השיעור השבועי: פרשת נצבים • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

נכנסים לשבת האחרונה של השנה ואין מברכים בה את החודש כדי לערבב את השטן שלא ידע מתי ראש השנה ויש בזה כמה שאלות איך הוא מתבלבל ואכמ"ל

אבל קבלה מגדולי החסידות שקבלו ממרן אור שבעת הימים רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש זיעא שהקב"ה בעצמו מברך את החודש הזה

וקוראים השבת את כל התהילים כהכנה רבה ליום הדין הגדול והנורא ומהשבת הזו אפשר לתקן את כל שבתות השנה וכן זה משפיע הלאה מפרשת אתם ניצבים היום להתכונן כבר מעכשיו

אחרי כל חודש אלול המלא בתפילות ובסליחות ובמוצאי שבת גם בני אשכנז הצטרפו לסליחות שדווקא בכח השבת אותיות תשב שאז האדם נמצא נעלה מעל כל הפגמים והחסרונות ואז הסליחות בדרגה של תשובה עילאה

שנת תשפה תיזכר לעד כשנה לא פשוטה על פי הטבע בכלל אבל רואים כמה ניסי ניסים הקב"ה עשה עושה ויעשה לנו שבלי זה יכל להיגמר ברבבות הרוגים ופצועים רח"ל ואפילו בטבח הנורא שהיה בשמחת תורה יש הרבה סיפורי ניסים שתושבי הדרום היו חוו וניצלו מול עיני המחבלים הארורים מכל חית השדה ימ"ש

ועוד אנחנו אומרים במוסף של ראש השנה הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים רחם ארחמנו… אומר מרן אור החיים הקדוש זיעא שאומר לנו אבינו מלכנו בני אהובי אפילו אם הבאשתם ריחכם בעוונות אתם עדיין ילד שעשועים ואהבתי אליכם קימת ועומדת אהבה עצמית בלי שום תנאים

לכן עדיין בעיצומו של מלחמה בצפון ושאר מקומות יע"א ואין אנו יודעים מה הולך להיתפתח אבל נדע שחלק ה עמו ולא עזב ולא יעזוב צאן מרעיתו

ונזכה כבר בחסד וברחמים בשובה ונחת לשנת גאולה שלימה וישועה והצלה לנו ולכל ישראל בכל מקום שהם שיתקיים בנו הפסוק והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא יעבור בארצכם אפילו חרב של שלום ומפלה גדולה לאויבינו ולכל מבקשי רעתינו כתיבה וחתימה טובה לכולם לשנה טובה ומתוקה אמן ואמן

אתם ניצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם . . מחוטב עציך עד שואב מימיך (כט,ט-י)
כל הסוגים בישראל ("ראשיכם . . שואב מימיך") הם קומה אחת שלמה ("כולכם"), "גוף" גדול, שבו כל חלק משלים את חברו – כשם שהראש זקוק לרגל (כדי להגיע למחוז חפצו), כן ראשי העם ("ראשיכם") זקוקים לפשוטי העם ("שואב מימיך"). וכל אחד ואחד יכול למצוא בעצמו חסרון מסויים שאין בחברו, שבעניין זה חברו משלימו.
(לקוטי תורה דברים, עמ' מד).
* * *
הכתוב מפרט את כל הסוגים (ואינו מסתפק ב"כולכם"), שכן יהודי חייב להיכנס לברית עם הקב"ה הן כחלק מהכלל ("כולכם") הן כיחיד, על-פי תפקידו המיוחד והפרטי ("ראשיכם . . שואב מימיך"). רק בצירוף פעולותיו של כל יחיד נעשית כריתת הברית הכללית בין הקב"ה וישראל.
(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 462).

מחוטב עציך עד שואב מימיך (כט,ט-י)
פירש כ"ק אדמו"ר הזקן:
"מחוטב עציך" – יש "לחטוב" ולעקור את ה"רבות מחשבות בלב איש" (עציך לשון עצה).
"שואב מימיך" – יש לשאוב את המים המצמיחים כל מיני תענוג.
(היום-יום יט באלול).
* * *
מוסיף כ"ק אדמו"ר:
עבודה זו שייכת לא רק ליושב אוהל אלא גם לבעל-עסק. שהרי חוטבי העצים ושואבי המים היו כנענים שנתגיירו בימי משה, כפי שרש"י מפרש כאן, והפירוש של "כנען" הוא סוחר, כמו "איש כנעני" (וישב לח), שרש"י מפרש "תגרא".
והכוח לעבודה זו בא מה"משה" שבנשמה – "ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים".
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 117).

מחוטב עציך (כט,י)
מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע… ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים (רש"י).
מדברי רש"י נמצאנו למדים, כי דווקא בסוג הנמוך ביותר בישראל ("חוטב עציך… שואב מימיך") יש עילוי שאין בסוגים הנעלים יותר ("ראשיכם"). שהרי יהושע נתן את הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים "לעדה ולמזבח ה'" (יהושע ט), כלומר שזכו להיות משמשים בקודש, לשרת את מזבח ה'.
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 400).

לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו (כט,יא)
כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן, ועוברים בינתיים (רש"י).
המטרה של כריתת ברית בין שני ידידים היא להבטיח שלא תיפסק ידידותם לעולם, גם אם ביום מן הימים יגיעו למצב שהשכל ימשוך לביטול הידידות. לכן עוברים שני הצדדים בין שני חלקים של גוף אחד (כפי שהיה בברית בין-הבתרים), כדי לסמל ששניהם נהפכים למציאות אחת; וכשם שאדם אוהב את עצמו אהבה על-שכלית שאינה מתבטלת לעולם, כך תשרור ביניהם ידידות על-שכלית ונצחית.
אף בעניינינו כך: כריתת הברית בין הקב"ה וישראל מעידה על התקשרות והתחברות עצמית ועל-שכלית, שאינה בטלה לעולם.
(ליקוטי-תורה – דברים, עמ' מד).
* * *
ויש להוסיף על הנ"ל:
כאשר כל ישראל מתאחדים באחדות אמיתית – "כולכם" – על-אף כל ההבדלים בין ה"ראשיכם" ל"שואב מימיך", התאחדות על-שכלית זו היא גופא הגורמת לאותה אחדות עצמית ועל-שכלית בין הקב"ה וישראל.
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 389).

ואת אשר איננו פה (כט,יד)
ואף עם דורות העתידים להיות (רש"י).
גם היום, כשיהודי "נכנס לברית" עם הקב"ה על ידי שמירת התורה (שאינה מוגבלת בזמן ומקום), עומדים לצידו כל היהודים שבעולם ויהודי כל הדורות כולם, כך שאין לו להתפעל מכך ש"אתם המעט מכל העמים", שכן הוא קשור ליהודי כל הדורות.
(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 273).

והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך (כט,יח)
הפורק עול מתברך בלבבו שדווקא התנהגות שלא על-פי תורה תביא לו שפע רב בענייני העולם.
ידוע שהקליפות מקבלות את השפעתן מבחינת אור מקיף, ללא חשבון, וכתוצאה מכך נמשך לאומות-העולם שפע רב של עושר וכבוד בעולם הזה; ואילו בני-ישראל מקבלים את השפעתם מאור פנימי, "אור בכלי" דווקא, ולכן ההשפעה היא עם חשבון. העובר עבירה מקווה אפוא שכאשר יפרוק עול יקבל את השפעתו כפי שמקבלות אומות העולם – ללא חשבון ובשפע רב.
אך האמת היא שיהודי מוכרח לקבל את השפעתו דרך התורה, ולא יוכל לקבל השפעה מבחינת המקיף אלא לפי שעה בלבד.
(קונטרס ומעין, עמ' 72).
* * *
מוסיף כ"ק אדמו"ר:
תרגום יונתן מתרגם "והתברך" – "ויתייאש". כלומר: החוטא מתייאש מלקבל את השפעתו מעולם הקדושה, כי נדמה לו שאין לו חלק באלוקי ישראל ח"ו, ולכן הוא מנסה לקבל את השפעתו על-ידי הקליפות.
(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1185).

למען ספות הרווה את הצמאה (כט,יח)
רווה, עכו"ם, ששבעים ואינן צמאים ליוצרם. צְמֵאה, זו כנסת-ישראל, שצמאה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו (רש"י סנהדרין עו)
הנפש הבהמית נקראת "רווה" לפי שהיא מתאוה לתענוגים גשמיים ובידה להשיג את מבוקשה בקלות. ואילו הנפש האלוקית נקראת "צמאה", שכן היא צמאה לאלוקות ואינה יכולה לרוות את צימאונה (בגלל ההעלם והסתר השורר בעולם).
(אור התורה דברים, עמ' א'קצג).

כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה ושבת עד ה' אלוקיך (ל,א-ב)
בשלמא "הקללה" מעוררת את הלב לתשובה; אך מה ענינה של "הברכה" לכאן?
מפרש הבעל-שם-טוב:
למה הדבר דומה, להדיוט שמרד במלך, והמלך, במקום להענישו, מינה אותו למשרה חשובה וכך העלה אותו ממשרה למשרה עד שעשהו משנה למלך. ככל שהיטיב המלך עם ההדיוט, הכיר הלה יותר בגדולתו וברחמנותו של המלך, והצטער ביותר על שהעז למרוד בו. ואף כאן: כשאדם חוטא ומתחייב עונש, ובמקום להענישו משפיע לו הקב"ה טוב וחסד – הרי זה מביאו בסופו של דבר להתחרט באמת על חטאו ולחזור בתשובה.
(כתר שם טוב, עמ' יד).

אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך (ל,ד)
פירוש: הנפש "פזורה" ונידחת בהיכלות הטומאה השונים, ויש צורך "לקבץ" אותה מהם.
וכידוע שכאשר אדם מתקשר באיזה תאווה, הוא נעשה "מרכבה" לאותו היכל טמא שממנו נשפעת תאווה זו.
(אור התורה דברים, עמ' קסח).

אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך (ל,ד)
"שמים" – רומז לעניינים רוחניים. "אם יהיה נידחך בקצה השמים" – רומז למי שנמצא במצב רוחני ירוד ביותר. "משם יקבצך ה' אלוקיך" – ביום הגאולה יקבץ הקב"ה גם יהודים כאלה.
הווי אומר: כשמקרבים יהודי שהוא בבחינת "קצה השמים" מזרזים ומקרבים את ביאת המשיח וקיום הייעוד של "משם יקבצך ה' אלקיך".
(שיחת כ"ק אדמו"ר).

ובחרת בחיים (ל,טו-יט)
יש לדקדק בזה: מי זה שאינו רוצה בחיים? אדרבה, מי שאוהב חיים, אוהב את ההיפך, היינו תענוגי העולם הזה.
אלא יש מים עליונים, שהם התענוג באלוקות; ויש מים תחתונים – תענוגי העולם. יש לבחור בחיים ובתענוג העליון, בחינת עץ החיים, ולמאוס בתענוגים גשמיים, מים תחתונים, בחינת עץ הדעת טוב רע.
(לקוטי תורה ואתחנן יא, ב).

ולדבקה בו (ל,כ)
כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו – מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה (כתובות קא).
הדבקות בתלמיד חכם כמוה כדבקות בשכינה, שכן על-ידי דבקות זו מתייחדת הנפש עם שורשה בחכמה עילאה.
פירוש: כשם שגוף הבן נתהווה ממוח האב, וגם עכשיו הוא יונק את חיותו מהמוח, כן הוא בישראל, שנקראו בנים למקום: נשמתו של כל יהודי נאצלת מחכמה עילאה, מ"מוח העליון", והיא יונקת את חיותה מצדיקי וחכמי הדור, שהם בבחינת "מוח" – ראשי בני-ישראל. מובן אפוא שהדבקות בראשי בני-ישראל מקשרת ומחברת את הנשמה עם שורשה במוח העליון.
(תניא פרק ב).
————
וילך משה (לא,א)
נקל לשער באיזו דרגה רמה ונשגבה עמד משה לאחרי מאה ועשרים שנות עבודת ה', ובכל-זאת – במה עסק ביומו האחרון? ב"וילך", הליכה ועלייה לדרגה נעלית עוד יותר.
(שיחת ש"פ וילך תשל"ה).

וילך משה (לא,א)
ואזל משה למשכן בית אולפנא (תרגום יונתן).
לפני שמשה נתן הוראה לבני-ישראל, הלך לבית-המדרש ("בית אולפנא"), כדי לעיין בדבר ולברר וללבן את שמועתו.
לומר לך:
אל לו לאדם לפסוק הלכה על סמך ידיעתו בתורה וזיכרונו; עליו לעיין שוב בשולחן-ערוך, ורק אחר-כך יוציא את פסק הדין.
בעניין זה מסופר על אדמו"ר הרש"ב, שפעם כיבדוהו ב'מפטיר' מבלי להודיע לו על כך מראש. הרבי יצא לחדר סמוך ועיין בהפטרה, ורק אז חזר לבית-הכנסת ועלה לתורה.
(שיחת ש"פ וילך תשכ"ה).

וילך משה . . אל כל ישראל (לא,א)
"וילך משה" – משה הלך והתעלה מחיל אל חיל על-ידי זה שקישר וחיבר את עצמו "אל כל ישראל".
(שיחת ש"פ וילך תשל"ה).

תקרא את התורה הזאת (לא,יא)
המלך היה קורא (רש"י).
ב"הקהל" התאחדו כל ישראל למציאות אחת. לכן קראו אז בתורה שבכתב, שכן חלק זה בתורה הוא למעלה מהבנה והשגה (גם מי שאינו מבין את פירוש הדברים מקיים מצוות תלמוד תורה ויכול לברך ברכת התורה), ובעניין זה כל ישראל שווים.
והמלך היה קורא, שכן הוא מאחד את העם למציאות אחת, הוא "לב כל קהל ישראל" (רמב"ם הלכות מלכים פ"ג).
(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 301).

תקרא את התורה הזאת (לא,יא)
המלך היה קורא . . על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה (רש"י).
"בימה" מורה על תקיפות והתנשאות. ו"בימה" זו חייבת להיות "של עץ" שהיו עושין בעזרה" – רק באופן ארעי ("עץ"), בענייני קדושה ("עזרה"), ויש להיזהר שהיא לא תביא לידי עזות והתנשאות שאינה של קדושה.
(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 328).

תקרא את התורה הזאת (לא,יא)
המלך היה קורא (רש"י).
על כל יהודי להקהיל ולקבץ את כל כוחות נפשו וכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ולהכניסם ב'בבית-המקדש' הפנימי שלו. הקהלה זו נעשית על-ידי ה'מלך', על-ידי ביטול וקבלת עול מלכות שמים.
(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 327).

הקהל את העם (לא,יב)
אותו היום כוהנים עומדים בגדרים ופרצות, וחצוצרות של זהב בידיהם, תוקעין ומריעין ותוקעין (להקהיל את העם אל בית-המקדש). כל כוהן שאין בידו חצוצרות, אומרין – דומה זה שאין כהן הוא (תוספתא סוטה פ"ז)
כל יהודי הוא בבחינת 'כוהן', ככתוב (יתרו יט) "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים". חובתו של כל יהודי היא אפוא (ובמיוחד מי שמכהן כרב ומנהיג רוחני) לעמוד ב'גדרים ופרצות' ו'לתקוע בחצוצרות' כדי להקהיל את העם ולהביא להם את דבר ה'.
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 127).

האנשים והנשים והטף (לא,יב)
לפי ה"מנחת חינוך" (מצווה תרי"ב) גם תינוק שנולד הוא בכלל המצווה. נמצאנו למדים מזה כלל חשוב: חינוכו של ילד יהודי מתחיל מיד עם לידתו.
(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 378).

ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת (לא,יב)
"ושמרו" – מלשון המתנה וציפייה, כמו "ואביו שמר את הדבר" (וישב לז).
"לעשות" – בפועל, לא להסתפק בלב טוב ומחשבה והחלטה טובה.
"את כל דברי התורה" – ולא לומר די בכך שרובו ככולו זכויות.
"הזאת" – היינו שניתן "להראות באצבע" ולומר שהיא ממש כמו שניתנה למשה מסיני, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ולא לגלות פנים בתורה שלא כהלכה ר"ל.
(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 193).

על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (לא,יז)
"אין אלוקי בקרבי" – כאשר אני מתבונן בעניין אלוקי ומתעורר מכך, אין ההתפעלות חודרת לפנימיותי. ולכן:
"מצאוני הרעות האלה" – אני נהנה ומתענג מתענוגים גשמיים.
לו היתה ההתפעלות חודרת לתוך פנימיות ליבו של האדם, לא היה מתפעל כלל מתענוגי העולם וכל התענגותו לא הייתה אלא באלוקות.
(אור-התורה – דברים, עמ' קסז).

הלוא כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (לא,יז)
מסביר כ"ק אדמו"ר האמצעי:
"אין אלוקי בקרבי" – חסר בי, בהתקשרותי לאלוקות; לכן "מצאוני הרעות האלה" – אני מוצא ורואה בזולתי כל מיני רע. ועל-דרך תורתו הידועה של הבעל-שם-טוב, שכאשר אדם רואה רע בזולתו הרי זו הוכחה שמעין אותו רע נמצא בו עצמו. וכאדם המסתכל בראי, שאם הוא רואה לכלוך אין זה אלא משום שפניו שלו אינן נקיות.
(ספר-השיחות תש"ה, עמ' 91).

ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא (לא,יח)
אמר הבעל-שם-טוב:
ההסתר יהיה גדול כל-כך עד שלא ידעו ולא יכירו שהקב"ה מסתתר בתוכו.
(כתר-שם-טוב, עמ' יב).

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (לא,יט)
האזינו השמים עד וכיפר אדמתו עמו (רש"י).
חז"ל למדו מפסוק זה את המצווה של כתיבת ספר-תורה (סנהדרין כא).
אומר על כך כ"ק אדמו"ר:
בהמשך הפסוק נאמר "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", היינו שפרשת האזינו היא עדות על תורה ומצוות, דהיינו שהשירה פועלת קיום וחיות בכל התורה. לכן נלמדה מצוות כתיבת ספר-תורה (כל התורה כולה) מפסוק שמדבר (לפי פשוטו של מקרא) בשירת האזינו.
(ליקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 237).

הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם (לא,כח)
ולא תקעו אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל… לקיים מה שנאמר, ואין שלטון ביום המוות (רש"י).
יש לדקדק בזה: מדוע היתה ירידה אצל משה ביום מותו? והרי ידוע שהצדיק מתעלה תמיד בעבודתו, מחיל אל חיל, וביום מותו עליו לכאורה להגיע לתכלית העילוי שלו?!
ביאור העניין: "שליטה" מצביעה על שייכות מסויימת בין השולט לבין הנשלט. משה רבנו התעלה ביום מותו מעל העם לגמרי, כך שלא היה בבחינת "שליטה" – "אין שלטון ביום המוות".
אף-על-פי-כן, גם ביום הזה לא פסק הקשר בין משה לישראל, שלכן אמר משה "הקהילו אליי". לפי שבני ישראל הם בעצם דבר אחד עם עצמיותו של משה, ובלשון רש"י (חוקת כא,כא): "משה הוא ישראל וישראל הם משה".
(ליקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 220).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה

ערב ראש השנה תשפו

בפרוס עלינו שנת תשפו

ברצוני לאחל קודם כל לכבוד הוד מעלת כל הרבנים הגאונים הגדולים מזכי הרבים בשיעורים שליטא בניהם אבות בתי דין דיינים רבני ערים מורי הוראות רבני קהילות די בכל אתר ואתר מכל החוגים והעדות שליטא ורבים הם ואי אפשר למנות את שמות כולם וכל אחד ואחד לפי כבודו ומעלתו אתה ה תשמרם וכצינה רצון תעטרם עם כל משפחתם וקהילתם אכי"ר

ולכבוד כל שומעי השיעורים מכל החוגים והעדות ומכל העולם דרך האתר החרדי התורני החשוב והנעלה ביותר בעולם גיי' דיאן תחת ניהולו של הרהח עושה ומעשה רב פעלים מזכה הרבים רבי דוד ברנשטיין היו הקב"ה יאריך ימיכם ושנותיכם בטוב ובנעימים ורק נחת רוח מכל יוצאי חלציכם אמן ואמן

שנה חדשה בפתח
ומסתיימת לה שנה שחוינו בה הכל אבל עם ניסי ניסים גדולים מעל הטבע

שמחה עצב
אושר אבל
לידות לוויות
תקווה יאוש
שלום מלחמה
טוב רע
ברכה קללה
אהבה שנאה
בנייה הרס
אור חושך
נצחון הפסד
חיים מוות
הצלחה כשלון
חכמה שגעון
ביטחון פחד
בריאות חולי

אבל כל זה רק בעיני בשר ודם
אבל בעיניו של מלך מלכי המלכים
אבא אהוב רחמן אחד יחיד ומיוחד
הכל טוב ולטובה כי אין רע יורד מלמעלה וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ולית אתר פנוי מינה

מאחל לכם מלב אוהב
שצד ימין שכתבתי יחול עליך ועל משפחתך
ולעולם לא תראו את צד שמאל
שתדמעו רק משמחה
וגופכם יכאב רק מריקודים
ותכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה

ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה מתוקה ומבורכת ומוצלחת ביותר בגשמיות וברוחניות ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת ויהיה מפלה גדולה לאויבינו ולכל מבקשי רעתינו כמו שראינו ורואים תמיד

ויתקיים בהם תיפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן ובאבוד רשעים רינה אמן ואמן

"ממעמקים קראתיך ה'".

החסרונות והפגמים שאדם גרם על-ידי חטאיו – אין להם תיקון אלא על-ידי המשכה מהמקור, מ"עומק העליון". וכמשל נהר שנחרב ויבש, כשבאים למלאותו, חופרים בעומק, במעיין ובמקור הנובע, ועל-ידי זה חוזר הנהר ומתמלא. זהו "ממעמקים קראתיך": הקריאה וההמשכה היא מ"עומק העליון".
וכיצד ממשיכים מ"עומק" זה? – על-ידי קריאה לה' מעומק פנימיות הלב, קריאה שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי בדיבור, אלא אך ורק בצעקה. זהו שנאמר בהמשך, "ה' שמעה בקולי": "קולי" לא נאמר, אלא "בקולי", דהיינו שהקב"ה ישמע ויקבל את מה שבתוך הקול ובפנימיותו.
(ליקוטי-תורה ראש-השנה נד,ג).

כי עמך הסליחה
"כי עמך הסליחה למען תיוורא". פירש האבן-עזרא: "כאשר תסלח לעווני ישמעו חוטאים וישובו גם הם… ואם לא תסלח, לא ייראוך ויעשו חפצם בכל אוות נפשם".
לזה מתאים המשל הבא: אדם חייב לחברו סכום גדול, ואין ידו משגת לפרוע את החוב. אם יסכים הנושה לפריעת החוב בתשלומים קטנים, במשך זמן – יתאמץ הלווה לפרוע את החוב. אך אם יתבע את כל התשלום כולו מיד – יתייאש הלווה ולא ישתדל לשלם אפילו חלק ממנו.
(יהל-אור עמ' תק).

אשרי העם
"אשרי העם יודעי תרועה". אשרי העם שאינם סומכים על הגדול שבהם, אלא כל אחד ואחד מהם יודע פרק בתרועה ובתכסיסי מלחמה. משל למדינה שהיה בה גיבור וכל בני המדינה בטחו בו, ולא למדו דרכי מלחמה. כעבור זמן פרצה מלחמה, ואז התברר שהאויב התחכם וגנב מהגיבור את כלי-נשקו. הגיבור נלכד ועמו כל אנשי המדינה שסמכו עליו.
(כתר-שם-טוב סימן קלג).

תשע ברכות במוסף
בתפילת מוסף של ראש-השנה תשע ברכות. זאת כדי להמשיך את תשע הספירות (חב"ד חג"ת נה"י) בספירת המלכות – שהרי עבודת ראש-השנה היא "בניין המלכות".
(ליקוטי-תורה נשא כו,א).

פרידה ופגישה
בתפילת מנחה של ערב ראש-השנה – נפרדים מהשנה שעברה. בתפילת ערבית של ראש-השנה – מקבלים את השנה החדשה.
(ספר-השיחות תש"ד עמ' 41).

להתקדש ולהתפלל
בסידור "תורה-אור" נדפס נוסח הקידוש של ליל ראש-השנה לפני הנוסח של שמונה-עשרה. לומר לך: לפני שאדם מתפלל את תפילת החג – עליו לקדש את עצמו לקראת החג.
(ספר-השיחות תש"ד עמ' 1).

זכרנו לחיים
"זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים". זכרנו לחיים – היינו הזכירה לחיי הנפש והרוח. וכתבנו בספר החיים – היינו הכתיבה לחיי הגוף.
(מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמ' תכח).

לשנה טובה תיכתב ותיחתם
הרבי הצמח-צדק אמר: שני מלאכים מלווים את האדם, וכשהם שומעים שכל ישראל מברכים איש את אחיו בברכת "לשנה טובה תיכתב ותיחתם" בטוהר-הלב – עולים הם למעלה להמליץ טוב ולהפציר על שנה טובה ומתוקה.
(ספר-השיחות תש"ה עמ' 1).

שנה טובה ומתוקה
טובה – היינו חסד סתם. מתוקה – היינו גבורה ש"נמתקה" ונעשית חסד.
(ליקוטי לוי-יצחק, איגרות, עמ' שיא).

פיוטי המלך
יש לייקר כל פיסת פיוט שבו נזכר "המלך", שכן בראש-השנה נמשך כתר מלכות.
(משיחת יום שמחת-תורה תרצ"ט).

ויעקוד את יצחק בנו
בראש-השנה, שהוא יום הדין, קוראים את פרשת העקידה, שהיא סוד התגברות החסדים דאברהם על הגבורות דיצחק, "המתקת הדינים".
(לקוטי-תורה דרושים לראש-השנה עמ' נח, ב).

נהיה לראש
מדוע אומרים "נהיה *ל*ראש", ולא "נהיה ראש"?
אמר אחד החסידים הראשונים: אין אנו מבקשים להיות "ראש", שכן עם ישראל הוא גוף אחד, ולגוף בריא לא יכול להיות יותר מראש אחד. הבקשה והתפילה היא, שנזכה להיות מקושרים באמת "לראש", לרבי, שהוא ראש בני-ישראל.

ואת מעכה
"ותלד לו… ואת תחש ואת מעכה". הגאון החסיד רבי לוי-יצחק שניאורסאהן זצ"ל ביאר את ראשי-התיבות של המלים "ואת מעכה": וידוי אחר תשובה מגיע עד כיסא הכבוד.

ותשובה ותפילה וצדקה
סיפר אחד מזקני החסידים:
כשהייתי ברוסיה, היתה תקופה שבה רדפו אותי השלטונות ונאלצתי לברוח מפניהם ולנדוד על-פני המדינה. נדודיי אלה נמשכו שנים אחדות, וכך נזדמן לי להתפלל בימים הנוראים בקהילות שונות.
הבחנתי אז בדבר מעניין: בבתי-הכנסת של "עמך" רעשו אמות-הסיפים כשאמרו "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה"; ואילו בבתי-הכנסת של החסידים געש ורעש הקהל במלים "ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים".

אם כבנים אם כעבדים
"אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים, עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו". לכאורה היו צריכים לומר אם כבנים – עינינו לך תלויות עד שתחננו (היינו שבוודאי תחננו), ואם כעבדים – רחמנו?
הסביר אדמו"ר הצמח-צדק: הרי "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו". מובן איפוא ש"אם כעבדים" – בטוחים אנו "שתחננו".

מידת חסידות
בראש-השנה יש לבקש בייחוד ולעורר רחמי שמים על תיקון המידות ועל ההנהגה במידות חסידות.
(ספר-השיחות תש"ד עמ' 11).

תפילה ותורה
בראש-השנה יש לעסוק בתפילה ובאמירת אותיות התורה.
(ספר-השיחות תש"א עמ' 26).

בקול קורע-לבבות
שח פעם הרבי הריי"צ: עדיין זכורה לי היטב הנהגתו של אבי (הרבי הרש"ב) בראש-השנה: העבודה בתפילת ערבית, באריכות גדולה, עם ניגון התשוקה והביטחון של אדמו"ר הזקן, בקול קורע-לבבות; פניו הקדושות, הנלהבות והמלאות דמעות; אמירת ה"לשנה טובה" מתוך אהבת-ישראל; והפנים המהורהרות במשך המעת-לעת הראשון של החג.
(ספר-השיחות תש"א עמ' 27).

פסוקי מלכיות
רז"ל אמרו: "אמרו לפני מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם". על-ידי אמירת פסוקי מלכויות, ממשיכים ומעוררים תענוג ורצון חדש אצל הקב"ה לשוב ולמלוך עלינו. ואנו צריכים לומר פסוקים אלו מהתורה, כדי לפעול אצל הקב"ה את הרצון למלוך.
למה הדבר דומה? לתלמיד-חכם שמשמיע סברה, אך כדי שדבריו יתקבלו על דעת השומעים, הוא מסתייע בראיה מהתורה. אף אנו מבקשים מהקב"ה שימלוך עלינו, אך כדי שבקשתנו תתקבל, אנו מוסיפים ומביאים ראיה מהתורה – "ובתורתך כתוב לאמור".
(סידור עם דא"ח עמ' רלח).

זה היום תחילת מעשיך
כל ראש-השנה נקרא "תחילת מעשיך". טעם הדבר הוא – כי כשם שבתחילת הבריאה, בראש-השנה הראשון, נמשכו אור וחיות לשנה אחת בלבד (המשכה מדרגה רוחנית ש"מעל הזמן" לתוך הזמן), כן גם בכל שנה ושנה נמשכים בראש-השנה אור וחיות חדשים, להוות את העולם במשך שנה אחת.
עם זה, ראש-השנה הוא רק "זיכרון ליום ראשון". כי בראש-השנה הראשון נמשכה החיות באתערותא-דלעילא, מצד חפץ ורצון הבורא. לעומת-זאת, עכשיו תלויה המשכה זו באתערותא-דלתתא, מצידנו.
(ליקוטי-תורה דרושים לר"ה נח, ב).

תקעו בחודש שופר
לכאורה, על-פי כללי הדקדוק, נכון היה יותר לומר "תקעו שופר בחודש", מדוע נאמר הפסוק בסדר מילים זה?
אלא יש להשתדל שעבודת ה' תהיה בבחינת "חודש", לשון חידוש, ולא בדרך של חוק קבוע. והפסוק ממשיך ואומר, "כי חוק לישראל הוא" – אם העבודה אכן נעשית בדרך של חוק קבוע, אזי "משפט לאלוקי יעקב" – הקב"ה דן ושופט את עמו על זה.
(כתר-שם-טוב סימן רנו).

היום הרת עולם
"הרת" מלשון "הריון". בראש-השנה, לאחר עבודת התשובה בחודש אלול וימי הסליחות, מקבלת כל נשמה בחינת "הריון", והיינו שנמשכים בה יראת ה' ופחדו על כל השנה.
לכן קוראים בראש-השנה על פקידתן של שרה וחנה, שכן בראש-השנה נהיה עניין ה"הריון" בנשמה, בעבודה רוחנית.
(אור-התורה דברים עמ' א'שכד).
* * *
"היום הרת עולם". פירש הרבי הרש"ב: היום רועד העולם. בראש-השנה לעת ערב שרוי העולם במצב של עילפון ורעדה, כאדם שהתעלף, שהוא רועד עד שתשוב אליו חיותו. בשמחת-תורה, בעת ברכת "שהחיינו" על התורה – העולם נרגע.
(ליקוטי-דיבורים א עמ' ה).

נושא עוון ועובר על פשע
"מי א-ל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע". כאשר הקב"ה "נושא עוון" – שנושא ומעלה את העוון ומוכיח עליו את החוטא, אות וסימן הוא שהוא "עובר על פשע" – שרוצה לעבור ולכפר על הפשע.
למה הדבר דומה? לשניים שרבו ביניהם, וכשבאים להתפייס מוכיח כל אחד את חברו, כדי לברר מי חטא למי. אולם אם אין רצונם להתפייס, אין האחד "נושא עוונו" של חברו, להוכיחו על מה שחטא לו.
(כתר-שם-טוב סימן קכב).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה