נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' קלא סעי' א), כי אין לדבר בין תפילת שמונה עשרה לנפילת אפים ומבואר במשנה ברורה (סי' קלא סע"ק א בשם הבית יוסף), כי המפסיק (בדברים האסורים) לפני נפילת אפיים אין תחינתנו מתקבלת כל כך, ובבית יוסף (או"ח סי' קלא) כתב שנפילת אפיים הוי מעין תפילה אריכתא והמשך לתפילת שמונה עשרה.
מקור פסק השו"ע בדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (נט ע"ב) שמספרת כי לאחר שלא התקבלה דעתו של ר' אליעזר שסבר כי תנורו של עכנאי טהור, רעייתו של ר' אליעזר לא אפשרה לו להתפלל את תחינת נפילת אפיים משום חששה שיאונה נזק לאחיה רבן גמליאל אשר חלק על ר' אליעזר (ובהמשך הסוגיה מבואר כי יום אחד לא עלה בידה למנוע מר' אליעזר להתחנן בנפילת אפיים ואחיה רבן גמליאל נפטר), ומבארים הראשונים (רא"ה, תלמידי הרשב"א ב"מ נט ע"ב), כי רעייתו של ר' אליעזר נהגה לשוחח עימו לאחר תפילת שמונה עשרה כדי לגרום לו להפסק בדברים לפני נפילת אפיים וממילא להחליש בכך את כוחה של תחינת נפילת אפיים (עי' ריב"ש סי' תיב אשר מבאר כי בשל הפסק הדברים ר' אליעזר כלל לא חזר להתפלל את תחינת נפילת אפיים).
מן האמור עולה סגולתה וכוחה של תחינת נפילת אפיים ולהלן יבואר בקצרה מקור הענין והכוונות הנדרשות.
בפרשת המרגלים מתארת התורה, כי לאחר שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ ובשל כך עם ישראל ביקשו לשוב אל מצרים (במדבר יד ד) משה ואהרון נפלו על פניהם כנגד העם (שמבקש כאמור לשוב מצרימה) מבלי שמתואר כי משה ואהרון אמרו דבר מה לעם, ומבאר הרמב"ן כי בעצם המעשה של נפילת האפיים, משה ואהרון ביקשו להעביר לעם מסר "אל נא אחי תרעו ולא תהיה זאת לכם לפוקה" (רמב"ן במדבר יד ה), מדברי הרמב"ן עולה כי במעשה הנפילה לכשעצמו יש כדי להשפיע ולפתוח את הלב.
בהמשך, מתארת התורה, כי בשל מעשה קרח ועדתו וגזירת ה' שבאה על כך, משה ואהרון נפלו על פניהם וטענו לה', כי מאחר שהוא מכיר את הנפשות שחטאו, ממילא ניתן להעניש את החוטאים ואין להעניש את העדה כולה וכדברי הפסוק: "קל אלוקי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף" (במדבר טז כב), מהתנהלות משה ואהרון אשר לא הסתפקו רק בתפילה ובטענה אל ה' "קל אלוקי הרוחות וכו" אלא הוסיפו ואמרו את הדברים תוך שהם נופלים אפיים, ניתן ללמוד כי יש קשר בין תוכן התפילה לבין האופן שהיא נאמרת (על ידי נפילת אפיים).
מקור נוסף לאמירת תפילה תוך כדי נפילת אפיים, מצינו אצל יהושע אשר לאחר ההפסד במלחמת העי, נפל על פניו בתפילה לה' (אשר לאחריה התברר החטא שהביא להפסד ומעילת עכן בחרם שלל העיר יריחו) (יהושע ז ו).
מהמקורות לעיל עולה, כי למעשה נפילת האפיים יש סגולה וכוח אשר מסייעים בקבלת התפילה וביטול הגזירה (ובהמשך הדברים יורחב ההסבר בענין) ולא בכדי משה ואהרון וכן יהושע התחננו והתפללו תוך כדי נפילת אפיים (למרות שניתן לכאורה היה לומר את התחינה לה' גם ללא המעשה של נפילת האפיים).
יצוין כי גם בתפילת שמונה עשרה מצינו שיש קשר בין תוכן התפילה לבין האופן שבו התפילה צריכה להיאמר, שכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' צד סעי' א וסעי' ט) שיש לעמוד בתפילת שמונה עשרה ומי שבשל כורח לא יכול היה להתפלל בעמידה, ואמר את תפילתו בישיבה, הרי שיש לו לשוב ולהתפלל לאחר חלוף הדבר שמעכב עליו לעמוד (ככל שלא חלף זמן התפילה) (ועי' שו"ע או"ח סי' צד סעי' ד ו-ה, ועי' משנה"ב שם סע"ק כז שהביא את דברי הפוסקים כי אין לשוב ולהתפלל במקרה שנאנס והתפלל בישיבה ואכמ"ל), מהדברים עולה, כי מלבד חשיבות התפילה ומילותיה קיימת גם חשיבות לאופן שבו התפילה נאמרת כגון בעמידה (או בנפילת אפיים) (ועי' מג"א סע"ק ה לענין אמירת התחינה במעומד).
מן האמור עולה כי קיימת חשיבות לא רק לאמירת מילות התפילה והכוונות הנדרשות, אלא קיימת חשיבות גם לאופן שבו התפילה נאמרת (בעמידה או בנפילת אפיים), ולא בכדי משה ואהרון וכן יהושע אמרו את תחינתם לה' תוך כדי נפילת אפיים כאמור לעיל.
מלבד הסגולה והכוח הטמון בעצם מעשה נפילת האפיים כאמור, מבואר בראשנים (רבינו בחיי במדבר טז כב) כי יש לכוון בעת תחינת נפילת אפיים על מורא ה', הכנעה ותשובה וכן ביטול עצמיותו ומסירת עצמו להנהגת ה' (ועי' בית יוסף סי' קלא המביא את דברי הזוה"ק שיש לכוון בעת נפילת אפיים על מסירת נפשו לה' וכן שיש לומר את מזמור כה בתהילים אילך ה' נפשי אשא ועי' מג"א סי' קלא סע"ק ה), ומשום חשיבות הדברים להלן ציטוט (חלקי) מדברי הרבינו בחיי בביאור כוונת נפילת אפיים:
"ודע כי ענין נפילת אפים בתפלה יש בו שלש כוונות: האחת "למורא השכינה", והשנית "להראות צער והכנעה", והשלישית "להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו".
האחת למורא השכינה, כדי שיתלבש בזה בושת וצניעות כי כסוי הפנים מדרכי הענוה והבושת, ולפי שכוונת המתפלל שהשכינה כנגדו, וכענין שכתוב: (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד", לכך תקנו בטכסיסי התפלה כסוי הפנים, והכל ליראת ה' יתברך…
השנית, להראות צער והכנעה, והוא כי הנופל על פניו מצטער ונכנע, וההכנעה מעקרי התשובה, ואז תפלתו מקובלת והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו…
השלישית, להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו, והוא כי הנופל על פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו, ואינו יודע דרכו ועניניו, ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקדוש ברוך הוא מסכים על ידו, וכענין שכתוב: (ירמיה י, כג) "כי לא לאדם דרכו", וכאלו הרגשותיו בטלות ואסורות ממצוא חפצו, ועיניו ושפתיו מסותמין לא יוכל לראות ולדבר כי אם בהפקת רצון הש"י, וזה דוגמת מה שמסכים עם לבו בכוון רגליו בתפלה כאלו רגליו כבולים, אין חפצו תלוי בעצמו…"
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.
