משפטים דוגמת "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", נשמעים בתקופה זו במקומות רבים, לפעמים זה נאמר בקול, ולעיתים רק הלב יודע מחשבות. אי נוחות ממלאת את לבנו לנוכח הזוועות שעברו אחינו בני ישראל בדרום הארץ, ועדיין עוברים החטופים והפצועים ובני משפחותיהם, והיא נשארת לנוכח משפחות שאבא וגם בן יצאו למלחמה, מסכנים את נפשם בחזית ומשפחתם מתמודדת לבדה. תחושה זו של כעין חוסר צדק מדוע הם סבלו או סובלים ואנחנו לא.
תחושה זו מקשה עלינו לקיים שגרת חיים טובה ורגועה בבית, כי איך נשב לנו בשלווה כאשר עם ישראל כולו בטלטלה וצער.
תתפלאו אולי, אבל לתחושות הללו יש שם בספרות המקצועית, העוסקת בפסיכולוגיה ובהבנת טראומות, לתחושות האלו קוראים: "אשמת ניצולים".
אשמת ניצולים, קיימת קודם כל אצל אנשים שהיו בקרבת האירוע הקשה וניצלו, אבל בימינו גם כל אחד מאיתנו עלול לחוות קושי בניהול חיים תקינים ורגועים, מתוך תחושת אשמה על כך שהוא לא חווה את מה שהאחרים עברו, וגם על כך שלא מנע מהאחר את הקושי.
בריאיון שהעניקה לJDN הפסיכולוגית ד"ר שירי בן דוד מנהלת המחלקה לפסיכולוגיה, בבית החולים הדסה בירושלים, היא מסבירה שעל מנת שנוכל לתת לילדנו עוגן ותמיכה יציבה בימים אלו, חשוב קודם למצוא בתוכנו עוגנים שיתנו לנו כוח, וכך נוכל גם לתת הלאה לילדים שלנו רוגע ויציבות.
מאיפה מתחילים?
"ראשית" מדגישה ד"ר בן דוד, "חשוב להבין מהי חרדה וכיצד אנו רוצים לחיות אתה, הרי ברור לכולנו שאין דרך להעלים את החרדה לגמרי, וזה גם לא טוב, אם לא תהיה לנו חרדה ברמה בריאה לא נטרח ללכת למרחב מוגן בהישמע אזעקה וזו רק דוגמה אחת".
"יש מצבים בהם אכן נדרשת חרדה ברמה גבוהה", אומרת מנהלת המחלקה לפסיכולוגיה, "כשיש סכנה מוחשית ומידית אנחנו בחרדה עמוקה שמעניקה לנו כוחות נחוצים, כמו לרוץ מהר ולמרחקים ארוכים, או לזעוק לעזרה. אבל במצב בו אנו נמצאים שכנראה יתמשך לאורך זמן, צריך להבין שלא ניתן לחיות לאורך זמן עם חרדה מוגברת, היא מונעת מאיתנו לתפקד, וסוחטת את כוחות הנפש לנו".
לכן, הצעד הראשון שלנו יהיה לטפל בחרדה שאופפת בימים אלו מדינה שלמה ולהירגע.
איך נרגעים?
מגוון טכניקות מצוינות קיימות וזמינות לכל אחד, החל מתרגילי נשימות, הרפיה, דמיון מודרך וכלה בפעילות גופנית. פעילות גופנית מומלצת ביותר בימים אלו, חוץ מהפגת המתח והחרדה, הדבר מועיל לוויסות החומרים במוח ומעלה את רמת האושר והשמחה. את תרגילי ההרפיה, נבצע בזמנים של רוגע, ולא דווקא בעיצומה של אזעקה. כך נרגיל את הגוף שלנו להיות במצב של רגיעה.
דבר נוסף שכדאי לעשות, להגביל את צריכת התקשורת שלנו. הנטייה הטבעית שלנו היא לרצות להיות מעודכנים כל הזמן בכל מה שנעשה בכל גזרה. מה שגורם לכך שבמקום לחוות רק את מה שקורה באזור שלנו, אנחנו כל הזמן מעמיסים על הלב שלנו דריכות ותחושת סכנה שלא שייכת לנו בכלל.
ההמלצה היא לקבוע זמנים בהם אנו מתעדכנים במתרחש. אפילו אם נחליט שזה יהיה כל שעה, עדיין ניצור לנו פרקי זמן שקטים ורגועים יותר.
דרך נוספת להורדת מפלס החרדה: הסחות דעת. כן, התרגלנו להתאמץ כל הזמן להיות ממוקדים בכאן ועכשיו, ולא להתפזר לכל עבר, אולם יש זמנים שדווקא טוב להסיח מעט את דעתנו. כל אחד צריך לראות מה עושה לו טוב ומשכיח ממנו את המלחמה. זה יכול להיות משחק נחמד, קריאת ספר, לימוד נושא קליל, כמובן פעילות גופנית, גם מוזיקה היא מצוינת. ולא לדאוג שנפספס משהו, אם יקרה משהו שאנחנו צריכים לדעת, כנראה שנדע.
דבר חשוב, לשים לב עם מי אנחנו מדברים, להתרחק מאנשים שמגבירים אצלנו את תחושת החרדה, ולהקיף את עצמנו באנשים שנותנים לנו תחושה טובה. וכמובן במקרה הצורך ניתן ורצוי לפנות ולשוחח עם אנשי מקצוע, שיחה אחת יכולה לשנות את כל התחושות שלנו בתקופה זו. מרכזי חוסן רבים נפתחו בימים אלו, ואף בבתי החולים ניתן לקבל שירות תמיכה מאנשי מקצוע מעולים ללא תשלום.
וכאן אנחנו חוזרים למה שפתחנו בו, "אשמת ניצולים". לעיתים מתגנבת לה תחושה, למה שנתאמץ כל כך לנהל בית רגוע ויציב, בשעה שמשפחות שלמות התרסקו, ורבים רבים סובלים ומיוסרים בדאגות וחרדות אמיתיות.
וכאן צריך לומר לעצמנו, זה לא יעזור כלום. לא נסייע לאף נרצח או משפחה אם נחיה בחרדה. אין בידנו לשנות את התופת והייסורים שעברו או עוברים אנשים אחרים בזמנים אלו. ומנגד הילדים שלנו זקוקים לנו בריאים ומתפקדים, לא אבלים ומדוכאים. וכן, כל מי שיכול לשמור על ילדיו באווירה טובה ורגועה, זו חובתו, זו משימה לאומית ראשונה במדרגה, אנחנו רוצים עם חזק ומלא אמונה ולא ילדים חרדים ומבוהלים. כהורים זה תפקידנו לדאוג שכמה שיותר וככל הניתן הילדים שלנו יגדלו ללא חוויות קשות מכל התופת שעובר עלינו.
נעבור לדבר על הילדים?
כן, את זה נחלק לשני נושאים.
א. מה אומרים לילדים וכיצד.
נקדים ונאמר שהנושא הזה הוא מאוד תלוי גיל, אבל לא רק, צריך לקחת בחשבון את סגנון הקהילה, הסביבה החברתית והבית בו גדל הילד. ולכן כל הורה יודע הכי טוב מה נכון לומר לילד שלו.
כיום ילדים חשופים למידע לא רק ממה שההורים אומרים להם, הם עלולים להיחשף למידע מחברים, או מחנכים וכדומה. ולכן גם אם יש דברים שאנחנו מעדיפים שילדינו לא ידעו, צריך לזכור שהם עלולים לשמוע על זה מחבר. ולכן יש דברים שגם אם אנחנו לא רוצים לספר לילד, כדאי להכין אותו לקראת אפשרות שישמע על כך מאחרים.
איך עושים את זה?
מספרים לילד בצורה כללית ומדודה מראש, או לחילופין אם לא רוצים לספר, כדאי לומר לילד: "יכול להיות שתשמע דברים מחברים כל מיני דברים, לא הכל נכון, וכדאי שתבוא לשאול אותי". כך נלמד את הילד לא לקבל כל אמירה כאמת מוצקה, זאת בזמן שהרבה פייק ניוז מופץ ברחובות, וגם נוכל להיות שם עבורו ולהסביר מה שניתן.
חשוב לזכור: לא נשקר או נגיד לילד פרט מידע שהוא לא נכון, בסוף הוא יגלה את האמת. הפגיעה באמון בנו כהורים חשובה יותר מהרצון להגן עליו ממידע כזה או אחר. זה לא מחיר שכדאי לנו לשלם.
לדוגמה: ילד שנבהל מרעש המטוסים, נסביר לו שאלו מטוסים שמגנים עלינו מהניסיונות של המחבלים לפגוע בנו. והבומים של המטוסים הם בומים טובים.
כשילד כבר שואל צריך לענות לו תשובה אמיתית. אם ילד שואל על משהו סימן שהוא יכול להכיל את הנושא.
הנושאים שעליהם נשקול לדבר עם הילדים הם ארבעה:
טילים ומרחבים מוגנים.
נראה שלא ניתן להתעלם מאיומי הטילים, כל ילד בארץ נחשף לאזעקות, ולכן נסביר לילד שיש מקום סמוך לישראל שקוראים לו 'רצועת עזה', שם גרים ערבים, וגם ערבים מחבלים שרוצים לפגוע בנו. ולכן הצבא נלחם בהם. הם יורים עלינו טילים כדי לפגוע בנו. נרחיב על האמונה שה' שומר עלינו ומגן על כל היהודים, נחדד שעל כל טיל יש השגחה מאת ה' שלא יזיק אותנו. ונוסיף ונסביר על מערכת כיפת ברזל שמיירטת את רוב הטילים. נאמר לילד שהכניסה למרחב מוגן או ירידה למקלט היא צעד של תוספת ביטחון, שאנחנו ממש מקפידים עליו, כי המרחב המוגן מגן עלינו מפגיעת הטילים ומציל חיים. כך הדבר יעשה ברוגע ובנחת. לפני שיוצאים מהבית נסביר לילדים להכין נלך וכיצד ננהג במקרה של אזעקה.
חדירת מחבלים לשטח ישראל
רוב ההורים כנראה יעדיפו להימנע משיח על הנושא הזה. זה עלול להפחיד מאוד ילדים. ולכן במקרה והחלטנו לדבר איתם על זה, נעשה זאת תוך הסבר, שיש חיילים שתפקידם להגן ולשמור שדבר כזה לא יקרה, ועכשיו הם היו מופתעים ולא הצליחו לעשות את תפקידם, אבל הם משתדלים ומצליחים בדרך כלל למנוע זאת. נוסיף ונאמר לילד שהדברים הללו קרו רק ביישובים הצמודים לעזה, ששם זה קרוב מאוד לבתים של המחבלים, ולא אצלנו בעיר / היישוב. אפשר להיעזר במפה להראות לילדים את המרחק ביננו לעזה, כך שהסיכוי שיגיעו אלינו קטן וכמעט לא קיים.
סוגיית החטופים
זו סוגיה מאוד רגישה, קשה לילדים להכיל כזה דבר, גם לנו לא קל להכיל ולדמיין מה קורה להם שם. במיוחד כשמדובר בילדים ונשים וקשישים.
אם בכל זאת מדברים על זה, נגיד לילדים, שכשהמחבלים נכנסו לתוך ישראל הם הצליחו לקחת איתם אזרחים לתוך עזה. המחבלים שומרים עליהם ודואגים להם, כדי שיוכלו להשתמש בשחרורם כדי לקבל עבור זה כל מיני מתנות. ואנחנו מתפללים שהם יחזרו אלינו מהר בריאים ושלמים.
הימשכות המלחמה
כנראה שאנחנו רק בתחילת המלחמה שצפויה להימשך תקופה ארוכה. ייתכן שהאיומים ישתנו, ולא כדאי לעסוק בהם כעת.
במידה ויהיו דברים בעתיד, נפעל לפי אותם כללים, נסביר דברים אמיתיים גם אם לא מלאים.
וודאות לסדר היום של הילד
חשוב לתכנן ולספר לילד מראש מה התכניות למחר, מי ישמור עליו, ומה מתכננים לעשות. זה לא אומר שאסור לשנות תכניות, אבל זה עושה סדר לילד. נקפיד גם על סדר יום ברור, שעות שינה וקימה רגילות, שלוש ארוחות, תפילות, וכל מה שניתן כדי לתת לילד תחושה יציבה של מסגרת.
ב. איך מתמודדים עם החרדות של הילדים שבאות לידי ביטוי ברגרסיה ובהיצמדות מוגזמת להורים.
הדבר הראשון כדאי לתת לילדים להיות עסוקים בעשיה, בדיוק כמונו עשיה מרגיעה ונותנת ביטחון. לכן ניתן להם תפקידים אף מעבר לרגיל.
נשתדל להיות סבלניים כלפי תופעות של רגרסיה והיצמדות להורים, זה לא קל ולעיתים אפילו מעצבן, במיוחד בימים שכולנו מתוחים. אבל נבין שמבחינת הילד הוא עושה את הדבר הנכון והטוב עבורו. אנחנו העוגן שלו, ובזמן חרדה הוא נצמד למקור היציבות שלו.
ככל שנצליח נאפשר את ההתנהגויות האלו, כמובן שבסיום התקופה בעז"ה נחזור לאט לאט לכוון אותם להתנהגות התואמת לגיל.
חשוב להבדיל בין מתן האפשרות להתנהגות חרדתית של הילד לבין מתן אישור להתנהגותו. לדוגמה ילד שרוצה לישון ליד ההורים בלילה כי הוא מפחד, אם החלטנו לאפשר זאת, נדגיש ונאמר לילד שאנחנו מסכימים שלא ישן בחדר שלו למרות שאין שום סכנה לישון שם, וזה בטוח לגמרי. זה חשוב שלא תיווצר אצל הילד הבנה שגויה שאנחנו מאפשרים כי באמת מסוכן או מפחיד המקום או הדבר שהוא חושש ממנו.
לסיום נאמר, לא תמיד אנחנו מבינים למה הדברים קורים, אבל כן מאמינים ויודעים שהכל הוא חלק מההנהגה של הקב"ה. הוא עשה את הקושי, והוא גם יושיע אותנו ויגאל אותנו במהרה.
ד"ר שירי בן-דוד, מנהלת המחלקה לפסיכולוגיה, בבית החולים הדסה, תודה רבה לך.
לתגובות והערות לכותב הכתבה ניתן ליצור קשר במייל: [email protected]




















