבראשית רבא:
"רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר אֵין כָּאֵ-ל, וּמִי כָּאֵ-ל, יְשֻׁרוּן, יִשְׂרָאֵל סָבָא, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתוּב בּוֹ וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ, אַף יַעֲקֹב וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ".
מסביר זאת נכדו של הבעל שם טוב הקדוש, בעל ה'דגל מחנה אפרים' זיע"א, על פי הגמרא במסכת סנהדרין, כי "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". לכאורה, מדובר בגאווה. למה שיחשוב האדם כי הוא נמצא במרכז הבריאה והכל סובב אותו?
וכך כותב הדגל מחנה אפרים: "והנה כשנשים לב על דברי הגמרא זו, הוא מוסר גדול ודרך ישרה להדרכת האדם. כי כשעולה בדעתו שכל העולם לא נברא אלא בשבילו, נמצא הוא יחיד בעולם וכל העמדת העולם וקיומו תלוי בו".
כיצד נוהג אדם שכל העולם תלוי רק בו? "בהטבת מעשיו הוא מקיים את העולם וח"ו להיפוך הוא מחריב את העולם ואינו צריך לעשות עבודתו באיזה פניה שישבחוהו בני אדם או כיוצא בזה, כי הוא העיקר בעולם וכל העולם טפלים אליו ואינו צריך להם – רק כולם צריכים לו".
"וזה מדריגה גדולה מאוד כשזוכה לזה, ואז בוודאי הוא עובד לה' לבדו בלי שום בילבול ועירוב מחשבה ופניה אחרת, וגורם בזה ביטול כל הקליפות ונכנעים תחת יד הקדושה והשכינה כביכול".
בכך הוא מפרש את דברי המדרש על הפסוק בפרשתינו, ויותר יעקב לבדו. לא בהשוואה ח"ו אל הקב"ה, אלא כי הוא היה יחיד בעולם, "שזכה למדריגה גדולה זו שהבין והאמין שהוא לבדו יחיד בעולם, ושכל העולם תלוי עליו ועל מעשיו. אז 'ונשגב ה' לבדו' – היינו שבוודאי עבודתו תמה ושלימה ונקיה וביטול כל הקליפות ונכנעים תחת יד הקדושה וראה ונגלה כי נשגב ה' לבדו והוא לבדו ואין בלתו רק הוא אחד ושמו אחד".
כלומר: דווקא כאשר האדם נמצא יחידי בעולם, בלי להתייחס לזולתו, עם מחשבה כביכול של גאווה כי כל העולם תלוי בו ובמעשיו, דווקא אז הוא זוכה לייחד את שמו של הקב"ה, לבדו, על העולם כולו.
***
מדובר אם כן במעלה גדולה עד מאוד, שהמדרש לומד מהפסוק המשבח את יעקב אבינו שהגיע לדרגה של עבודה מתוך הסתכלות על עצמו כמי שהעולם כולו תלוי בו. כיצד מגיעים לכך?
נחזור אל בעל ההילולא, הבת עין, שמסביר כי העיקר בעבודת ה' ובבריאת העולם – להגיע לידי יראת ה', יראה עילאה, יראה פנימית. ולכך, אומר הבת עין, אי אפשר להגיע בפעם אחת, "כי אם בהדרגה מעט מעט, היינו שמתחילה יגיע לבחינת יראה תתאה, יראה חיצונית, היינו יראת עונש, היינו שיאמין על כל פנים שיש בחינת השגחה מלמעלה על כל דבר פרטי, ויש דין ויש דיין, ועי"ז הוא סור מרע מיראת עונש".
"אמנם גם לזאת הבחינה אי אפשר להגיע כי אם על ידי התורה תחילה, היינו שצריך האדם להרגיל את עצמו מעט מעט לצאת מתאוות הגשמיות, וזה אי אפשר כי אם שירגיל עצמו תחילה בלמוד התורה".
אומר הבת עין דבר מבהיל. צריך ללמוד תורה, כדי לזכות להגיע לדרגה של יראה תתאה, "אפילו שלא לשמה כי אם להקרא רב, אעפ"י שאין זה מהנכון, רק שעכ"פ המאור שבתורה מחזירו למוטב, שעל ידי לימוד התורה יזדכך מעט מעט שיהיה סור מרע וירא מפני ה' על ידי ידיעתו מהעונש המגיע על ידי העבירות, ויגיע לבחינת יראת עונש יראה תתאה עכ"פ… ואח"כ יגיע למדריגה היותר גדולה".
עבודה מתוך יראה תתאה, היא עבודה מתוך ביטול וענווה. עבודה כי כך ציווה עלינו הקב"ה, בלי לערב שיקולים עצמאיים. אנחנו לא בדרגה גבוהה, לא תמיד מבינים מדוע עלינו לנהוג כך, אך נעשה זאת מתוך רמה בסיסית של קבלת עול, הנובעת מיראה תתאה.
כך, בזכות לימוד התורה זוכים להגיע ליראה, להימנע לכל הפחות מהחטא. משם, אפשר להמשיך להגיע לדרגות נעלות יותר בעבודת ה'.
על ידי הענווה, הביטול, ה'קטונתי', העבודה מתוך קבלת עול, מגיעים לגאווה יהודית, לעבודה מתוך הבנה כי העולם כולו תלוי בי ובמעשי. שמינית שבשמינית – על ידי הקטונתי.
