השיעור השבועי: פרשת נשא • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

נמצאים עכשיו בימי התשלומין של חג השבועות מתן תורתנו שזה לא בדיוק כמו חול המועד אלא המשך וזמן הקרבת הקורבנות של עולת ראיה וקרבן חגיגה בזמן שהיה בית המקדש קיים כמו בכל חג וחג

אבל כיון שחג השבועות הוא סיום של ימי הפסח וספירת העומר לכן אין בו חול המועד כי כל ספירת העומר הם בבחינת חול המועד כמ"ש הרמב"ן ויש עוד כמה הסברים וטעמים ואכמ"ל

שאל כק הגהק מרן הרבי הצמח צדק מילובאוויטש הנשיא השלישי של חסידות חב"ד את סבו הגדול והקדוש מרן רבינו הזקן בעל התניא זיעא מה ענין התשלומין של חג השבועות

ואמר לו שזה כמו סוחר שמגיע ליריד גדול לקנות סחורה ולקראת צאתו לדרך ארוכה אז הוא מתעכב שם כמה ימים ביריד לקשור את הסחורה שארז היטב שלא יאבד

אותו דבר ברוחניות קבלנו שפע ברכות וחיות אלוקית במתן תורה ולקראת יציאה לשנה החדשה עד שבועות הבא עלינו לטובה יש לנו עוד כמה ימים לארוז את זה במוחנו

ולא נשכח מה קבלנו ונקבל עלינו את לימוד התורה בשמחה כמ"ש בכל יום יהיו בעיניך כחדשים בפרט בזמן הזה לפום צערא אגרא כגודל שעת הדחק והצער תורה שלומדים באף בקושי זה שכר פי כמה וכמה

יהי רצון שחרבם תבא בליבם וקשתותם תשברנה ולא ישמע עוד שוד ושבר בארהק ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת אמן ואמן

פרשת נשא

ההוראה בעבודת ה' משם פרשתנו:
כל יהודי חייב להיות בבחינת 'הרמה', עליו להיות לא רק 'מקבל' אלא גם 'משפיע'. שכן כל אחד ואחד, מבלי הבט על מעמדו ומצבו הרוחני, מסוגל להשפיע על אחרים לפחות בעניין מסויים. וכשם שגם העני בישראל חייב לקיים מצוות צדקה לפי ערכו ויכולתו, כך גם ה'עני ואביון' ברוחניות חייב לתת ולהשפיע למי שנמצא בדרגה פחותה משלו.
(התוועדויות תשמ"ו כרך ג, עמ' 585).
* * *
יהודי צריך לדעת שבנוגע לכל ענייני יהדות נמצא הוא במעמד ומצב של 'נשא' – הגבהה ורוממות, מעל לכל מדידה והגבלה; ואז כשהוא מחליט לעשות פעולה טובה, ודאי יצליח בכך.
(התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2235).
* * *
פרשתנו נקראת תמיד בסמיכות לחג השבועות, 'זמן מתן תורתנו'. ואכן, הן בתחילת הפרשה והן בסופה יש רמז לעסק התורה.
בתחילת הפרשה: "נשא את ראש בני גרשון גם הם" – במילים "גם הם" מודגש שבני גרשון נמנו לאחר בני קהת (וכפי שרש"י מפרש: "כמו שציוויתיך על בני קהת"), והרי התורה מקדימה את בני קהת משום ש"היה קהת טוען הארון, ששם התורה" (מדרש-רבה כאן).
ובסוף הפרשה: "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו' וידבר אליו" – משה נכנס אל אוהל מועד כדי ללמוד תורה מפי הגבורה.
אף בשם פרשתנו נרמזת מעלתה של התורה: 'נשא', מלשון התנשאות והרמה – רמז שהתורה מגביהה את האדם הלומדה מעל הגבלות הבריאה, וכמאמר רז"ל (גיטין סב) "רבנן איקרו מלכים".
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא תשל"ה).

נשא את ראש בני גרשון גם הם (ד,כב)
כמו שציוויתיך על בני קהת (רש"י).
גרשון היה הבכור, ואף-על-פי-כן מקדים הכתוב את בני קהת. מה הטעם לכך?
גרשון – רומז לעבודה של גירוש ודחיית הרע, 'סור מרע'.
קהת – רומז לאסיפה וקיבוץ של מצוות ומעשים טובים, 'עשה טוב' (קהת מלשון "ולו יקהת עמים", שפירושו "אסיפת העמים").
זהו שגרשון נולד לפני קהת, כי סדר העבודה הוא 'סור מרע' ואחר-כך 'עשה טוב', וכמשל הכנת ארמון לדירת המלך, שבתחילה מנקים משם את הלכלוך ('סור מרע') ורק לאחר מכן מכניסים לתוכו כלים נאים ('עשה טוב').
ובכל זאת הקדים הכתוב את בני קהת, שכן 'סור מרע' הוא רק הכנה ל'עשה טוב', אבל מבחינת תכלית הכוונה – 'עשה טוב' קודם.
(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 19).

זאת עבודת משפחת בני הגרשוני… ומשמרתם ביד איתמר (ד,כח)
גרשון – מלשון גירוש, רומז לגירוש והרחקת הרע.
איתמר – רומז לדיבור בדברי תורה (איתמר מלשון דיבור, כמו 'איתְמר' בגמרא).
לפי זה מובן הקשר בין בני גרשון לאיתמר, שכן הדיבור בתורה מפריד את הרע מהטוב ו'מגרש' אותו. שהרי בכל דבר גשמי יש תערובת של טוב ורע, וכאשר יהודי פוסק הלכה על-פי תורה ואומר על דבר מסויים שהוא כשר, הוא מפריד בכך את הרע שבו ומרחיקו.
(אור-התורה – במדבר עמ' רלד).

והתודו את חטאתם (ה,ז)
שציוונו להתוודות על העוונות והחטאים שחטאנו לפני הא-ל ולומר אותם עם התשובה (ספר המצות להרמב"ם עשה עג).
כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' מבאר את המשמעות הפנימית של וידוי דברים:
כל עבירה על רצון ה' יוצרת קליפה בעלת 'גוף' ו'נפש'. הנפש נוצרת מהתאווה שבעבירה, והגוף נברא ממעשה העבירה. כשאדם מתחרט על חטאו ומתוודה עליה, הרי החרטה, שהיא עקירת הרצון מן החטא, מעבירה את נפש הקליפה; והווידוי, שנחשב כמו מעשה, שכן "עקימת פיו הווי מעשה" (בבא מציעא צ), מבטל את גוף הקליפה.
(דרך מצוותיך עמ' 76).

ונעלם מעיני אישה ונסתרה (ה,יג)
מבואר בספרים, שהמשמעות הפנימית של קינוי וסתירה היא, שהקב"ה, ה'איש' של כנסת ישראל, 'קינא' והזהיר: "אל תסתרי עם איש אחר", היינו עם היצר הרע.
ויש לדקדק בזה: כיצד תיתכן 'סתירה' (הסתתרות) כלפי שמיא, והלוא מקרא מלא דיבר הכתוב (ירמיה כג) "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'"?
התשובה לשאלה זו מובנת מפירושו של הבעל-שם-טוב על הפסוק האמור:
"אם יסתר איש במסתרים" – כשאדם מסתתר בפינה ומתמסר לתורה ועבודה, אבל
"ואני" – הוא 'אני' בעיני עצמו, בעל גאווה וגס-רוח, אזי
"לא אראנו נאום ה'" – "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (ערכין טו).
(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1033).

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש (ה, יז)
מים – "אין מים אלא תורה" (בבא קמא יז).
מים קדושים – רומזים לפנימיות התורה, תורת החסידות.
"ולקח הכהן מים קדושים" – על ה'כוהן' להשקות את הנפש החוטאת במעיינות פנימיות התורה, שכן "המאור שבה (רמז לסודות החכמה, קה"ע) מחזירו למוטב" (ירושלמי חגיגה פ"א).
"בכלי חרש" – יש להפיץ את מעיינות החסידות גם ב'חוצה', ועד ל'חוצה' כזה שאין 'חוצה' למטה ממנו.
(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1311).

ונקתה ונזרעה זרע (ה,כח)
היתה יולדת בצער תלד בריווח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים (רש"י).
מבואר בספרים שהקב"ה וכנסת ישראל משולים לאיש ואשה, והמשמעות הפנימית של קינוי וסתירה היא, שהקב"ה 'מקנא' ומזהיר את ישראל לא 'להסתתר' עם 'איש אחר', היינו היצר הרע.
מובן אפוא ש"ונקתה ונזרעה זרע" רומז לתשובה. בשני דברים יוצא בעל-התשובה נשכר: א) הוא עצמו מתעלה – "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד), ב) הוא גורם להפיכת העבירות לזכויות – "זדונות נעשו לו כזכיות" (יומא פו).
לזה רומזים דברי רש"י:
א) "היתה יולדת בצער" – בעל-התשובה, שעבודתו היא באופן של "מן המיצר קראתי י-ה", מגיע ל"תלד בריווח" – ל"ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח). זהו העילוי באדם, שמעכשיו עבודתו היא ב'ריווח', 'במרחב'.
ב) "היתה יולדת שחורים" – רמז לעוונות, "אם יהיו חטאיכם כשנים" (שכן מבואר בגמרא (נדה יט) שאדום שהוסיף וגם לקה שחור הוא), "יולדת לבנים" – "כשלג ילבינו" (ישעיה א); החטאים מתלבנים ונהפכים לזכויות.
(לקוטי שיחות כרך כח עמ' 37).

כה תברכו את בני-ישראל אמור להם (ו,כג)
"כה תברכו את בני-ישראל" – כאשר מברכים יהודי, "אמור להם" – צריכים להגיד כמה מילים שעליהן תחול הברכה.
(לקוטי דיבורים ב עמ' 710).

יברכך ה' וישמרך (ו,כד)
יברכך, שיתברכו נכסיך. וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים (רש"י).
רז"ל אמרו (ב"ר פי"ד) "חמישה שמות נקראו לה (לנפש האדם), נפש רוח נשמה חיה יחידה". חמש דרגות אלו מתחלקות בדרך כלל לשתיים – נפש רוח נשמה, המלובשים בגוף, הנקראים 'נכסיך'; וחיה יחידה, שנשארים מחוץ לגוף, שהם 'נכסי שמים'.
ולפי זה:
"שיתברכו נכסיך" – שתהיה ברכה והצלחה בעבודת הנשמה המלובשת בגוף.
"שלא יבואו עליך שודדים" – שלא תהיה 'יניקה' לסטרא-אחרא מעבודה זו. לדוגמה: ההתפעלות שהאדם מרגיש בעת תפילתו לא תביא לאחר מכן כעס וכדומה, והרגש של תענוג אלוקי בתפילה לא יפנה את מקומו לרגש של תענוג גשמי.
(ספר המאמרים תש"ה עמ' 204).

יאר ה' פניו אליך (ו,כה)
"פניו" – היינו פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי.
"יאר ה' פניו אליך" – הארת פנימיות רצון העליון הוא אך ורק לישראל ולסטרא דקדושה דווקא; ואילו העכו"ם וסטרא אחרא מקבלים את חיותם מבחינת 'אחוריים', כאדם הנותן דבר לשונאו, שמשליכו מאחורי גבו.
למה הדבר דומה, למלך שעושה סעודה גדולה עבור שריו הנכבדים, כשעבדיו ושפחותיו אוכלים את שיורי האוכל והכלבים מלקקים את העצמות. ההשפעה אל השרים היא השפעה פנימית, שכן זוהי כוונתו ורצונו הפנימי של המלך בעריכת הסעודה; ואילו ההשפעה לפחותי הערך והכלבים היא השפעה חיצונית, בחינת 'אחוריים'.
(קונטרס ומעין).

עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (ז,ט)
קבוצת חסידים התאוננה פעם אחת לפני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שמקום מגורם קשה, ואין הם רואים ברכה בעבודתם למען הרבצת התורה והיהדות. תשובת הרבי התבססה על הפסוק שלנו:
"עבודת הקודש עליהם" – ההשגחה העליונה הביאה אותם למקום זה כדי שיעסקו שם בעבודת הקודש של הפצת התורה (הארון) והחסידות (המנורה).
"בכתף ישאו" – ולא בעגלה הרתומה לבהמה. כלומר: הנפש הבהמית אינה מסוגלת 'לשאת' משא זה, אין היא מבינה מדוע נגזר עליה לגור ב'פינה נידחת'; ובכל-זאת יש להמשיך לעסוק בעבודה זו.
(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 190).

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר (ז,יח)
בשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים, אחת – שהיו יודעים בתורה (רש"י).
בשמו של נשיא יששכר, נתנאל בן צוער, ניתן למצוא רמזים שונים ללימוד התורה. נתן – הקב"ה נותן לנו את התורה בכל יום ויום, וכנוסח ברכת התורה "נותן התורה" לשון הווה.
א-ל – רומז לחסד, כנאמר (תהלים נב) "חסד אל כל היום". בנתינה תמידית זו מתבטאים חסדו וטובו של הקב"ה.
בן צוער – "צוער" לשון מיעוט (כמו שנאמר (וירא יט) "הלא מצער היא", ורש"י מפרש "עיר קטנה"), ולשון צער. מי שרוצה לזכות בכתר תורה חייב להקטין ולבטל את עצמו, כמאמר "ונפשי כעפר לכל תהיה (ועל-ידי זה) פתח לבי בתורתך", וכן עליו לצער את עצמו, "וחיי צער תחיה" (אבות פ"ו).
(אור התורה במדבר עמ' רפ).

קערת כסף שתים-עשרה (ז,פד)
הם הם שהתנדבו, ולא אירע בהם פסול (רש"י).
העובדה שלא אירע פסול בקרבנות הנשיאים נרמזת בפסוק שלנו דווקא, שבו נכללים קרבנותיהם של כל הנשיאים.
ללמדך: התפילה היא במקום קרבנות. אדם חייב לכלול את עצמו עם הציבור לפני שמתפלל, ואז מובטח לו ש"לא יארע פסול" בתפילתו, שכן "אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים" (ברכות נח).
(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 47).

וישמע את הקול מדבר אליו (ז,פט)
הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל (רש"י).
נאמר בכתבי האריז"ל, שלכל יהודי יש חלק בתורה, ככתוב (איכה ג) "חלקי ה' אמרה נפשי". הדבר נרמז בפסוקנו – לכל אחד ואחד יש חלק בתורה ש'מדבר' אך ורק 'אליו'.
(שיחת ש"פ נשא תשל"ה).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה