הטעם שענית אמן היא חלק מהברכה • הרב יהודה שטרן

• מקור הדין

הגמרא במסכת ברכות (מז ע"א) מביאה את דברי רבה בר בר חנה, כי המברך שמוציא את המסובים לסעודה ידי חובת הברכה אינו רשאי לבצוע את הפת, אלא רק לאחר שהמסובים סיימו לענות אמן, ולשיטת רב חסדא (שם בגמרא) לאחר שרוב העונים סיימו לענות אמן (שכן אין להמתין למי שנוהג שלא כדין ומאריך יותר מידי בעניית האמן;  ועי' שם תוד"ה כל המאריך באמן, כי כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו, אלא שאין להאריך יותר מידי שכן המילה עשויה לאבד את משמעה כשאמירתה מתארכת יתר על המידה).

ומבאר רש"י (ברכות מז ע"א ד"ה עד שיכלה אמן) את דברי רבה בר בר חנה, כי מאחר שלא ניתן לבצוע את הפת באמצע אמירת הברכה (ברכות לט ע"ב הלכתה כרבא מברך ואחר כך בוצע), ומאחר שעניית האמן בסוף הברכה הינה חלק מהברכה עצמה, ולא רק אמירה הטפלה לברכה (הדברים יבוארו בהרחבה בהמשך), אזי נקודת סיום הברכה – שגם מאפשרת את בציעת הפת – היא רק לאחר ענית אמן על ידי שומעי הברכה שמסובין לסעודה.

מקשה המכתם לדוד (פ"א מהלכות ברכות הלכה ה) שלכאורה עניית האמן איננה חלק מהברכה, שהרי הגמרא בברכות (לט ע"ב) אומרת שבציעת הפת נעשית רק לאחר שהמברך סיים את הברכה, והיא איננה אומרת שיש להמתין עד לאחר שהמסובין סיימו את עניית האמן, וממילא לכאורה עולה מדברי הגמרא שעניית האמן איננה נחשבת כחלק מברכת הפת.

וכן מוסיף להקשות המכתם לדוד שהרי קיימא לן כי בשמיעת הברכה ניתן לצאת ידי חובה (ככל שהמברך כיוון להוציא והשומע יתכוון לצאת) אף אם השומע לא ענה אמן אחר הברכה (ברכות מה ע"ב "שמע ולא ענה יצא"; שו"ע או"ח סימן ריג סעיף ב), וממילא משמע שעניית האמן איננה חלק מהברכה, אלא היא חובה המוטלת על שומע את הברכה ואין לה לכאורה כאמור קשר לברכה עצמה או למברך הברכה.

מכוח קושיות אלו, מבאר המכתם לדוד כי הרמב"ם (פרק ז מהלכות ברכות הלכה ה) והרי"ף (ברכות פ"ז) חולקים על דברי רש"י ולשיטתם אמירת האמן איננה חלק מהברכה, וממילא שבציעת הפת מותרת עוד בטרם שהשומעים סיימו לענות אמן.

להלכה נפסק בשו"ע (או"ח סימן קסז סעיף טז) כי, "אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים" וממילא לכאורה משמע שעניית האמן הינה חלק מהברכה ולהלן יבואר ענין זה.

• הקשר שבין הברכה לעניית האמן

הרמ"א (או"ח סימן קסז סעיף ב) פוסק להלכה את שיטת האור זרוע (ודברי הירושלמי) כי על המברך לשמוע את עניית האמן אחר ברכתו ולכוון לצאת בכך ידי חובת עניית אמן : "ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן, והמברך יכוין לאמן שאומרים (א"ז)."

מקור שיטת האור זרוע בדברי הירושלמי (ברכות פרק ז הלכה ג) כי כפי שעל המברך לכוון להוציא את השומע ידי חובת הברכה, כך על שומע הברכה לכוון להוציא את המברך ידי חובת עניית אמן (דין זה נלמד בירושלמי מדברי רבי אבא בר זמינא שביקש מזעירא להוציאו ידי חובת עניית אמן, כפי שהוא, רבי אבא בר זמינא, מכוון להוציא את זעירא השומע ידי חובת הברכה).

הקשה המשנה ברורה (סימן קסז סע"ק כ) מדוע על המברך לשמוע את עניית האמן אחר ברכתו, ולכוון לצאת בכך ידי חובת עניית אמן, והרי המברך כבר יצא ידי חובת הברכה בכך שהוא ביטא את הברכה בפיו ואין הוא נדרש לענות  לאחר ברכתו (ואדרבא, העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה (ברכות מה ע"ב; שו"ע או"ח סי' רטו סעי' א) ועי' ביה"ל סי' קסז ד"ה והמברך יכוין).

ומתרץ המשנה ברורה, כי על ידי עניית האמן הברכה נעשית חשובה יותר, ולכן על אף שהמברך יצא ידי חובת הברכה בכך שהוא אמר את הברכה בעצמו, יש לו לכתחילה לשמוע את עניית האמן ולכוון לצאת בכך.

ונראה לבאר את הטעם מדוע על המברך לשמוע את עניית האמן (ירושלמי, אור זרוע ורמ"א) ומדוע הברכה נעשית בכך חשובה יותר (משנה"ב) בדברים הבאים: משמעות המילה אמן הינה האמנת הדברים וקבלתם (עי' מדרש רבה פרשת כי תבוא; ועי' ב"י סי' קכד) וממילא שעל ידי עניית אמן ניתן תוקף נוסף לנאמר בברכה, אך בנתינת תוקף זו אין המברך חייב, שכן לאחר שהמברך אמר את הברכה ושיבח את הקב"ה בפיו, אין הוא צריך לתת תוקף נוסף לדברי עצמו (וכדברי הגמרא במסכת ברכות מה ע"ב שהעונה אמן אחר ברכתו הרי זה מגונה; וכנפסק להלכה בשו"ע או"ח סי' ריג סעי' א), אך למרות שאין המברך חייב לענות אמן כאמור, מבאר רבינו בחיי (שמות פרק יד פסוק לא) כי בכל זאת המברך והעונה אמן קשורים הם זה לזה בכך שהם משמשים כשני עדים המעידים על גדולת ה' (כנאמר בברכה) ומאחר שהעדות מתקיימת לכל הפחות בשני עדים, הרי שהמברך בברכתו העונה אמן בענייתו מצטרפים למתן עדות וקיום הדברים,  ולכן ניתן לומר כי על המברך לשמוע את העד השני שמשלים ומחזק את הנאמר בברכתו, וז"ל רבנו בחיי: "כי המברך מעיד בברכתו של הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הברכה, והעונה אמן הוא מקיים השטר והוא העקר, שאין קיום העדות בעד ראשון אלא בעד שני, שהעדות נגמר על ידו והעונה אמן הוא העד השני וצריך הוא שיצטרף עם העד הראשון שהוא המברך כי עמו העדות קיים."

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה