השיעור השבועי: פרשת בחוקותי • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

נכנסים לשבת מיוחדת מאוד שבת מברכים חודש סיון שבה קבלנו ומקבלים מחדש את התורה הקדושה ובפרט שבאנו עכשיו מלג בעומר שזה קבלת התורה של פנימיות התורה נשמתא דאורייתא

נזכיר שוב את תקנת כק מרן הגהק האדמור הגדול רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש זיעא חמיו של כק מרן הרבי מילובאוויטש נשיא דורנו על אמירת כל התהילים בשבת מברכים שזה מביא הרבה ברכה והצלחה ומזל טוב לכל החודש כולו בגשמיות וברוחניות
כי מהשבת מתברך כל השבוע ומשבת מברכים כל החודש כולו

יהי רצון שכל הקללות שבתוכחה שבפרשתנו כתקנת עזרא הסופר עה עפי הגמרא מגילה לא לקרוא לפני שבועות ולפני ראש השנה יהפכו בטוב הנראה והנגלה לברכות גדולות

כמ"ש בספרי החסידות והסוד שמסבירים את כל זה לחיובי כמו את הגמרות בסוטה מז וסנהדרין צז מה יהיה לפני ביאת משיח צדקנו שראוי לראות ולהתענג בבן יהוידע על השס למרן הגה"ק רבי יוסף חיים הבן איש חי זיעא על הגמרות האלה איך הוא הופך את הכל לחיובי ואכמ"ל

שנשמע ונתבשר בשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות ושלא ישמע עוד שוד ושבר בארהק ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת תכף ומיד ממש אמן ואמן

אם בחקותי תלכו (כו,ג)
שלוש משמעויות לתיבת "בחוקותי": א) חוקה על-שכלית, ב) עמל תורה (רש"י), ג) מלשון חקיקה. ושלושתן קשורות זו בזו.
חוקה – על יהודי לעסוק בתורה מתוך קבלת-עול, בגלל שהקב"ה ציווהו ללומדה ולהבינה, ולא בגלל הטוב-טעם השכלי שבה.
עמל תורה – מי שעוסק בתורה בגלל ציווי הבורא מתייגע ועמל בה הרבה יותר מכפי רגילותו וטבעו (ואילו הלומד מחמת הנועם השכלי שבתורה אינו מתייגע אלא לפי מדת הנועם שמרגיש).
חקיקה – המתייגע בתורה מתאחד עמה עד שנהיה דבר אחד איתה, כאותיות החקוקות על האבן, שהן דבר אחד עם האבן.
(ליקוטי-שיחות,כרך ג ,עמ' 1012).

אם בחקתי תלכו (כו,ג)
שתהיו עמלים בתורה (רש"י).
ביאור הקשר בין עמל תורה לבין חוקה על-שכלית: א) יש להתייגע בתורה מעל ומעבר ממה שהשכל מחייב. ב) מי שמתייגע בתורה בא לידי הכרה שגם הדברים שהשיג והבין הם בעצם למעלה מהשגה. וכמאמר הידוע: "תכלית הידיעה שלא נדעך".
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 319).
* * *
מה הקשר בין 'תלכו' לבין עמל תורה?
אלא על הלומד להוסיף ביגיעתו מיום ליום, תוך הליכה ועלייה תמידית ברמת העמל. עמל התורה של אתמול, אף אם היה עד מיצוי הנפש ממש, אינו מספיק כבר להיום.
(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 1024).
* * *
נאמר במדרש (ב"ר פ"ה) שחמש הפעמים 'אור' המופיעים בתחילת פרשת בראשית מכוּונים כנגד חמישה חומשי תורה: "ויאמר אלוקים יהי אור" – בראשית; "ויהי אור" – שמות; "וירא אלוקים את האור כי טוב" – ויקרא, שהוא מלא הלכות רבות (המאירות עיניו של אדם, ולפיכך נכפלו בו שני תוארים, אור וכי טוב, מת"כ); "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך" – במדבר; "ויקרא אלוקים לאור יום" – דברים.
מכיוון שחומש ויקרא מרובה בהלכות, לו נאה ולו יאה להסתיים עם פרשה ששמה מורה על עמל תורה, שכן כדי לעמוד על בוריין של הלכות אלו יש צורך בעמל ויגיעה מיוחדת.
(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1305).

אם בחוקותי תלכו (כו,ג)
מפרש הבעל שם טוב:
"אם בחוקותי" – מדבר באדם שהגיע לחוק קבוע בעבודתו, שממנו הוא אמנם לא גורע אך גם אינו מוסיף, מצווה עליו התורה:
"תלכו" – אסור לו לישאר במצב זה, אלא עליו לחדש ולהוסיף בעבודתו מתוך הליכה ועלייה תמידית.
זהו שכתוב (תהילים פא) "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב": "כי חוק לישראל הוא" – מי שעבודתו היא בבחינת חוק קבוע, ללא תוספת, "משפט לאלוקי יעקב" – יצטרך לתת על כך דין ומשפט.
(כתר שם טוב עמ' לה).

אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם (כו,ג-ד)
מפרש הרב המגיד ממזריטש:
מסופר בגמרא (תענית כד) שרבי חנינא בן דוסא הלך פעם בדרך, והתחיל לרדת גשם. התפלל התנא ואמר: "כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?", ומיד פסק הגשם.
זהו שרמז הכתוב:
"אם בחוקותי תלכו" – אם תהיו כולכם צדיקים, אזי
"ונתתי גשמיכם בעיתם" – לא תועיל תפילת היחיד – שהוא צדיק – כנגד הרבים.
(אור-תורה עמ' מג).

ונתנה הארץ יבולה (כו,ד)
"ארץ" – מלשון רצון.
"ונתנה הארץ יבולה" – הרצונות הטובים בעבודת ה' אסור להם שיישארו בגדר רצון ובכוונה בלבד, אלא עליהם לתת את פירותיהם במעשה בפועל.
(ליקוטי-דיבורים, כרך א, עמ' 511).

ונתתי שלום בארץ (כו,ו)
שלמא דארעא, שלמא דביתא, שלמא דעלמא (זוהר ח"ג קטו).
היכן מצא הזוהר בפסוקנו גם "שלמא דביתא" ו"שלמא דעלמא"?
"ונתתי שלום בארץ" – היינו "שלמא דארעא".
"ושכבתם ואין מחריד" – "שלמא דביתא".
"וחרב לא תעבור בארצכם" – "שלמא דעלמא". מכיוון שיהיה שלום בעולם כולו, לא יעברו גייסות למלחמה דרך ארץ-ישראל (ראה רש"י).
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בחוקותי תשמ"ב).
* * *
המשמעות הפנימית של "שלום" היא – השכנת שלום בין החומר לצורה, על-ידי הגברת הצורה על החומר. בעבודה זו יש שלושה שלבים.
"שלמא דארעא" – השלב הראשון הוא אמירת "מודה אני", המכשירה את היהודי, שנקרא "ארץ חפץ" (מלאכי ג) לעבודת היום.
"שלמא דביתא" – לאחר מכן באה תפילת שחרית (והשיעור בתורה שיש לקבוע לאחר התפילה), בה בונה האדם את "ביתו" הרוחני.
"שלמא דעלמא" – עם סיום התפילה והיציאה אל העולם מתחילה העבודה של בירור וזיכוך העולם, היינו המשכת הקדושה שהרגיש בתפילתו בתוך עסקי המסחר והדרך-ארץ.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי תשמ"ג).

נתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם (כו,יא)
יש לדקדק בזה: מדוע יעלה על הדעת שהקב"ה ימאס ח"ו בבנו, עד שיש צורך להודיע שלא יהיה כך?
מבאר רבנו הזקן בדרך החסידות: התורה מחדשת כאן, שלמרות ההתגלות הנפלאה של "ונתתי משכני בתוככם", לא תגעל הנפש האלוקית ('נפשי') את בשר הגוף, בבחינת כלות הנפש, אלא היא תקבל ותקלוט גילוי זה מבלי שחושי הגוף יתבטלו.
(אור התורה ויקרא עמ' תקמא).

והתהלכתי בתוככם (כו,יב)
"והתהלכתי" רומז לשני סוגי "הילוך" שיהיו לעתיד-לבוא: א) המשכת והורדת אור אלוקי בעולם, ב) העלאת העולם והתכללותו באור האלוקי.
למה הדבר דומה? לשני אנשים שאחד עומד על הר והשני בבקעה. אפשר לקרבם זה לזה על-ידי שהעליון ירד למטה ועל-ידי שהתחתון יעלה למעלה.
היתרון של "המשכה" הוא בשלימות האור, דהיינו שנמשך אור רב ונעלה. היתרון של "העלאה"
הוא בשלימות הכלי, שהאור (המועט) שנמשך נקלט ונתפס בכלי באופן פנימי. לעתיד-לבוא יתחברו ויתמזגו שתי הבחינות – יתגלו אז הגילויים הנעלים ביותר והם ייקלטו בכלים בקליטה פנימית ויסודית.
(ליקוטי-תורה דברים, עמ' כז).

פרשת התוכחה
אומר אדמו"ר הזקן:
הקללות שבתוכחה אינן אלא ברכות, ולא עוד אלא שהן ברכות רמות ונישאות ביותר, ולהיותן כה נעלות אין הן יכולות לרדת לעולם אלא באופן מוסתר.
ומוסיף כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:
מסופר בגמרא (מועד קטן ט) שרשב"י שלח את בנו להתברך מרבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים, אך כשנכנס אצלם הנה במקום לברכו קללוהו, ורק כשחזר הבן אל אביו הסביר לו רשב"י שה'קללות' אינן אלא ברכות מוסתרות.
ויש לדקדק בזה: מה ראו שני חכמים אלו להסתיר את ברכתם בדמות קללות? אלא ברכות אלה נמשכו מדרגה נעלית ביותר, 'עלמא דאתכסיא', ולכן היה הכרח להורידם לעולם בכיסוי של קללות.
(לקוטי תורה ויקרא עמ' מח).
* * *
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מוסיף לדקדק בסיפור האמור:
מכיוון שברכות אלו היו מוכרחות לבוא לעולם באופן נסתר ונעלם, כיצד גילה אותן הרשב"י?
אלא בביאת המשיח יתגלה 'עלמא דאתכסיא' מהעלמו, בחינת "צאת השמש בגבורתו", ואז יראו הכול איך שהייסורים הבאים מעולם זה הם בעצם טוב. אצל רשב"י האיר 'מעין עולם הבא', ולגביו לא היה קיים ההסתר של 'עלמא דאתכסיא' והוא ראה את הטוב הפנימי שב'קללות'; ולכן היה בידו לגלותו.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 283).

ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד . . ואכלתם ולא תשבעו (כו,כו)
לחם – היינו תורה, שנמשלה ללחם (ראה שבת קכ).
"עשר נשים" – היינו עשר כוחות הנפש.
"ואפו עשר נשים לחמכם" – יש 'לאפות' את התורה שלומדים ברשפי האהבה לה' המתעוררת בעת התפילה, אהבה כזו החודרת לכל עשר כוחות הנפש.
"בתנור אחד" – אש האהבה באה מהתבוננות ב'אחד', באחדות הבורא. רק כשלומדים תורה בצורה כזו נקלטים דברי תורה בנשמה, ואילו כשאין התורה 'אפויה' באש האהבה אין היא 'מתעכלת' היטב בנשמה. וכפי שהוא בלחם גשמי, שרק אם הוא אפוי טוב הוא מתעכל טוב.
"ואכלתם ולא תשבעו" – תחזרו על לימודכם שוב ושוב, ובכל פעם יהיו בעיניכם כחדשים ממש, וככל שתרבו לשקוד בתורה לעולם לא תשבע נפשכם בה.
(לקוטי תורה ויקרא עמ' מח).

וכשלו איש באחיו (כו,לז)
זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה (רש"י).
רבנו הזקן מפרש מאמר זה בשני אופנים:
"ערבין" – מלשון עריבות ומתיקות. יהודי אחד חייב לראות יהודי שני כדבר מתוק וערב.
"ערבין" – מלשון תערובת. יהודי אחד חייב להתערב ולהתמזג עם יהודי שני.
(ספר השיחות תש"א עמ' 144).
* * *
כיצד אפשר להבין ש"כל ישראל ערבין זה לזה", היינו שהקטן בישראל ערב לגדול שבגדולים? והרי מקובל שהגדול נעשה ערב לקטן (העשיר נהיה ערב לעני, וכיוצא בזה), ולא להיפך.
אלא כשם שיש יתרון מסויים ברגל לעומת הראש (הרגליים מעמידים את הראש, וכמו-כן מובילים אותו למחוז חפצו), ואין הראש מושלם בלעדיו, כך יש יתרון ב'רגל' של עם-ישראל, היהודי הפשוט, לעומת ראשי העם, ולכן הם זקוקים לו ואינם מושלמים בלעדיו. ומכיוון שכל יהודי הוא 'ראש' לגבי שאר העם בפרט מסויים, הרי לגבי פרט זה כולם זקוקים לערבות שלו.
(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1140).

וזכרתי את בריתי יעקב… יצחק… אברהם (כו,מב)
רבי לוי-יצחק שניאורסון אמר פעם ליהודי שהיה נכדו של הרב הקדוש רבי זוסיא מאניפולי:
מדוע מוצאת התורה לנכון להזכיר בתוכחה את הייחוס וזכות האבות שלנו? אלא עצם הזכרת עובדת היותנו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב – בהתחשב במעמדנו ומצבנו – זוהי תוכחה שאין לך גדולה ממנה.
והוסיף: אני אומר זאת לך, ומתכוון לעצמי (הר"ר לוי-יצחק היה בן אחר בן לכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק).
(מפי השמועה).

אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה… וכל מעשר בקר וצאן (כז,כו-לב)
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסביר את הקשר בין הפסוק "אדם כי יקריב" הנאמר בתחילת חומש ויקרא לבין בכור ומעשר בהמה הנזכרים כאן בסיום החומש:
"אדם כי יקריב" – היינו 'אתערותא דלעילא': הקב"ה, שנקרא 'אדם העליון', מקרב את האדם אליו. בחינה זו נרמזת בבכור, שהוא קדוש מלידה, היינו שקדושתו באה מלמעלה.
"מן הבהמה גו' תקריבו את קרבנכם" – היינו 'אתערותא דלתתא': האדם מקרב את עצמו אל קונו בכוחות עצמו. ובחינה זו נרמזת במעשר בהמה, שכן קדושתה של הבהמה העשירית תלויה בקריאת האדם.
(לקוטי שיחות כרך יז עמ' 332).

לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש (כז,לג)
המר ימירנו והיה הוא – ראשי תיבות הוי', והוא צירוף שם הוי' השייך לחודש שבט (סידור האריז"ל)
המרה – רומז ל'המרת' יהודי שאינו מודע ליהדותו והחזרתו לצור מחצבתו. "לא ימירנו" – לכאורה לא היו צריכים לעסוק בעבודה זו, שכן בירידה ממקומו להתעסק עם יהודי זה, האדם מביא את עצמו לידי ניסיון, אבל מבלי הבט על כך מוכרח להיות "המר ימירנו" (כמרומז בצירוף הנ"ל, המתחיל במילים אלו), שכן אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש רוחנית.
ואם ישאל השואל: כיצד, באמת, יכניס את עצמו לניסיון כזה? על זה ממשיך הכתוב
"והיה הוא" – לא זו בלבד שלא ייפול מדרגתו חלילה אלא עוד יתוסף לו תקיפות ושלימות בעבודתו, "והיה, בהווייתו יהא" (ברכות יג).
והנה, המילים "ותמורתו יהיה קודש" אינן כלולות בצירוף. ללמדנו, שחובתנו להמשיך ולעסוק ב"המר ימירנו" גם במקרה שאין רואים תוצאות, לא רואים את ה"יהיה קודש". עלינו לעשות את שלנו והקב"ה יעשה את שלו.
(לקוטי שיחות כרך כו עמ' 90).