1.
יִשְׂנָא אוֹ יוֹאָב:
העימות הארוך של נתניהו וגלנט הגיע לנקודת מפנה, אבל גם היא לא חדשה
מכסה סיר הלחץ שהוצמד למקומו בכח, השתחרר השבוע בקול רעש גדול במסיבת העיתונאים שכינס שר הביטחון יואב גלנט ביום רביעי בערב.
הימים הלאומיים הסתיימו ועמם חלף גם ההכרח לשמור על ממלכתיות והתנהלות מאחדת. וכשהימים הללו חלפו אפשר היה לתת לפקק להשתחרר ולעוף, לתת דרור לאמוציות שנכבשו במשך זמן רב. אחרי שהסתיים ההכרח לשמור על ממלכתיות מאולצת, אפשר לחזור ולעשות פוליטיקה על מלא.
הנאום הדרמטי שנשא גלנט גרם ללא מעט תהיות, הרבה גבות הורמו במסדרונות הליכוד, משהו היה לא ברור במוזיקת המעליות של מצודת זאב. לא אלה המסרים שנשמעו שם עד היום ולא זו היתה המגמה שצפו שם.
ההיסטוריה של נתניהו וגלנט רצופה עליות ומורדות. בשנה שעברה יצא גלנט לתקשורת והביע את דעתו הנחרצת נגד הרפורמה המשפטית, כשהוא תוקף ישירות את נתניהו ואת ממשלת הימין בה הוא חבר. התגובה המיידית אז היתה פיטוריו על אתר, מה שגרר כזכור את ההסלמה בעוצמת ההפגנות ולאחר מכן את ההתקפלות של הליכוד, כשגלנט הוחזר לתפקידו והחל מאותו רגע קרסה הרפורמה המשפטית ונעלמה באופן סופי.
בימים שלאחר מכן חלה התחממות קלה ביחסים בין שני האישים. בסופו של דבר מדובר בשני פוליטיקאים, האירועים שהתרחשו אז – דרמטיים ככל שיהיו – התנהלו בתוך גבולות המשחק הפוליטי ולכן אחרי ששככו האמוציות, גלנט היה מוכן לסלוח לנתניהו על ההשפלה. ככה זה בפוליטיקה, האויב של אתמול הוא החבר של היום, הידיד של היום הוא היריב של מחר, הכל לפי המבייש והמתבייש, הכל בהתאם לאינטרס.
אבל אז קרה משהו שקצת שינה את חוקי המשחק, החלה מגמה אחרת שהתנהלה מחוץ למשחק הפוליטי ואיתה כבר אי אפשר לעבוד בכלים פוליטיים. אחרי הסולחה בין נתניהו לגלנט פרצה המלחמה הנוראה וטרפה את הקלפים. ואז, כשלושה שבועות בלבד אחרי פרוץ המלחמה נכשל נתניהו בלשונו במהלך מסיבת עיתונאים בה נשאל שוב ושוב על אחריותו במחדלי המלחמה, והשיב כי הדרג הצבאי והמודיעיני הוא זה שכשל ולא העביר אליו את המידע בזמן.
המילים הללו הציתו כמובן אש להבה, כשבפעם הראשונה נתניהו כאילו אישר שהוא מגלגל את האחריות לדרג הצבאי ומתנער מחלקו בקבלת ההחלטות. נתניהו מיהר להתנצל ולהבהיר שלא הובן נכון, אבל הנזק כבר נעשה.
מאותו רגע, הבין גלנט שהוא אמנם שותף כרגע לקבינט המלחמה והוא מנהל טכנית את העניינים יד ביד עם נתניהו, אבל ברגע שכל זה ייגמר, נתניהו עומד לזרוק עליו את כל האחריות ולגלגל את כל הביקורת על המשרד שבראשותו ועל האנשים הכפופים לו במערכת הביטחון ובצמרת הצבא.
בעקבות כך, גלנט שינה גישה. והגישה הזאת מסקרנת מאוד משום שהיא התבשלה לאורך החודשים האחרונים על אש קטנה ולמרות שהשבוע היא התפרצה בקול רעש גדול, עדיין קשה להבין לאן בדיוק חותר גלנט ומה הוא מנסה להרוויח.
לאורך כל החודשים הללו, לפני המלחמה ובמהלכה, גלנט אומר למקורביו שהוא רואה את עצמו אך ורק בליכוד כשהוא רומז שהמגמה שלו היא להתמודד על ראשות הליכוד ביום שאחרי נתניהו. שר הביטחון דחה את כל הספינים שנשמעו שוב ושוב על תיאום מלא שלו עם גנץ, על הכוונה שלו לערוק למפלגות מרכז – שמאל, והדגיש שהוא רק בליכוד.
את המסרים האלה לא השמיע גלנט בפומבי אלא רק במענה למקורבים ששוחחו איתו. באופן רשמי הוא שמר על שתיקה ושידר מסר שהוא עסוק אך ורק במלחמה ולא בפוליטיקה. כל זה היה מובן ומסודר לכולם בראש, עד ליום רביעי בערב.
כשגלנט יצא פתאום למצלמות והתחיל להשמיע זמירות אחרות, היו לא מעט אנשים בקרבתו שהתחילו לגרד בפדחתם במבוכה. ההתנהלות הזאת טרפה קצת את הקפלים וערערה את הסדר שהיה עד עכשיו. כששר הביטחון תוקף ישירות את נתניהו בתקשורת ומשמיע למצלמות את הביקורת העניינית, שנהג עד כה לשטוח על שולחן הדיונים הסגורים, זה אומר שמשהו מהותי יותר קורה.
גלנט עמד מול המיקרופונים ואמר במפורש שלממשלה אין עמדה ברורה על היום שאחרי בעזה וכל מה שנתניהו עושה – זו בעצם פוליטיקה. הוא המשיך והבהיר שאסור לישראל לשלוט צבאית ברצועה ויש להגיע לשלטון פלשתיני עצמאי ומתון שהרשות היא חלק ממנו ושהקהילה הבינלאומית מפקחת עליו. דיבורים כאלה הם סדין אדום לכל ימני מצוי, הן בתוך הליכוד ובוודאי שבמפלגות שמימין לליכוד.
וכל עוד גלנט לא מסביר בעצמו מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, נשארו לנו שני תרחישים אפשריים מה בעצם רוצה כבוד השר. תרחיש אחד הוא שגלנט פיזר מסך ערפל ולא באמת התכוון להישאר בליכוד, הדיבורים שהשמיע למקורביו היו כדי להרדים את המפלגה בשמירה ואז לחתור החוצה באין מפריע.
בתרחיש כזה, יתכן והוא באמת סגור באיזשהו הסכם עם גנץ ואולי אף עם סער וליברמן, והוא עומד להיות הבא בתור שפורש מהמפלגה וחוטף את כל הביקורת מצד נתניהו שחיש מהר יהפוך אותו לשמאלני מסוכן, ומצד הימין שמהר מאוד יוקיע אותו כפי שקרה לליברמן, סער, אלקין ורבים נוספים. כדי לרכך את המעבר, הוא משמיע הצהרה שתנעם לאוזני השותפים הבאים שיפרסו לקראתו את השטיח האדום בדרכו החדשה.
התרחיש השני הוא שגלנט באמת התכוון לכל מילה כשאמר שעתידו הפוליטי הוא רק בליכוד והוא עדיין מתכוון לכך היום. בתרחיש כזה ההסבר למעשיו הוא שגלנט הגיע לשלב בו הוא מזהה את הזרמים התת קרקעיים ההולכים ומתחזקים בליכוד, הזרמים שכבר מואסים במצב, מאוכזבים מנתניהו ומחפשים את השינוי שיוציא את המדינה מהמבוי הסתום הזה.
יתכן שגלנט מזהה שהגיעה שעת הכושר לאסוף סביבו את כל מתוסכלי נתניהו ולהתחיל לחתור לכיוון של שינוי מבפנים. הוא יודע היטב שנתניהו ואנשיו יוציאו את כל התותחים הכבדים כדי למנוע את הפוטש. אז כדי להתמודד עם הסיכון, הוא יוצא לתקשורת ומשמיע קולות של פרישה מהמפלגה וחבירה לגנץ, כדי להסיט מעליו את האש.
ובקיצור: או שהוא באמת רוצה לחבור לגנץ והוא מכסה על כך בספינים של הישארות בליכוד, או שהוא רוצה להישאר בליכוד והוא מכסה על כך בספינים של פרישה ומריבה עם הממשלה בה הוא חבר.
הצד השווה שבשני התרחישים הוא בריחה מאחריות. ההיגיון מאחורי שני התרחישים הוא אחד והוא שגלנט עונה לנתניהו בשפתו ומכין גם הוא את הקרקע ליום שאחרי, ולרגע בו נתניהו אכן יגלגל אליו את האצבע המאשימה של ועדת החקירה. המגמה שהחלה בתחילת המלחמה מגיעה לידי ביטוי עכשיו, גלנט כאמור זיהה אז שהאירוע לא פוליטי וכבר יצא מגבולות משחק הפיטורין ההוא, ולכן הוא החל לפעול בהתאם.
גם נתניהו מזהה זאת היטב וניתן היה לקרוא זאת בין השורות של התגובה שפרסם למסיבת העיתונאים של גלנט. נתניהו אמר כי חמאס עדיין לא הוכרע כשהוא רומז לאחריותו של גלנט לכך שהמלחמה עדיין מדשדשת. מסתבר שנתניהו הוא זה שזיהה את המהלכים של גלנט לפני כולנו וכבר נערך והגיב בהתאם.
תכניתו של גלנט לא ברורה ותכניותיו של נתניהו בוודאי שאינן ברורות, אם הן בכלל קיימות. אבל כך או כך, מה ששניהם עושים כבר עכשיו בכל הכח זה לקדם את האינטרס שלהם ולהכין את הקרקע למלחמת האחריות שתבוא אחרי המלחמה.
2.
האמת נעדרת:
מדינת ישראל לא צריכה הסברה, היא צריכה ללכת בעקבות הכסף והאינטרסים
בסוף השבוע שעבר, פרסמה רשת CNN תחקיר מקיף המתאר את תנאי כליאתם של מחבלי הנוחבה במתקן הכליאה הצבאי שהוקם בשדה תימן סמוך לבאר שבע, כמובן תוך הפניית ביקורת לצה"ל המפר לטענתם את הדין הבינלאומי ולא שומר מספיק על זכויות האדם של אותם חיות אדם.
התחקיר לא מומלץ לבעלי לב רגיש, תחקיר שכל כולו רחמים על אכזרים. הערוץ האמריקני מגולל את ה"התעללות" שעוברים המחבלים שנלכדו בדרום בשמחת תורה ומאלץ את הצבא להשיב תשובה מגומגמת בה נכתב "כל טענה להתנהגות בלתי הולמת של חיילי צה"ל נבדקת ומטופלת בהתאם. במקרים המתאימים נפתחות חקירות מצ"ח, כשיש חשד להתנהגות בלתי הולמת שמצדיקה זאת. עצורים מוחזקים אזוקים על בסיס רמת הסיכון שלהם ומצבם הבריאותי".
הישראלים והיהודים בעולם שנחשפו לתחקיר הרגישו את הזעם הטבעי, רבים מהם כתבו בתגובות כי הם מציעים לעורכי התחקיר לראות את סרטוני הזוועות משואת יהודי הדרום כדי להבין באיזה נאצים מדובר וכיצד יש לחקור אותם, לפי שמתחילים לדאוג ל"זכויות האדם" שלהם.
התחקיר הפך מדאיג שבעתיים כי הוא מגיע על רקע ההפגנות הבלתי נתפסות באוניברסיטאות בארה"ב, שם צועדים המוני צעירים ומשמיעים קריאות אנטישמיות ופרו פלשתיניות בסגנון של "מהנהר ועד לים – פלשתין תהיה חופשית". ברשתות הופצו תיעודים של ישראלים בעלי יוזמה, שניגשו לכמה מהמפגינים וביקשו מהם להסביר על איזה נהר מדובר ועל איזה ים, ואלה כמובן לא ידעו להשיב, לא היה להם מושג מה הם צועקים. זה בלתי נתפס לחשוב על זה, שצעירים הלומדים לתארים אקדמיים במוסדות הכי יוקרתיים של אמריקה, נגררים להפגנות זעם ומדקלמים את מה שמבקשים מהם כאחרוני השוטים.
חוש הצדק הישראלי זועק מול המצב הזה וכולם כועסים על כך שלמדינת ישראל אין מספיק הסברה. מול זוועות כמו הפגנות הזעם בארה"ב או תחקירים מתוקשרים הדואגים לזכויות מחבלים השפלים שבאומות, עולה הרצון הטבעי לצעוק את הצדק, לצעוק על הצורך בהסברה, לשאוף למצב בו אנו מצליחים להגיע לכל אותם נבערים ולהסביר להם את האמת, כדי שידעו ושיפסיקו להיות חד צדדיים ומנותקים.
אבל למעשה אם נודה על האמת, מה שחסר לנו זו לא הסברה. מדובר בנושא רחב הראוי לתחקיר בפני עצמו אבל ברמת הכותרות אפשר לומר שהעולם שלנו מעולם לא היה מושפע ולא יושפע מזוטות כמו מציאות, עובדות או צדק. מי שמכתיב את הטון אלה בעלי המאה והדעה ובעלי האינטרס והכוח. אין טעם ללכת ולהסביר להמון את האמת כי הוא לא רוצה להקשיב.
וכרגע, במצב השורר בארה"ב, בעלי הדעה והמאה שם מכתיבים את המהלכים לפי אינטרס מסוים. ההיסטוריה מלמדת שמחאות ציבוריות והפגנות ענק מצליחות ושורדות רק אם יש מאחוריהן גופים חזקים, זה המצב גם בהפגנות קפלן בישראל הפושטות ולובשות צורה בכל פעם לפי הצורך, גם במחאות החברתיות שנעלמו וכמובן גם בזוועות הקמפוסים ביבשת הגדולה.
כשאנו מביטים על התנהלות האו"ם למשל, אנו מבינים מיד שהאמת כבר אינה רלוונטית והצדק הפך למצרך מיותר. ועל הקרקע הזאת צומחים תחקירים מזעזעים במו ב-CNN שעושים לכולנו כאב בטן.
מדינת ישראל לא צריכה הסברה, מדינת ישראל לא צריכה לנסות ולצעוק את האמת בגרון ניחר כי איש לא ישמע. מדינת ישראל צריכה מישהו שיצליח לפענח את עקבות האינטרסים והכסף, ולגרום לכך שהאינטרס יעבור צד. אחרי השואה למשל היה אינטרס להרבה מדינות לעזור לעם היהודי וכך קמה המדינה, כיום צריך לנסות בכל זאת למצוא רעיון איך טובת העם היהודי תשרת את בעלי הכח ורק כך ניתן יהיה לנווט את המהלכים לטובתנו. לא בטוח שזה מעשי, אבל לפחות עלינו לדעת שחבל על המאמצים לנסות ולהיות צודקים, כדאי יותר להפנות את המשאבים להיות חכמים.
3.
מי שומר על סינוואר:
אם ארה"ב באמת מסתירה מידע מישראל, אולי האינטרס שלה הוא לא רפיח
התקשורת הזרה דווחה בתחילת השבוע, כי במסגרת השיחות שנערכו בין הממשל האמריקני לצמרת המדינית בישראל, הציעה ארה"ב לספק לישראל מידע מודיעיני רב ערך על סינוואר ועל חמאס אם בתמורה ישראל תסכים לוותר על הכניסה הקרקעית לרפיח.
ארצות הברית מפעילה לחץ חזק מידי עד כדי חשד בניסיון למנוע מישראל להיכנס לרפיח. האינטרס המצרי בסיפור הזה די ברור, הממשל בקהיר מרוויח הרבה כסף מהסחורות העוברות במעבר רפיח מסיני לרצועה, אבל האינטרס האמריקני לשמור על כל זה פחות ברור.
ביידן, בלינקן וכל שאר בכירי הבית הלבן חוזרים שוב ושוב על עמדתם לפיה מדינת ישראל צריכה לחתור להפסקת אש, לשחר את החטופים באמצעות עסקה ולהשיב את השקט. מדובר במסר שעולה בקנה אחד עם האג'נדה האמריקנית של הדור האחרון, השואפת לסיים מלחמות ולא להתחיל אותן, במין רגש קסום של עולם יפה ושמש מחייכת.
בפועל, עיקר הלחץ מופעל על ישראל בנקודות של עסקת חטופים והימנעות מהכניסה לרפיח. לא ראינו מעולם צעדים כל כך חריפים שננקטו הפעם כמו עצירת משלוח נשק, אמריקה לא עשתה זאת בשום מקרה אחר, רק כשזה מגיע לרפיח פתאום מישהו נכנס להיסטריה ומאבד שליטה.
לכן כשמגיע דיווח כזה על מידע רב ערך שנמצא כביכול בידי ארה"ב, ישראל צריכה לקוות מאוד שהדיווח הזה לא נכון ואין באמת מידע שהאמריקנים מסתירים. הרי בחשבון פשוט אפשר להבין שאם אמריקה באמת רוצה בסיום המלחמה ובעסקת חטופים, אחת הדרכים הכי טובות לגרום לזה לקרות זה לעזור לישראל להניח את ידה על סינוואר, להרוג אותו או אפילו ללכוד אותו חי, כך יגיעו הכוחות גם לחטופים וגם חמאס יהיה בעמדת נחיתות משמעותית מאוד ויסכים לעסקה בתנאים שישראל תוכל לחיות איתם.
אם לארה"ב באמת יש מידע זהב על רב המרצחים, הדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה לשלוח את צה"ל להשתמש בו ובכך להרוויח את כל המטרות עליהן מדברים ביידן ואנשיו. ואם בכל זאת בוחר הבית הלבן להסתיר את המידע ולמסור אותו רק בתמורה לרפיח, עולה החשד שהאינטרס האמריקני הוא קצת אחר.
אולי, וצריך לומר זאת בזהירות המתבקשת וכתרחיש היפותטי בלבד, אולי האינטרס של ארה"ב הוא בקיומו של סינוואר עצמו ובקיומו של חמאס, ולא בקיומה של רפיח. אם אפשר היה להשיג את המטרות על ידי לכידת סינוואר זה היה קורה. ואם זה לא קורה אזי או שארה"ב לא רוצה בכך, או שהדיווח לא נכון.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
