התותחים רועמים, אבל נבחרי הציבור עסוקים בפוליטיקה על מלא / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
מחליט שלא להחליט:
לא ברור מה יותר קשה לנתניהו: לקבל החלטה מול חמאס או לקבל החלטה בין גנץ לבן גביר

אף אחד כבר לא מסתתר יותר, אף אחד לא מסתיר ואף אחד כבר לא מתבייש. המערכת הפוליטית חזרה לעשות פוליטיקה על מלא, פוליטיקה קטנה של שגרה, כאילו התותחים לא רועמים בעזה וכאילו לא הפכו המילים המפחידות "הותר לפרסום" לחלק קבוע משגרת הבוקר של אזרחי ישראל.

בהתחלה זה היה בשקט, תחילה זה התנהל בלחישות, ברמזים, מתחת לפני השטח, ככה שאף אחד לא ירגיש. אבל בהמשך זה הפך כבר לקצת יותר גלוי, יחד עם ההסתייגות המתבקשת והקבועה של: "לא עושים פוליטיקה בזמן מלחמה, זה לא מתאים עכשיו, אבל…".

אבל זהו. נבחרי הציבור התרגלו מהר מאוד לשגרת המלחמה וחזרו לשגרת יומם. קבינט המלחמה ממשיך להתכנס ולקיים דיונים בנושאי המלחמה, אבל כמות תשומת הלב והזמן המוקדשים לפוליטיקה כבר לא זניחים ולא שוליים. כולם כבר עושים פוליטיקה על מלא, כשהמלחמה והעיסוק בה משמשים כ'טריגרים' סביבם אפשר לעשות עוד פוליטיקה.

איתמר בן גביר מרגיש טוב לחזור לאזור הנוחות שלו ולעשות את מה שהוא הכי טוב בו: להיות אופוזיציה גם כשהוא בתוך קואליציה. בן גביר בנה את הקריירה שלו על הרבה רוח, הרבה דיבורים ועל התנהלות עקבית של איש מחאה, כזה שקורא תיגר על המערכת ומשמיע את קולו של הצדק-כפי הבנתו- כשהממשלה ומקבלי ההחלטות לא עושים זאת לטעמו. הוא ידע תמיד לקלוע לרחשי הלב של ציבור גדול, לשאיפות הכמוסות של אנשי הימין שלא מצאו את הביטוי בהתנהגותה של הממשלה, וכך מצא מסילות ללבבם וגרף הון פוליטי.

ההרגל הזה הפך להיות קצת מורכב כשבן גביר עצמו הפך להיות אחד ממקבלי ההחלטות המרכזיים, והפך לקשה שבעתיים כשאותו טרור קשה עליו הוא נבנה, נהיה קשה יותר וקטלני יותר דווקא במשמרת שלו. כך שמהר מאוד הוא מצא את עצמו מתכנס לפינות בהן הוא יכול שוב להיות אופוזיציה ולחזור לעשות את מה שהוא הכי טוב בו.

כבר כמה שבועות שבן גביר מותח ביקורת מאוד ברורה על ההתנהלות בעזה. הוא דורש הכרעה מיידית וקשה, דורש לבלום כליל את הסיוע המוכנס לרצועה והופך להיות זה שמוביל את הדרישה הזאת, למרות שבנושא הזה יש קונצנזוס נגד המדיניות שנתניהו מוביל, עם קבינט המלחמה בלחץ אמריקני. בן גביר התחיל להשמיע את קולם של אנשי הימין והשמאל גם יחד, הדורשים לקבל החלטה ולהפסיק את מה שנראה כדשדוש חסר תועלת הגובה מחיר דמים יקר, ה"י. מסתבר שזה עבד לו, ועל כך יעידו הסקרים.

השבוע התקדם בן גביר שלב נוסף והתחיל למתוח את החבל עוד קצת. בהודעה שפרסמה לשכתו נכתב כי השר נפגש עם מפכ"ל המשטרה והחליט להאריך את כהונתו, כשהוא מפגין כלפיו ידידות מופלאה למרות העליות והמורדות שידעו היחסים בין השניים. לעומת זאת, את נציבת שב"ס קטי פרי הוא מתכוון להדיח מתפקידה ולא להאריך את כהונתה.

ההודעה הסתמית הזאת הציתה מיד את האש שגם כך קיימת בין בן גביר לגנץ. במחנה הממלכתי ראו במהלך הפרה של ההסכם הקואליציוני, לפיו גנץ וחבריו מצטרפים לממשלה רק עבור ענייני המלחמה ולכן נושאים כמו מינוי בכירים לא יעלו לדיון ולא יבוצעו בהם שינויים בזמן המלחמה. על כן יצא בני גנץ בהצהרה מיוחדת לתקשורת, ואפילו בליכוד גיבו אותו והפנו לבן גביר קריאות לפיהן 'הסכמים יש לכבד'.

נראה היה שבן גביר חיכה בדיוק לרגע הזה. התגובה שלו להצהרת גנץ היתה ארוכה, ובה הוא פירט את כל נקודות המחלוקת ביניהם. הוא הציג את גנץ כמי שמחליש את מערכת הביטחון ולא רוצה לקבל החלטה להכריע את חמאס, וגם בהכנסת הדלקים הוא האשים אותו, כאילו הוא זה שקיבל לבדו את ההחלטה.

וכאן מתגלה האבסורד במלוא עליבותו. כשבן גביר קורא תיגר על החלטות הממשלה, הוא מאפיל על רובם המוחלט של חברי הליכוד והציונות הדתית שחושבים בדיוק כמוהו אבל לא אומרים זאת בקול, כמובן משיקולים פוליטיים. בן גביר מאתגר בעצם את כולם, מביך את כולם ומוציא את כולם לא טוב, כאילו הם חיים בשלום עם השאלות הקשות העולות נוכח התנהלות קבינט המלחמה.

הסכסוך אליו גרר בן גביר את גנץ, מעמיד את נתניהו בפני דילמה קשה. מצד אחד נתניהו לא יכול לריב עם גנץ. הוא לא יכול להפר הסכמים ולסלול לגנץ את הדרך החוצה, כי הוא זקוק לו כמו חמצן. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו שקבינט המלחמה יהיה מורכב מבן גביר וסמוטריץ' ועוד כמה מחברי הליכוד. השותפות של גנץ ואיזנקוט קריטית לו כדי להעביר החלטות מתונות כפי שהבית הלבן רוצה ולהמשיך לדשדש בחוסר החלטיות.

מצד שני, גם את בן גביר אסור לו להרגיז, כי אם הוא פורש, אפשר לשכוח מבלוק הימין. ונתניהו צריך מאוד את הבלוק הזה ליום שאחרי המלחמה. הוא חייב לשמור את כולם קרוב אליו ולא להסתבך איתם. הבעיה שלו היא שגם גנץ וגם בן גביר מזהים זאת היטב, ומדגדגים אותו בדיוק בעצב הרגיש הזה.

גם נתניהו וגם הליכוד עסוקים במלוא המרץ בפוליטיקה על מלא, בניהול סכסוכים, קידום התפקדויות פנימיות והיערכות לפריימריז ולבחירות, אם אלו יגיעו אחרי המלחמה. הדבר האחרון שהם צריכים לראות מול העיניים, זה את בן גביר ממשיך לאתגר אותם, לזלזל בהם ולצבור הון על חשבונם. כאילו לא מספיקה להם השותפות המאולצת עם גנץ, שהם צריכים עימותים גם עם בן גביר שמסרב להיות שותף, חבר וקולגה וממשיך להטריל את המערכת גם כשהוא חלק ממנה.

במצב הסבוך שנותר, גם נתניהו עושה את מה שהוא הכי טוב בו: שותק. הוא שומר על עמימות, ולא מאלץ את עצמו לדחות למחר החלטות שאפשר לדחות למחרתיים. האופי הזה של הימנעות מקבלת החלטות אם אין אילוץ קריטי ברגע זה, משמש אותו היטב כבר שנים רבות, ובכמה הזדמנויות אף סייע לו לשרוד ולהמציא את עצמו מחדש למרות ארבעה ניסיונות שווא להקים ממשלה. אם נתניהו היה יודע להיות קצת יותר החלטי ולחתוך דברים במהירות, יתכן שהוא לא היה היום חלק מהפוליטיקה ובוודאי שלא ראש ממשלה.

והאופי הזה עומד כעת למבחן. הוא עומד למבחן במלחמה בעזה, שם יש באמת צורך לקבל החלטה, האם להחריף את המלחמה, לייבש את חמאס ולצפצף על אמריקה כמו שנתניהו אוהב לומר שהוא יודע לעשות, או פשוט לקפל הכל, לחתום על הסכם חטופים מסוכן ולסגת כמו שמובילי מחאת החטופים לוחצים לעשות. בינתיים נתניהו מנסה לעשות את מה שהוא עשה תמיד וזה לנהל את המצב הקיים כמו שהוא ולזרום איתו, אבל במקרה של עזה זה כבר לא עובד.

במקרה של המתיחות הפוליטית זה כן עובד. נתניהו מכנס דיון עם גנץ ובן גביר, מציע פשרה, הפשרה לא מקובלת, מדברים על דיון נוסף, הוא נותן להם בינתיים להתכתש בתקשורת ולצבור פופולריות על הגב שלו, אבל הוא יושב בשקט ומחכה לראות לאן זה יתפתח. זו בדיוק ה'מדיניות' שלו בכל תחום.

חוסר ההחלטיות הזה שימש ומשמש את נתניהו כל הזמן, ובדיוק בנקודה הזאת מאתגרים אותו מתנגדיו. אבל מה שנכון לפוליטיקה לא בהכרח נכון לזירה הביטחונית. וכך מצא נתניהו את עצמו עומד השבוע בפני שני אתגרים המאלצים אותו לנהוג אחרת מההרגל שלו. ואי אפשר לדעת מה קשה לו יותר: הצורך להכריע מול חמאס או הצורך להכריע בין היריבים בקואליציה שלו.

2.
דין עזה כדין יו"ש:
מי שלא הכריע את הרשות הפלשתינית במשך שלושים שנה, לא יכול לדרוש שהיא לא תקבל את עזה

"אסור לתת לרשות הפלשתינית את השליטה בעזה ביום שאחרי", כך קובעים כמעט כולם בנחרצות ומהנהנים בראשם בהסכמה. אז מי כן ישלוט שם באותו מועד בלתי מוגדר שזכה לכינוי 'היום שאחרי'? על השאלה הזאת אף אחד לא יודע לענות, וזו גם אחת הסיבות להתנהלות הנוכחית שנראית כדשדוש בלתי נגמר בבוץ העזתי. לאף אחד אין באמת תכנית טובה וברורה איך לסיים בהצלחה את המערכה שנכפתה עלינו.

הבית הלבן מצידו, לוחץ על מדינת ישראל להעביר את השליטה שם לרשות הפלשתינית, יחד עם תכנית נאיבית להפליא נוסח אמריקה, לפיה הרשות עצמה תעבור אי אלו שינויים במבנה שלה כדי שתהיה פחות אנטישמית ממה שהיא היום.

בישראל אין אפילו אונה מתפקדת אחת במוחו של מאן-דהו שיכולה להסכים לדבר כזה. את הפלשתינים אי אפשר לשנות. עוד לא נולד המנהיג הפלשתיני שרצה וגם הצליח לשלוט בטרור, עוד לא הגיע המנהיג הפלשתיני שהצליח לשנות באמת את השיח הפנימי מג'יהאד לדו קיום, עוד לא צץ המנהיג הפלשתיני שרצה וגם הצליח לשנות את תכני הלימוד במערכת החינוך הפלשתינית ולגרום לילד הפלשתיני לחלום על יונה צחורה ושלום עולמי במקום על יהודים גוזלי אדמות שדינם מוות. וכל זאת מהסיבה הפשוטה, שאדם שאלה דעותיו לעולם לא יהיה מנהיג פלשתיני.

הסכמי אוסלו היו אסון מכל בחינה, לפי כל דעה ימנית. גם נתניהו עצמו נתלה בהם לאחרונה והזכיר את הנזק העצום שהם גרמו, כשנשאל מה יהיה בעזה ביום שאחרי. אבל בפועל, במבט לאחור על שלושה עשורים של הסכם, אף ממשלה ימנית לא עשתה דבר כדי לנסות ולבטל את ההסכמים, אלא אדרבה, נתניהו עצמו המשיך באותה מדיניות, חתם על הסכם חברון, ראה בערפאת פרטנר והגדיל לעשות כשמימש את אותה מדיניות על חמאס, הזרים להם מיליארדים והשתמש בארגון הטרור כפתרון ליציבות בעזה ולא ההיפך.

בפועל, כוחות המודיעין והצבא הפועלים ביו"ש משתמשים בסיכומים וההבנות שנחתמו עם הרשות הפלשתינית, מנגנוני הביטחון של הרשות משתפים פעולה עם מדינת ישראל בכל הקשור למאבק בטרור, ובלי להודות בכך הם מסייעים במאבק מול חמאס. מנגד, אף ממשלה ימנית לא הודתה בכך אבל גם לא הציבה אלטרנטיבה.

במובן הזה קיימת סתירה קלה בין מה שהימין רוצה ושואף לבין מה שהוא עושה בפועל. כעת הסתירה הזאת היא אחד הגורמים לערפל סביב הפתרון בעזה.

הימין לא רוצה שתהיה ישות פלשתינית בעלת כח, ובצדק. הנזקים האדירים שנגרמו באוסלו גדולים לאין ערוך מהתועלת הנקודתית ששיתוף הפעולה הזה הביא. אבל ממשלה ימנית אמיתית היתה אומרת לאבו מאזן: לא מדובשך ולא מעוקצך. מדינה יהודית חזקה לא תיתן לך להתקיים כאן, ויחד עם זאת נפעיל כח ועוצמה כדי למגר את הטרור בלי להשתמש בטובות שלך.

בפועל זה כמובן לא קרה. אף גורם ימני לא הוכיח הצלחה רבה מדי במיגור הטרור באופן עצמאי, מכל מיני סיבות, מוצדקות יותר ומוצדקות פחות, ולכן בדיעבד עושים שימוש בכלים הקיימים, ואומרים – אם כבר יש כאן רשות פלשתינית, לפחות שתעזור במה שאפשר.

וכשמביטים על עזה, לא נראה שיש מנוס מלהודות על האמת שגם כאן יתכן שההכרח לא יגונה. כולם היו רוצים שממשלת הימין על מלא אכן תממש את מדיניותה, תכריע את חמאס בניצחון מהיר ומהדהד כמו שאפשר וניתן לעשות, ואחר כך תהיה למדינת ישראל שליטה צבאית מלאה על הנעשה בעזה. אבל בפועל, זה לא ממש אפשרי כל עוד לא החלטנו עם עצמנו שאנחנו באמת מדינה של מדיניות ימין ולא משנה מה יגידו כולם.

ממשלת הימין עדיין מביטה סביב בחשש, על ארה"ב ומדינות ערב. וכך מצד אחד היא מספרת לנו שאסור לתת לרש"פ את עזה, אבל מצד שני היא לא חותרת לפתרון הימני לבעיה שנוצרה: להכריע, לכבוש ולקבוע עובדות. לכן הממשלה ממשיכה להצהיר שאבו מאזן לא ייכנס לכאן, אבל מצד שני מתקשה להשלים את המדיניות ולהכריע את המצב כמו שמצביעי הימין היו מצפים. וכך, הסתירה המובנית המאפיינת את שלושים שנות יו"ש, משתקפת באופן מטריד מאוד בסבך העזתי.

3.
שירות נהדר ליריב:
נדמה שמישהו בבג"ץ שאל את עצמו: איך מבטיחים שלטון ימין לעוד שנים ארוכות? אה, יש לי רעיון…

החשיפה של עמית סגל, שפרסם את טיוטות פסקי הדין של שופטי בג"ץ בעתירות נגד חוק עילת הסבירות, פתחה צוהר נוסף לרמת הניתוק שיש לגוף הזה מהנעשה במדינת ישראל. בג"ץ התגלה לא כמדינה בתוך מדינה אלא כמדינה אחרת לצד מדינת ישראל.

הכנסת כמעט מושבתת מאז תחילת המושב, ולא מקדמת חקיקה שאינה קשורה למלחמה. חלק מהמערכת הפוליטית מגלה ניתוק מסוים מהמציאות כשהוא עוסק בפוליטיקה בזמן מלחמה, אבל שם לפחות נושאי המריבות קשורים איכשהו למלחמה. אך לבג"ץ דחוף דווקא עכשיו להחזיר את סערת הרפורמה לסדר היום למרות הכל, ולסיים את סאגת עילת הסבירות לפני שיחלפו שלושת החודשים בהם מותר עדיין לנשיאה הפורשת חיות להכריע בפסקי דין.

ואחרי שנחשפנו לעוצמת הניתוק, עולה התחושה הבלתי נמנעת שלמישהו בשמאל יש אינטרס עז עד בלתי נשלט להשאיר את הימין, ובמיוחד את נתניהו, בשלטון לאורך שנים רבות. ארגוני השמאל כמו 'אחים לנשק' כבר הוכיחו אי הבנה בסיסית בפוליטיקה, כשקידשו מלחמה פרסונלית נגד נתניהו, כאילו אין עוד בעלי תפקידים הנושאים באחריות, ובכך עזרו לו לשמור על 18 מנדטים בסקרים.

סביר להניח שאם היו נערכים סקרים בחודש הראשון אחרי טבח שמחת תורה, הליכוד לא היה מתקרב למספר הזה. כעת המספר הזה רק יילך ויגדל, ככל שהמגמה הנוכחית בשורות השמאל תמשיך כמו שהיא.

פעילות ארגוני השמאל וההפגנות נגד נתניהו, גורמות ליותר ויותר ימניים לשוב אליו ולהחזיר לו את תמיכתם, אותה הסירו באופן טבעי אחרי המחדל הגדול וקריסת הקונספציה. כעת, מתקבל הרושם שמישהו בבג"ץ אמר לעצמו: אוקיי, ארגוני השמאל עזרו לנתניהו, אבל איך גורמים לכך שגוש הימין כולו יחזור ויגדל לממדיו הקודמים? אה, יש לי רעיון….

אין הסבר אחר לעיוורון המאפיין את כל אלה שקידשו מלחמה בימין בכלל ובנתניהו בפרט. נדמה שדווקא הם עושים כל מאמץ להחזיר את העם ימינה, להשניא עוד יותר את מערכת המשפט וארגוני השמאל על האזרחים ולהבטיח שלמרות כל המחדלים ועל אף כל ועדות החקירה, נתניהו והממשלה המוגדרת כממשלת ימין, יישארו כאן עוד שנים ארוכות.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]