ערב היום הגדול והקדוש חג שמחת תורה הבא עלינו לטובה ולברכה לכולם
הגענו בס"ד לשיא השיאים של סיום החודש תשרי השביעי הקדוש השבע במועדות והמשביע את כל השנה החדשה
ועכשיו כל עבודת השם עולה דרך ההקפות והריקודים ביום שמיני עצרת שמחת תורה שבה נפתחים כל השערים בדומה ליום כיפור ואפילו יותר כמו בשעת נעילה על דרך ישראל ומלכא בלחודוהי
לא נשכח את מה שעברנו לפני שנתיים ביום זה ויהי מקץ שנתיים ימים הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו עצם השמועה שפשטה בשדה אש קוצים באותו יום שמי פילל ומי מילל שכך קרה והנה מגיע הבשורה שמשתחררים החטופים דווקא סמוך למה שקרה והכל בהשגחה פרטית מלאה למרות המחיר הכבד והנורא של שחרור הרוצחים הארורים מכל חית השדה ימ"ש שלא נכנס למחלוקת הפוסקים בזה אם כדאי או לא ואכמ"ל
אבל חסדי השם כי לא תמנו כמה ניסי ניסים גדולים מעל הטבע התחוללו באותו יום גדול וקדוש והכל בזכות שמחת התורה הקדושה שמגנא ומצלא בין שעוסקים בה ובין שלא לומדים בה
כי עם ישראל הוא קשור לקב"ה בעל עת ומצב וגם הריקנין שבה מלאים מצוות כרימון וכולם חייבים בברכות התורה אפילו אם הוא לא לומד בעיון ואכמ"ל
יהי רצון שחרבם תבא בליבם וקשתותם תשברנה של כל אויבנו ומבקשי רעתינו וישועה והצלה לנו ולכל ישראל בכל מקום שהם וקול התורה ישמע בעוז וברמה וימשיך יותר ויותר ונשמע שופרו של משיח ותורתו של משיח צדקנו תכיף ומיד ממש בחסד וברחמים בשובה ונחת אמן ואמן
בתחילת ההקפות למנהג החסידים אומרים פסוקים אתה הראת לדעת ….
פירש כק אדמו"ר הזקן:
"אתה" – עצמות אין-סוף, "הראת" – הראת וגילית את עצמך, "לדעת" – כדי שיוכלו לידע אותך.
והפירוש הוא שהקב"ה מאפשר לנבראים להשיג אלוקות.
(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' נו).
* * *
אתה הראת
כשנתן הקב"ה את התורה לישראל פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי. לכך נאמר אתה הראת לדעת.
צריך להבין: מה ראה הקב"ה להראות לישראל שהוא "יחידי" דווקא בעת מתן-התורה?
אלא הפירוש הפנימי של "יחידי" אינו שאין עוד אלוקים מלבד הקב"ה, אלא שאין שום מציאות מלבדו – "אין עוד מלבדו". שכן הבריאה מתהווה מחדש בכל רגע על-ידי חיות אלוקית, ובלי חיות זו היתה הבריאה כולה חוזרת לאין ואפס ממש. מובן אפוא כי ידיעה זו נוסכת באדם כוח להתמיד בלימוד התורה על-אף כל קשיי היום-יום, ביודעו כי מלבד הקב"ה אין לעולם מציאות משלו.
ההתגלות האמורה של מתן-תורה היתה לכל יהודי, שהרי נשמות כל הדורות נכחו בעת מתן תורה. ואכן, כשאדם מבטל את ההעלם והסתר, ממילא מתגלה אצלו מה שראתה נשמתו בעת מתן-תורה.
העניין הזה שייך במיוחד לשמחת-תורה. ביום זה אנו עומדים בשלב המעבר מן ה'עליונים' אל ה'תחתונים' – מחודש החגים לחודש מרחשוון, ואנו מקבלים עידוד וסיוע מעצם הידיעה שהקב"ה הוא היחיד ואין בלתו, הן בעליונים ("קרע את העליונים") והן בתחתונים ("קרע את התחתונים").
בריקודים שבעת ההקפות חודרת השמחה בתוך ישותו של האדם, אפילו לרגליו, שהן ה'תחתון' שבו. ועל-ידי זה בכוחו לאחר מכן להתמודד גם עם ה'תחתון' שבעולם ולהחדיר לתוכו את האור האלוקי.
(משיחת ליל שמחת-תורה תשל"ט).
לעושה נפלאות גדולות לבדו
על הפסוק "עושה נפלאות לבדו" אמרו רז"ל: "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו" (הוא לבדו יודע שהוא נס, אבל בעל הנס אינו מכיר, רש"י). ומזה מובן שגם בכתוב שלנו זה הפירוש: "לבדו" – רק הקב"ה מכיר בנפלאות אלו, לא בעל הנס.
זהו "לעושה נפלאות גדולות לבדו" – דווקא משום שניסים אלו גדולים ונעלים ביותר ("נפלאות גדולות"), אינם יכולים להתגלות לנו ("לבדו").
(משיחת ליל שמחת-תורה תשל"ט).
אין כמוך באלוקים ה', ואין כמעשיך
ידוע שבני אומות-העולם מקבלים את השפעתם על-ידי השרים שלהם למעלה; כל אומה מהשר שלה. לעומת זאת, בני-ישראל מקבלים את השפעתם מהקב"ה בעצמו, בלי ממוצע או שליח.
אך יהודי עלול לחשוב: הרי לממוצעים ולשלוחים אלו אין כל ערך וחשיבות משלהם והם אינם אלא כגרזן ביד החוצב – מהו אפוא ההבדל בין קבלת ההשפעה על-ידם או קבלת השפעה ישירות מאת הקב"ה?
התשובה היא – "אין כמוך באלוקים".
אלוקים" הם "שרי מעלה", אותם שבעים שרים שלמעלה. וזאת מדגיש הפסוק: "אין כמוך באלוקים". כלומר: יש שוני עצום ומרחק רב בין אם ההשפעה באה ישירות מהקב"ה או שהיא באה דרך הממוצעים.
מטעם זה אמר משה רבנו לקב"ה "אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה", אף שהקב"ה הבטיח לו "מלאכי ילך לפניך". משה רבנו ידע עד כמה גדול ההבדל בין השפעה שבאה דרך ממוצע ("מלאכי") לבין השפעה שמגיעה ישירות מהקב"ה.
"ואין כמעשיך" – אפילו בעניני עשייה, השפעה גשמית, "אין כמעשיך".
(משיחת ליל שמחת-תורה תשל"ט).
ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום
שלימות השלום היא כאשר האוייב בעצמו נהפך לאוהב, בבחינת "גם אויביו ישלים אתו". התורה, שניתנה כדי לעשות שלום בעולם, צריכה להביא לא רק לתבוסת היצר-הרע, אלא יתרה מזו – להפיכתו לטוב. וכפי שנאמר, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", ופירשו רז"ל – "בשני יצריך". וכן מתאים הדבר למה שאמרו רז"ל, "בראתי יצר-הרע, בראתי לו תורה תבלין", והיינו – כשם שהתבלין ממתק את האוכל, כך התורה מתקנת את יצר-הרע ומאפשרת להפוך אותו לטוב.
"ה' עוז לעמו ייתן" – הקב"ה נתן לנו את התורה, שנקראת "עוז", כדי שעל-ידה נוכל להפוך את היצר-הרע לטוב ולהגיע ל"שלום" אמיתי – "ה' יברך את עמו בשלום".
(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו).
כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים
'ציון' ו'ירושלים' רומזות לשתי דרגות בנשמה: ציון רומזת לעצם הנפש, שאינו אלא סימן וציון בעלמא לאלוקות; וירושלים רומזת לשלמות היראה.
אף 'תורה' ו'דבר ה" רומזים לשתי דרגות: תורה – לימוד התורה סתם. דבר ה' – חלק ההלכה שבתורה, "דבר ה' זו הלכה".
שתי הדרגות האלה שבנשמה קשורות קשר הדוק לשתי הבחינות הנזכרות בתורה.
מ'ציון' "יוצא" לימוד התורה סתם, שאינו קשור כל-כך בגשם העולם, שכן עצם הנפש אינו שייך כל-כך להנהגה בפועל ממש. ואילו 'ירושלים' קשורה בכוחות הגלויים, בהנהגה בפועל (שהרי יראת-שמים אמיתית כרוכה בהקפדה ובזהירות בכל הקשור למעשה בפועל), וממנה נמשך חלק ההלכה שבתורה, המשפיע על גשמיות העולם. שהרי כידוע, פסקי התורה משנים את מציאות העולם – דבר זה כשר ודבר זה טרף.
(משיחת שבת-קודש פרשת בראשית (ב) תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך א, עמ' 430).
אתה הראת לדעת… כי מציון תצא תורה
יש צד שווה לפסוק הראשון ולפסוק האחרון – בשניהם מדובר על חיבור ואיחוד של שתי בחינות שונות.
"(אתה הראת לדעת כי) ה' הוא האלוקים" – שתי בחינות, "הוי'" ו"אלוקים", הנהגה ניסית והנהגה טבעית, אבל לאמיתו של דבר חד הם, שכן הטבע עצמו הוא מעל לטבע.
"כי מציון תצא תורה" – בחינת "ציון" נמשכת גם למקום שמצד עצמו אינו במצב של ציון וצריך "לצאת" אליו, ושתי הבחינות מתחברות יחד.
הווי אומר: כאשר יהודי צריך לצאת ולפעול במקום (או במצב) בעולם שאינו במעמד ובמצב ראוי – אין הוא מתרשם מכך, ביודעו ש"הוי' הוא האלוקים", ושבחינת "ציון" תצא ותימשך גם למקום שלעת עתה רחוק הוא מבחינה זו.
(שיחת ליל שמחת-תורה תשמ"ב).
*©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה*
שמחת תורה במחיצת רבותנו נשיאנו
נעליים קרועות בגן-עדן
בפעם הראשונה שדיבר הבעל-שם-טוב עם תלמידיו אודות שמחת תורה, סיפר:
בשמחת תורה, בכלל, יהודים מאחרים קצת בשינה בגלל ההקפות וסעודת יום טוב. אך למלאכים אין עבודה זו, והם קמים בשמחת תורה באותה שעה כמו בכל יום. הם רוצים לומר שירה, אך בלי נשמות אין הם יכולים, ולכן הלכו לכבד את הגן עדן.
והנה מוצאים הם שם דברים שאין הם יודעים מה הם: נעלי בית וסנדלים. הם תמהו מאוד על כך, שכן רגילים היו למצוא בגן עדן ציצית או תפילין, אבל לא נעלי בית.
הלכו לשאול את מלאך מיכאל, והוא ענה להם, שזו הסחורה שלו. והסביר, שזה מהריקודים של בני ישראל עם התורה, והחל למנות את נעלי הבית: אלה הם מקמינקה, אלה ממעזריטש וכו'. בכך התגאה מלאך מיכאל על מלאך מט"ט, הקושר כתבים לקונות מתפילותיהם של ישראל, ואילו הוא (מלאך מיכאל), יעשה כתר יותר טוב מנעלי הבית הקרועות שמריקודי שמחת תורה.
יש לשאול, מהו הדיוק שנמצאו נעליים דווקא, ולא כובעים, לדוגמה, שעל זה ישנה אותה שאלה – כיצד מגיע כובע לגן-עדן?
אלא, כובע שייך, לפחות ברוחניות, לגן-עדן, שכן הכובע ממשיך יראת שמים, ועל-דרך-זה לגבי שאר לבושי הגוף. הנעל, לעומת זאת, עניינה שמירה מפני קוצים וברקנים, ועניין זה אינו נמצא ברוחניות, שהרי בגן עדן אין קוצים וברקנים. גן עדן אינו סובל רע, "לא יגורך רע" (ומטעם זה גורש אדם הראשון משם לאחר שחטא בחטא עץ הדעת). מובן, אפוא, שיש חידוש מיוחד בכך שגם נעל יכולה להימצא בגן עדן.
(משיחת אחרון של פסח תשל"ג – על-פי 'קובץ סיפורים עם ביאורים והוראות בעבודת ה' עמ' 29).
"ראו אור ממש"
כך מתאר הרבי הריי"צ את ההקפות בבית-מדרשו של רבנו הזקן:
בבית-מדרשו של רבנו הזקן היה נהוג שעוד בטרם נערכו ההקפות בליל שמיני-עצרת בבית-הכנסת עם כל הקהל, היה הרבי עורך הקפות ביחידות, בנוכחותם של יחידי סגולה מבין תלמידיו והאורחים שהגיעו.
הרבי עצמו היה אומר את כל פסוקי "אתה הראת"; היה הולך בראש כל שבע ההקפות ואומר את פזמוני ופסוקי ההקפות. בסיום כל הקפה היה מעביר את הספר-תורה לידו השמאלית, מניח את יד ימינו על גבו של אחד המקורבים, ויוצא בריקוד.
בשעת הריקוד – ראו אור ממש. כל אחד הרגיש כאילו היה במקום המקדש ממש ושכל רגע יקר מכל יקר. התחושה הכללית היתה שבכל רגע ניתן להגיע למדרגות גבוהות ביותר, בתורה, עבודה ותשובה. כל אחד חש את ה"משם היו שואבים רוח-הקודש".
כל מי שזכה להיות נוכח בהקפות אלו, ראה את פני הרבי, שמע את ניגון השמחה, צפה בריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של "אהבה בתענוגים" – התבטל כביכול מחמת הדרת קודש-הקודשים שריחפה בחדר, והתעלה למעמד ומצב אחר לגמרי.
וסיפר חסיד אחד: כשזכיתי להשתתף בהקפות אלו בפעם הראשונה – הן פעלו בי מהפכה של ממש; נהייתי אדם אחר. אז יכולתי לצייר לעצמי איך הרגיש יהודי כשעלה לרגל לבית-המקדש וראה את גילוי השכינה.
וסיים הרבי הריי"צ את דבריו: כל איבר באדם יש לו תענוג מיוחד – העין מתענגת מראייה, האוזן משמיעה, וכך הלאה. אך ישנו תענוג כזה הגורם לעונג בכל האיברים יחד, עד שכל החושים וכל הכישרונות מתבטלים בעוצמת התענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בעת "הקפות היחידות" של הרבי.
(ליקוטי-דיבורים, חלק ב, עמ' 500).
בשמים ממתינים!
פעם, במוצאי שמחת-תורה, הכריזו אצל אדמו"ר הזקן שעומדים להתחיל בתפילת ערבית. אך הרבי הורה להמתין ולא להתחיל, בהסבירו: "אצל המחותן (הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב) מתפללים עדיין מנחה. ובשמים", הטעים, "מחכים ל'והוא רחום' שלו. אמנם אין זה הסדר שלנו, אבל יש לחכות ל'והוא רחום' של המחותן".
(ספר-השיחות תש"ה, עמ' 63).
כתר-שם-טוב
פעם אמר אדמו"ר הזקן דרוש, ובין הדברים אמר שכתר-מלכות נמשך בראש-השנה, כתר-כהונה – ביום-הכיפורים, וכתר-תורה – בשמחת-תורה.
שאלו בניו את הרבי: מדוע אינו מונה גם את כתר-שם-טוב?
השיב הרבי: כתר-שם-טוב נמשך על ידי הריקודים של שמחת-תורה.
(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 308).
ושומחיה מאושר
בשמחת-תורה שנת תר"ז חזר הרבי הצמח-צדק על תורה שאמר הבעל-שם-טוב מאה שנה לפני כן, בשנת תק"ז.
"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג,יח); אל תקרי "תומכיה" אלא "שומחיה", לשון שמחה. מי ששמח עם התורה ומשמח את התורה – מאושר, בבנים ובני-בנים עוסקים בתורה.
והרבי סיים: היום הוא מאה שנה מאז אמר הבעל-שם-טוב תורה זו, וגם עכשיו הוא אומר אותה בגן-עדן. והרבי סימן במטפחתו לחסידים שיתחילו לרקוד.
(ספר השיחות תרצ"ו, עמ' 306).
ברטט ובזיע
במוצאי שמחת-תורה נוהג היה הרבי הצמח-צדק להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.
(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 11).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה
