השיעור השבועי: פרשת וישלח • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

פרשת וישלח

נכנסים שבוע הבא לימי סגולה ועת רצון גדול יט וכ בכסליו חג החגים של גאולת כק מרן גאון הגאונים בנגלה ובנסתר אור האורות ומופת הדורות רבינו הגדול הקדוש והטהור בעל התניא קדישא זיעא ושולחן ערוך הרב

והילולת מרן הגהק המגיד הגדול ממזריטש זיעא רבו המובהק של בעל התניא קדישא וממשיך דרכו הגדולה של אור שבעת הימים רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיעא מייסד תורת החסידות הכללית

לכן נקבל על עצמינו להגות בספר התניא קדישא ושאר ספרי החסידות ופנימיות התורה אשר מחיים ומבארים את כל הלימוד התורה הקדושה שנבין באמת בעומק כל דבר ודבר

יהי רצון שיהיו מליצי יושר עלינו לטובה ולברכה ולהחיש הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש בחסד וברחמים בשובה ונחת ויהיה מפלה גדולה לאויבינו ולכל מבקשי רעתינו וישועה והצלה לנו ולכל ישראל בכל מקום שהם ועולם התורה ימשיך ביתר שאת ובגאון לעילא ולעילא בלי שום הפרעות אמן ואמן

וישלח יעקב מלאכים (לב,ד)

לאחר שגמר יעקב את עבודת ה"בירורים" שלו (בירור ניצוצות דקדושה מן ה"קליפה" והעלאתם למקורם) בבית לבן, ביקש "לברר" את עשיו. לפני שהתחיל בעבודה זו שלח מלאכים אל עשיו, להוודע את אשר לפניו – האם יהיה ה"בירור" קל יחסית, או יהיה מתוך קשיים ומלחמה (תוצאות הבדיקה אכן הוכיחו כי מוקדם עדיין "לברר" את עשיו, והדבר יוכל להתבצע רק לעתיד לבוא, כאשר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". ולכן אמר יעקב (להלן לג,יד) "ואנכי אתנהלה לאיטי… עד אשר אבוא אל אדוני שעירה").
מעשה אבות סימן לבנים:
כשם שיעקב, ברצותו לבוא אל עשיו ולבררו, לא סמך על הצלחתו בעבר, בבית לבן, אלא שלח מלאכים לחקור ולבדוק את המצב שבו מצוי עשיו, אם יוכל (וכיצד) יבררו – כן גם בימינו:
כשמוצעת לאדם הצעה בדבר תפקיד חדש, עליו לבדוק תחילה אם הצעה חדשה זו, המוצעת לו, לא תגרום לו ירידה רוחנית. עליו לשלוח תחילה "מלאכים" – היינו כוחות השכל והרגש שלו, שיחקרו ויסיקו אם יוכל להתמודד עם עסק חדש זה שהוצע לו, או לא. האם יוכל להעלותו לקדושה, או חס-ושלום להפך (כי העסק אינו רק "כלי" לפרנסה, אלא גם דבר שזומן לו מן השמים, שבאמצעותו ימלא תפקידו בעבודת הבירורים).
לאור חישוב זה – יסיק מסקנותיו.
(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 392).

וישלח יעקב מלאכים (לב,ד)
מלאכים ממש (רש"י).
יעקב שלח מלאכים ממש, מלאכי עליון, ולא חס על כבודם וטרחתם. בטעם הדבר יש לומר, שהמלאכים נשלחו להודיע לעשיו שכבר נגמרה עבודת הבירורים, והגיע הזמן ללכת ביחד אל הגאולה, כמבואר בחסידות. ומפני גודל החשיבות שבשליחות זו – שהרי הגאולה היא תכלית השלמות של הבריאה כולה, כולל גם בריאת המלאכים – שלח "מלאכים ממש".
(ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 162).

וישלח יעקב מלאכים (לב,ד).
מלאכים: מלאכים ממש (רש"י).
מנין לו לרש"י, בדרך הפשט, שיעקב שלח אל עשיו מלאכים ממש, ולא שלוחי בשר-ודם?
ההסבר בפשטות: יעקב לא ידע את יחסו של עשיו אליו, וחשש שעדיין עשיו שונאו בנפש ומבקש להרגו. לכן לא היה רשאי לשלוח אל עשיו שלוחים בשר ודם, מכיוון שבכך היה מעמיד אותם בסכנה. מכאן שיעקב שלח "מלאכים ממש".
(לקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 391).

וישלח יעקב מלאכים (לב,ד).
וישלח יעקב מלאכים: מלאכים ממש (רש"י).
ה"ממש" של המלאכים שלח יעקב לעשיו, ואילו הרוחניות שלהם – נשארה עמו (הרב המגיד ממזריטש).
ויש לדקדק בזה: א) מדוע שלח יעקב לעשיו רק את ה'ממש' של המלאכים, הרי עבודת ה'בירורים' היא עניין רוחני? ב) כיצד בכלל אפשר להפריד בין ה'ממש' של המלאך ובין רוחניותו של המלאך?
אלא: רק כאשר הרוחניות של המברר (המלאך) נשארת אצל יעקב, אזי הגשמיות שלו (ה'ממש') מסוגלת לברר ולתקן את הדבר המתברר. כלומר, גם כשפגשו המלאכים את עשיו לא התנתקו מהתקשרותם ליעקב, עד שכאילו רק גופם בא לעשיו. ההרגשה שמקומם האמיתי הוא אצל יעקב – היא שנתנה להם את הכוח לפעול עם עשיו.
ללמדנו: כשאדם יוצא לשליחות בהפצת היהדות חוצה, רק ה'גוף' וה'ממש' שלו הם היוצאים החוצה, אבל ה'רוחניות' שלו צריכה להיות קשורה ודבוקה במשלח – ברבותינו נשיאינו ('יעקב').
ועוד: על האדם לקבוע בנפשו שהעסק עם ה'חוצה' הוא מילוי שליחות המשלח, בלא התערבות של שום עניין צדדי, ובדוגמת הגוף, שכל מציאותו היא מציאותה הרוחנית של נשמתו – דבר זה יבטיח שרוחניותו אכן תישאר דבוקה במשלח.
(לקוטי-שיחות כרך י, עמ' 100).

כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב (לב,ה)
אמר לו הקב"ה, אתה השפלת עצמך וקראת לעשיו אדוני שמונה פעמים, חייך שאני מעמיד מבניו שמונה מלאכים קודם לבניך (ב"ר פע"ה,יג).
במדרש (רבה) נאמר, שיעקב נענש על זה שהשפיל את עצמו לפני עשיו. אולם מובן שכוונת יעקב הייתה לברר את עשו, ואין זה חטא כפשוטו ח"ו.
והביאור:
יש שני אופנים בבירור ותיקון הרע.
בירור בדרך "גילוי אור", (מלמעלה למטה) – המברר משרה על המתברר גילוי אור נעלה, ואור זה דוחה את החושך והרע. בדרך זו הבירור אינו גורם למברר ירידה והשפלה.
בירור בדרך "התלבשות" – (מלמטה למעלה) המברר יורד אל המתברר, הוא "מתלבש בלבושי המתברר", ועל-ידי התעסקות עמו הוא מהפך את הרע לטוב. עבודת הבירורים בדרך זו גורמת ירידה למברר, כמאמר "המתאבק עם מנוול מתנוול גם-כן", אולם לגבי המתברר יש בכך יתרון ועילוי, כי מאחר שהבירור הוא בדרך התלבשות והתעסקות (לא בדרך דחייה וביטול), מביא הדבר שהמתברר כפי שהוא במציאותו חדל להיות מנגד לקדושה.
יעקב בירר את עשיו בדרך השנייה – בדרך "התלבשות". אמנם בירור זה גרם השפלה וירידה ליעקב, שבאה לידי ביטוי בכך שיעקב השפיל את עצמו לפני עשיו; אך על-ידי זה גרם שעשיו, כפי שהוא במציאותו, הודה ו"אישר" שהוא עבדו של יעקב. וכפירוש רש"י (לקמן לג,ט) "הודה לו על הברכות", כולל הברכה של "הווי גביר לאחיך".
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 298).

ויהי לי שור וחמור (לב,ו)
חמור זה מלך המשיח, שנאמר עני ורוכב על חמור (ב"ר פע"ה,ו).
מבואר בחסידות, שיעקב כבר היה מוכן לגאולה, והוא ביקש להודיע זאת לעשיו, מתוך הנחה שגם עשיו נתברר, ואם-כן אפשר להביא מיד את הגאולה.
ויש לשאול: איך העלה על דעתו שכבר הגיעה עת הגאולה, בשעה שהעולם לא היה ראוי לכך, ובין האומות היו עובדי עבודה-זרה?
ויש לומר: היות שליעקב היה תפקיד – להמשיך את ה'אורות דתוהו' של עשיו ועל-ידי זה להביא את הגאולה – ולא נצטווה להתעסק עם האומות האחרות, מכאן ראיה שבידו לקיים משימה זו ולהביא את הגאולה, מבלי הבט על המתרחש סביבו, ולכן היה נוגע לו דבר אחד בלבד – קיום תפקידו.
מעשה אבות סימן לבנים: כאשר נשיא דורנו שולח שליח, ברור שבידו לקיים שליחות זו בשלימותה: לשליח לא צריך להיות נוגע מה שקורה בעולם מסביב, ואין לו בעולמו אלא המקום שלשם נשלח.
(ליקוטי-שיחות, כרך כה, עמ' 368).

ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה (לב,ו)
עיקר רכושו של יעקב היה צאן, כפי שלמדנו בפרשה הקודמת (ל,מג) "ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות", וממכירת צאנו קנה גם "שפחות ועבדים וגמלים וחמורים" (ראה פרש"י שם). אם-כן, מדוע לא נכתב "צאן" לפני "שור וחמור"?
מבאר כ"ק אדמו"ר:
צאן – רומז להתבטלות, שפלות והכנעה. שור – לתוקף, גדלות וחוזק.
באומרו "ויהי לי שור וחמור וגו'" התכוון יעקב להודיע לעשיו את הזכויות והכוחות הנעלים שיש לו, מתוך תקווה שמידע זה ירתיע את עשיו מלבצע את מזימתו הרעה.
לכן הודיעו יעקב בתחילה: "ויהי לי שור" – המורה על תקיפות וחוזק, ולאחר מכן הוסיף גם צאן – לרמז שיש לו גם התבטלות לה', וממילא תוקפו אינו תוקף פרטי, אלא תוקף דקדושה.
אולם, הקדמת "שור" ל"צאן", הוא רק כלפי עשיו, כדי להרתיעו, אך יעקב כשהוא לעצמו – עיקר עניינו הוא "צאן רבות", התבטלות להקב"ה.
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 255 ועמ' 257).

ויהי לי שור וחמור (לב,ו)
שור – זה יוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו. חמור – זה יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם (מדרש רבה)
יצר-הרע נלחם באדם בשתי דרכים: על-ידי חום, כלומר, להרתיח את הדם בתאוות עולם-הזה; ועל-ידי קור, להביאו לקרירות ולעצלות בענייני תורה וקדושה.
מגמת יעקב אבינו היתה אפוא להכניע את קליפת עשו, המייצג את היצר-הרע על שתי צורותיו. זהו שנאמר:
"ויהי לי שור, זה יוסף" – רומז לאש דקדושה (כדכתיב (עובדיה א) "ובית יוסף להבה") המבטלת את האש הזרה של היצר-הרע.
"וחמור, זה יששכר" – היינו "חומריות" ועצלות דקדושה, שהאדם "עצל" מלעבור על מצוות לא-תעשה. כאמרם (פסחים נ) "יש שפל (עצל) ונשכר". זהו "יששכר" – "יש שכר". "עצלות" זו היא המבטלת את העצלות והקרירות של היצר-הרע.
(אור-התורה פרשת וישלח, עמ' 30).

קטונתי מכל החסדים (לב,יא)
כל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם הוא בבחינת קרבת אלוקים, ולכן עליו להיות שפל רוח יותר. שהרי "כולא קמיה (דייקא) כלא חשיב" (= הכול נחשב לפני הקב"ה ל'לא' – לא-כלום, אפס), ולפי זה כל מי שהוא יותר 'קמיה' (לפניו, לפני הקב"ה) הוא יותר 'כלא'.
זהו שרמז הכתוב: "קטונתי מכל החסדים" – יעקב היה קטן מאוד בעיני עצמו מחמת ריבוי החסדים שנעשו לו (כי כל חסד דקרבת-אלוקים שהושפע לו – גרם לכך שיעקב יהיה קטן יותר בעיניו), ולכן חשב שאינו ראוי להינצל מידי עשיו, על-אף ההבטחה "והנה אנוכי עמך וגו'" (בראשית כח).
(תניא, איגרת-הקודש עמ' 206).

קטונתי מכל החסדים (לב,יא)
שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשיו (רש"י).
כיצד יעקב אבינו, בחיר האבות, חשש שמא נתלכלך בחטא חס ושלום?
אלא בכל פעם שאדם מתעלה ברוחניות, נחשבת דרגתו הקודמת לחטא (במובן של חיסרון, כמו שכתוב, "והייתי אני ובני שלמה חטאים").
'חטא' זה הוא לא רק מפני שכעת נדרשת ממנו עבודה שלמה יותר, ואם יקיים את המצוות באותה התלהבות וכוונה כפי שקיימן קודם לכן – לא יהיו אלה מצוות שלמות. אלא עוד זאת, אף המצוות שכבר קיים עד כה – נגרעות עתה משלימותן ונעשות חסרות ('חטאים') לגבי דרגתו הנוכחית.
וזהו שאמר יעקב: מכיוון שהקב"ה השפיע לי רוב חסדים, ירא אני שמא עתה, בדרגתי הנעלית יותר ("משהבטחתני") – מעשיי הקודמים הם בבחינת 'חטא', "נתלכלכתי בחטא".
(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 396).
* * *
יש לשאול, הרי כבר עברו רוב שנותיו של יעקב (שהרי באותה שעה היה בן ע"ז שנה) ו"כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא", ומדוע אפוא חשש מהחטא? ויש לומר, שאין הפירוש שנדמה ליעקב שהיה חיסרון בעבודתו, אלא שלעבודתו לא הייתה שום תפיסת מקום בעיניו. להיותו בטל בעצם, הגיע לדרגה שבה אין למציאות הנבראים ועבודתם שום תפיסת מקום בעיניהם.
(ליקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 276).

קטנתי . . כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות (לב,יא)
חסידים הראשונים פירשו – יעקב התאונן כאן על העובדה שחלה ירידה מסויימת במידת ביטחונו בקב"ה.
"קטונתי" – נתקטנה חסידותי ומידת אמונתי. שהרי
"במקלי עברתי את הירדן הזה" – בתחילה היתה אמונתי וביטחוני חזקה ותקיפה, עד שעברתי את הירדן במקלי לבד (כפירוש רש"י), ללא יראה ופחד. אבל
"ועתה הייתי לשני מחנות" – עתה אני ירא מעשיו, עד שבגלל פחד זה חילקתי את העם לשני מחנות ("אם יבוא עשיו אל המחנה האחת וגו'").
(רמ"ח אותיות, אות ג').

ויוותר יעקב לבדו (לב,כה).
שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם (חולין צא).
בטעם הדבר אומר הבעל-שם-טוב:
בממונו של אדם מצויים ניצוצות קדושים השייכים לשורש נשמתו (שעליו לבררם).
(כתר-שם-טוב סימן ריח, עמ' 56).
* * *
מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
ממונו של אדם הוא פחות ושפל יותר מגופו, כי הוא רחוק יותר מעצם האדם. לכן יש חביבות ב'ממונם' יותר מב'גופם', כי בהבירור של 'ממונם', יש מעלה מיוחדת, שבכך מתגלה כי גם דברים פחותי-ערך יכולים להתברר ולהפוך לעניין של קדושה ועבודת הבורא.
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 288).

לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (לב,כט)
אף שהקב"ה הסכים לחילוף שמו של יעקב, כמופיע בהמשך פרשתנו (לה,י), "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", אף-על-פי-כן אמרו רז"ל (ברכות יג) שהקורא ליעקב יעקב אינו עובר בלאו, מאחר ד"הדר אהדריה קרא, דכתיב ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר, יעקב יעקב".
וטעם הדבר: 'יעקב' ו'ישראל' הם שתי בחינות בעבודת האדם:
יעקב – הוא בחינת עבד, כדכתיב (ישעיהו מד), "שמע אליי יעקב עבדי". עבודה של עמל ויגיעה, לאכפיא לסטרא-אחרא ולאהפכא חשוכא לנהורא. כשהאדם מצוי בבחינה זו, הוא במצב של מלחמה עם ההעלם והסתר שמקורו בשם אלוקים ("עובד אלוקים"), ושממנו באים יצרו הרע ונפשו הבהמית; זוהי העבודה של ששת ימי המעשה.
ישראל – הוא בחינת בן, כדכתיב (שמות ג), "בני בכורי ישראל". היינו עבודה מתוך מנוחה שקאי על התענוג מהשגת גדולת ה' בתפילה. זוהי העבודה של יום השבת, שעליה נאמר (בראשית ב) "ויכל אלוקים", שכלתה בחינת הצמצום של שם אלוקים ומתגלה שם הוי' – "שבת להוי'".
זהו "כי שרית עם אלוקים" – האדם משתרר ומשתלט על ההסתר דשם אלוקים, עד ששוב אינו מסתיר על הגילוי דשם הוי'.
לכן לא נעקר שם "יעקב" ממקומו, כי שני שמות אלו מצויים אצל כל אחד ואחד מישראל. יתר על כן, אי-אפשר להגיע לבחינת 'ישראל' בלי הקדמת בחינת 'יעקב'. כי דווקא על-ידי עבודת הבירורים בימות החול מגיעים לבחינת התענוג והמנוחה דיום השבת, וכמאמרם (עבודה-זרה ג), "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת".
(ליקוטי-תורה בלק דף עב,ד ואילך).

כי שרית עם אלקים (לב,כט)
אלוקים – הוא עניין הצמצום, ההעלם והסתר על שם הוי'.
מצד שם הוי' הנה "אני הוי' לא שניתי", ו"אין עוד מלבדו", ו"כולא קמיה כלא חשיב" – העולם אינו תופס מקום כלל. ואילו מה שנראה העולם ליש ודבר נפרד – הוא מחמת הצמצום וההסתר דשם אלוקים.
"שרית עם אלקים" – היינו בחינת שר ומושל על בחינת שם אלוקים, שלא יסתיר ויעלים על שם הוי'.
המלאך בירך את יעקב ואמר לו "כי שרית עם אלוקים", בכוחו של יעקב לגבור על שם אלוקים, שלא יעלים, ככתוב בו (בראשית כח): "והיה הוי' לי לאלקים", ששם הוי' יאיר ללא העלמת שם אלוקים.
(לקוטי תורה במדבר פר' חקת דף סב ע"ב).
* * *
מדוע נאמר "כי שרית עם אלוקים", ולא "כי שרית על אלוקים"?
אלא כשאדם מהפך את טבע הרע שבו לטוב, גם המלאך הממונה על אותו טבע רע עונה אמן בעל-כורחו, וגם הוא מסייע להפוך את הרע לטוב, כי בהודאתו והסכמתו הרי הוא נותן כוח ועוז להתגבר על הרע.
ולכן נאמר "כי שרית עם אלוקים" – עם אלוקים – בסיוע של שם אלוקים.
(אור-התורה דברים, פרק ד, דף א'תת"ס).

כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותינצל נפשי (לב,לא).
"כי ראיתי אלוקים" – היינו בחינת 'ראייה' באלוקות, ככתוב (ישעיה מ) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
"ותינצל נפשי" – על-ידי עבודה בדרך זו ניצלת נפש האדם מישות וגאווה. כי עבודה בבחינת ראייה באלוקות פועלת בו ביטול מוחלט, שאינו מרגיש את עצמו ואת עבודתו כלל.
(ספר המאמרים עת"ר).

*ויקרא יעקב שם המקום פניאל… ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל (לב,לא-לב).
מדוע נאמר בתחילה "פניאל" ביו"ד ואחר כך "פנואל" בוא"ו?
מבאר הרב המגיד ממעזריטש:
שני השמות מסמלים שני שלבים בניצחונו של יעקב על עשיו.
בתחילה גבר יעקב על שרו של עשיו, שהוא ניצחון רוחני. ניצחון זה הוא בהעלם, ולכן נאמר "פניאל" ביו"ד, המורה על העלם. אחר-כך גבר יעקב גם על עשיו כפשוטו, ניצחון גשמי וגלוי, לכן נאמר "פנואל" בוא"ו, המורה על המשכה וגילוי.
(אור תורה פרשת וישלח דף טז ע"ב).

ויסעו ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב (לה,ה).
כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק סיפר:
בשנת תר"ג, כשנקראתי לאסיפת הרבנים בפטרבורג, הייתי על ציון אימי הרבנית הצדקנית (מרת דבורה-לאה) בליאוזנה. היא סיפרה לי, שבגלל מסירות-נפשה לטובת החסידים והחסידות, זכתה להיות גם בהיכל הבעל-שם-טוב ולעורר רחמים עבורי. היא ביקשה מהבעל-שם-טוב שייתן לה סגולה בעבורי, שאוכל לעמוד כנגד המתנגדים לתורת החסידות.
אמר לה הבעל-שם-טוב:
בנך בקי בחמישה חומשי תורה, בתהילים ובתניא בעל-פה באותיותיהם. כתיב "ויהי חתת אלוקים וגו'" – "חתת" ראשי-תיבות חומש, תהילים, תניא – והבקי באותיותיהם שובר את כל ההעלמות וההסתרים…
(קיצורים והערות לתניא, עמ' קכז).

אלוף מגדיאל אלוף עירם (לו,מג).
מגדיאל: היא רומי (רש"י).
מאחר ש'מגדיאל' היא רומי, שהוא גלות הרביעי והאחרון של עמנו – מדוע בא אחריו אלוף נוסף ('עירם')?
מבאר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
גם 'מגדיאל' וגם 'עירם' שייכים למלכות רומי, אלא שהם רומזים לשתי תקופות שונות במלכות זו.
'מגדיאל' – הוא מלשון "הגדיל על כל א-ל", כפי שכתבו המפרשים, היינו רומי כפי שהיא מנגדת לאלוקות בזמן הגלות האחרונה. ואילו 'עירם' נקראת כן על שם "שהוא עתיד לערות הסווריות (לקבץ אוצרות) למלך המשיח" (מדרש רבה), היינו בתקופה מאוחרת יותר, כשרומי לא תהיה עוד מנגד אלא להיפך.
זהו תוכנו הפנימי של השם 'רומי': על-ידי בירור ניצוצות הקדושה שבה (היינו ה'אוצרות' שהוא מקבץ למלך המשיח) תהיה רוממות בקדושה.
לאור האמור תתורץ עוד שאלה: הכלל הוא שמסיימים בדבר טוב, ואם-כן כיצד סיים רש"י את פירושו לפרשתנו במלכות רומי?
אלא רש"י (תורה שבעל פה) מפרש ומגלה לנו את תוכנו הפנימי של 'מגדיאל': אמנם בגלוי זה עניין שלילי ("הגדיל על כל א-ל"), אך על-ידי בירורו מגיעים ל'עירם' ומתגלה רוממות האמיתית דקדושה – "היא רומי".
(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 411-412).
©לזכות ישראל בן אברהם, לעשירות בקרוב
ולהצלחת חיה קלרה בת ר' יצחק
יוסף יצחק בן ישראל
מנחם מענדל בן ישראל
שמואל בן ישראל