1.
קשה עכשיו, הקלה אחר כך:
גנץ מפסיד הרבה מאוד מהפרישה מהממשלה אבל בטווח הרחוק יתכן והציל את עתידו
אם היה חסר לגנץ עוד משהו שיוציא את העוקץ ואת כל הטעם והעניין באיומי הפרישה שלו מהממשלה, הגיעה בשבת שעברה הבשורה הטובה על שחרורם בס"ד של ארבעה חטופים חיים מלב התופת העזתית, במהלך צבאי מורכב שעוד יילמד בדברי ימי הצבא.
הקלף האחרון שגנץ החזיק איכשהו בידיו היה נושא החטופים והרפיסות שלטעמו מגלה הממשלה בכל הקשור להחזרתם. עסקה נורמלית אין באופק וגם פעולה אחרת לא הוכיחה את עצמה עד כה, ולכן הוא קיווה שבמוצאי שבת יהיה לו קלף חזק שיוכל להציג ועליו לגלוש החוצה מהקבינט.
כשהגיעו החטופים בחסדי שמים לישראל, והעולם כולו עקב בנשימה עצורה אחרי הדרמה, גנץ דחה קודם כל את ההצהרה למועד בלתי ידוע. הוא פרסם הודעה לקונית בה שיגר דברי ברכה למשוחררים ולמשפחותיהם ובמערכת הפוליטית העריכו שכעת הוא יחשב מסלול מחדש.
בסופו של דבר זה לקח לו פחות מיממה עד שהכריז שוב על מסיבת העיתונאים, הפרישה הפכה לעובדה מוגמרת. קשה לדעת במדויק מה גרם לו בדיוק להחיש את פעמיו ולחזור לתכנית המקורית, אבל אפשר רק לדמיין מה עבר לו בראש ומה עובר לו בראש בימים שחלפו מאז.
כשגנץ הציב את האולטימטום לפני שלושה שבועות והציג כמה דרישות מופרכות ואף סותרות, הוא היה בטוח שהוא קונה את עולמו במחנה המרכז שמאל. בצד היותר שמאלי של המפה ולא רק בקרב קומץ אנשי קפלן, נתנו לו הרבה קרדיט שיעשה זאת בגלל הקיפאון בנושא החטופים. אותה תמיכה שהוא קיבל בהצטרפותו לממשלה, תורגמה בהמשך לתמיכה בפרישה מאותה ממשלה שלא עושה כלום.
אבל אז הגיע ביידן והציג תכנית שחשפה כאילו מתרחש משהו מאחורי הקלעים, נתניהו מיהר להציג זאת כאילו יש עסקה מושלמת אלא שחמאס הוא זה שלא רוצה אותה, ובכך הוציא לגנץ את האוויר מהבלון. בקרב אנשי המרכז שמאל, נוצרה תחושת אכזבה גדולה יותר כי הם ציפו שאולי הפעם ביידן באמת יכפה עסקה, ואם אכן זה יקרה לתקוותם, הם היו רוצים שדווקא עכשיו גנץ ואיזנקוט יהיו שם, כמשקל נגד לנתניהו וממשלת הימין.
וכשגנץ החליט דווקא בנקודת הזמן הזאת לקום ולפרוש, הוא קיבל לא רק קיתונות של בוז מהימין אלא קיתונות של אכזבה מהבייס שאליו הוא מכוון. אותם אנשים שהיו מוחאים לו כפיים אם היה פורש לפני שבועיים, מבקרים אותו קשות עכשיו, כשפתאום יש תכנית על השולחן ודווקא עכשיו הוא בורח בלי לדחוף אותה ובלי לעזור לה מבפנים לצאת לפועל. דווקא עכשיו אחרי נאום ביידן, השמאל רוצה את גנץ בפנים, משפיע ומזיז, נלחם ומקדם.
ולכן כשהוא קם והכריז על פרישה בכל זאת, הוא יצא קירח מכאן ומכאן. הימין בוודאי שלא ימחא לו כפיים וגם הבייס השמאלי מתברר כלא קיים.
בימים שחלפו, היה לגנץ די הרבה זמן לקלוט שהוא יצא ממפתן דלת הממשלה וגילה שאף אחד לא מחכה לו בחוץ. הסקרים הראשונים כבר הראו ירידה חדה במנדטים וסביר להניח שהמספר ימשיך לרדת בסקרים הבאים. אין באמת קהל שרואה את עצמו מחובר לגנץ, הקהל הזה שהעניק לו אשראי נדיב בסקרים יחפש עכשיו את דרכו הלאה למי שבאמת יוכיח יכולת לשנות.
אז למה בכל זאת עשו גנץ ואיזנקוט את מה שעשו? כנראה שהם ראו דברים שאנחנו לא, כנראה שהם הרגישו דברים שתומכיהם לא מרגישים. הם ישבו בחדרי הדיונים, בקבינט ובישיבות הממשלה והבינו שנתניהו מנגן את המלחמה הזאת בנגינת סולו, הוא לא באמת מתחשב בדעתם, לא מקבל את דבריהם ובמקרה הטוב מתייעץ איתם ואז עושה מה שהוא חושב.
הם קלטו שהם היחידים שמנסים לעשות משהו אמיתי בעוד שכל מי שנמצא סביבם הופך להיות גיבור של מילים וגורף הון פוליטי קל. לפיד לא הצטרף לממשלה ורק מדבר על זה שהוא יעניק רשת ביטחון לעסקת חטופים, בן גביר מאגף את נתניהו מימין ומשמיע דיבורי רהב של כוחי ועוצם ידי שהציבור הישראלי מאוד אוהב לשמוע, נתניהו מדבר על ניצחון מוחלט ועל "כפסע", הצד השווה לכולם הוא שהם גיבורים של מילים, משמיעים דיבורים שלאזרחי ישראל אין באמת את היכולת לבחון ולשקלל במבחן המציאות, כך שהם יכולים לדבר ולברבר, ולקבל הרבה מחיאות כפיים.
לעומת זאת, גנץ ואיזנקוט חשים פתאום נאיביים ואפילו מנוצלים כשהם מניחים את יוקרתם הפוליטית על השולחן ומציגים אותה למבחן המציאות ולבחינת הציבור, וכשאין לזה תוצאות, הם הראשונים שישלמו מחיר פוליטי. מהר מאוד הם הבינו שלא ככה עובד העסק והעדיפו לרדת מפסי המציאות ולעבור להיות גם כן גיבורים של מילים.
גם אם הם יעזבו את שולחן קבלת ההחלטות ויעברו לגור בשולי האופוזיציה, משם יהיה להם יותר קל לעשות את מה שכולם עושים: להפריח הצהרות, להציע עצות, לדרוש דרישות ולמתוח ביקורת על כשלונות, מסתבר שרק ככה אזרחי מדינת ישראל מעניקים לנבחרים שלהם תמיכה.
יתכן שמאחורי גנץ עומד יועץ כלשהו שגילה את הפטנט ושכנע את השניים לקום ולעשות מעשה, להתרחק מהתפקיד המחייב ולברוח למחוזות המפנקים של דיבורים חסרי כיסוי. הזיכרון הפוליטי בישראל הוא גם כך קצר מאוד, ככל שנתקרב לבחירות אנשים ישכחו את ההצטרפות והפרישה וירגישו יותר אל שלל ההצהרות וכמויות המילים שהשניים הללו ישמיעו בחודשים הבאים. יתכן שלראייתם, זו הדרך היחידה להחזיר את המנדטים שיקרסו וייעלמו.
המהלך הבא של גנץ יכול להיות בשיתופי פעולה ראשונים בגוש השמאל. גם יועציו קוראים את המפה ומבינים שמפלגה מאוחדת של ליברמן, סער, לפיד, גנץ ואולי גלנט לא יכולה להיות אפקטיבית בגלל שאלה של מי בראש, וגם בגלל שבמקרה כזה יהיה יותר קל לנתניהו לעשות להם סיכול ממוקד, ולכן גם הם מקווים להתארגנות חדשה בימין שתפגוש התארגנות חדשה במרכז שמאל.
יתכן שגנץ מכוון לתרחיש בו תקום מפלגת ימין של ליברמן, סער, אולי יוסי כהן ואולי בנט והם כבר יצליחו להוציא מורדים מהליכוד, ואז הוא יוכל להתארגן עם לפיד ואולי עם העבודה למפלגה גדולה ולהקים ממשלה עם מפלגות הימין, בלי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל ואולי גם בלי המפלגות החרדיות. אם הזירה הפוליטית תתארגן ותתכנס למתווה כזה, גנץ קנה את עולמו מחדש למרות הפרישה הלא מובנת והזיגזג חסר המשמעות.
למעשה, פרישת גנץ לא מפילה כמובן את הממשלה אבל היא הופכת את שעון החול הפוליטי לסיום כהונתה של הממשלה. גם אלה שמבקרים קשות את גנץ על הפרישה, יבקרו כעת את הממשלה ויטענו שממשלה צרה כזאת לא יכולה לנהל מלחמה בסדר גודל כזה. גם הקרדיט הבינלאומי יפחת משמעותית כך שהלחץ האדיר מבפנים ומבחוץ רק יילך ויתגבר.
ממשלה צרה של 64 חברים, ובמיוחד כזאת שעדיין נתפסת כחדגונית וכימין עלמלא, לא תוכל לשרוד לאורך זמן תחת המכבשים הכבדים שיפעילו לחץ מכל הכיוונים, כל החלטה שתתקבל תיתפס בשמאל הישראלי והעולמי כלא לגיטימית, כל טעות ח"ו במלחמה תהפוך במהירות לכלי ניגוח חדש ורב עוצמה, ממשלה כזאת באמת לא יכולה להמשיך ככה לאורך זמן.
גם התקווה של נתניהו לצרף את ליברמן או סער או שניהם לממשלה הנוכחית, היא תקוות שווא. השניים הללו לא הצטרפו עד היום אז בוודאי שלא יעשו זאת דווקא היום, כשההזדמנות הבאה נראית להם כבר באופק. הם בוודאי לא יסכימו להיתפס כמי שהצטרפו לנתניהו ברגעי משבר והצילו אותו מאבדון פוליטי.
הפרישה של גנץ ואיזנקוט בתחילת השבוע היא חסרת משמעות בטווח הזמן המיידי אבל היא שווה את מחיר הנזק הזמני שהם יספגו. הביקורת תישכח אט אט והמערכת תיסע קדימה. וכל זמן שהם על הגלגל יש להם סיכוי להיות חלק מהממשלה הבאה.
2.
וחוזר חס וחלילה:
החיבורים החדשים בימין ובשמאל יחזירו אותנו בדיוק לאותה נקודה של סבבי בחירות וחוסר הכרעה
את התרחיש האפשרי של שתי התארגנויות גדולות מימין ומשמאל, נתניהו מכיר היטב ולמעשה רואה בו את האיום המרכזי על ההתמודדות שלו בבחירות הבאות שכנראה יהיו קרובות מהצפוי.
כמו אחרי כל מלחמה ובמיוחד במצב הנוכחי בו הכאוס נראה עמוק יותר מאי פעם, אך טבעי הוא שאזרחי ישראל ירצו בעיקר שינוי, ירצו לראות משהו אחר ופחות משנה להם מה זה יהיה. רוב העם נטה כבר יותר ימינה והוא רוצה לראות יד קשה והכרעה מול האויב, אך יחד עם זאת, גם במחוזות הימין הלא קיצוני אפשר כבר לשמוע דיבורים על כך שאם תקום מפלגה ממוצעת עם חיבורים חדשים, הם יתמכו בה גם אם לא יהיו שם אנשי ימין מובהקים.
גם מהצד השמאלי, יש הרבה מאוד מנדטים שיבואו למפלגה שלא תשא איזו בשורה מיוחדת ובלבד שתציג נבחרת מעניינת והעיקר שתהיה מאוחדת. במצב הזה מאוד הגיוני לחשוב שתהיה הסכמה שבשתיקה על מפלגה חדשה בימין שתהיה מספיק חזקה כדי להקים ממשלה עם מפלגות חזקות מהמרכז שמאל. אזרחי ישראל יאהבו את המהלך ויתמכו בו.
נתניהו מצא את עצמו מוקדם מהצפוי חוזר בדיוק לאותו מקום שהיה בו בשנים האחרונות, כאילו לא היתה מלחמה. אחרי שארגוני השמאל וההפגנות הסוערות החזירו לאט לאט מנדטים רבים בחזרה לליכוד, נתניהו שוב חזר להיות מועמד לגיטימי והוא חוזר להילחם על כוחו.
וכפי שהוא היה רגיל לאורך כל מערכות הבחירות בהן הוא לא הצליח להקים ממשלה עם גוש ימין, את עיקר המאמץ הוא משקיע כדי לגרום קודם כל לכך שהצד השני לא יצליח להקים ממשלה. אם אין יכולת להכריע לפחות שיהיה תיקו. משם אפשר כבר להמשיך. אם נרענן את הזיכרון נראה שבדיוק כך הוא הצליח לצלוח ארבע מערכות בחירות ולבסוף להקים ממשלת ימין בניגוד לכל תחזית.
במצב הנוכחי בו נתניהו חזר להיות רלוונטי אבל סביבו מתחילות התארגנויות חדשות, נתניהו משקיע כעת את עיקר המאמץ לבלום כבר עכשיו את היכולת של כל התארגנות כזאת להקים ממשלה בעתיד. אם הוא לא יכול לפורר את הבריתות עצמן לפחות הוא ינטרל את היכולות שלהן.
הצעד הראשון בדרך לשם הוא למנוע את הפוטש בליכוד ולחסום כל אפשרות של פרישה או זליגה החוצה. נתניהו משקיע מאמצים אדירים באיחוד השורות בליכוד מתוך הבנה שבלי מורדים, יהיה קשה מאוד לסער וליברמן להקים מפלגה ולצבור מספיק כח. וכך גם אם הם יחברו אחרי הבחירות למרכז שמאל, לא יהיה להם מספיק מנדטים לממשלה.
בימים אלה, נתניהו לקח את הליכוד כפרויקט. הוא נפגש עם כולם, מפרק התנגדויות, מאחד שורות, מפייס ביקורות ומכבה שריפות. כל ח"כ מהעשיריה השלישית מקבל זמן ותשומת לב לכל מה שידרוש ויבקש העיקר שיישאר בבית.
במובן הזה, המלחמה לא שינתה כלום. כי כפי שזה נראה אנחנו חוזרים בדיוק לאותה נקודה בה היינו כל הזמן: בחירות שסובבות אך ורק סביב השאלה כן ביבי או לא ביבי, ועם סיכויים משמעותיים להיכנס שוב לאותו מבוי סתום של חוסר הכרעה וסבבי בחירות בלתי נגמרים. שונאיו של נתניהו יקבלו עוד תקופות ארוכות של ממשלת מעבר בראשות נתניהו, מה שהיה הוא שיהיה.
3.
נפתולי הפוליטיקה:
בנט עוד לא חשף מה יש לו, בינתיים הוא חשף מה אין לו: בושה
אחרי שהתבשם מהסקרים המחמיאים בשבועות האחרונים, הודיע השבוע נפתלי בנט על כוונתו לחזור לפוליטיקה, כשהוא מזכיר לכולם שהשבוע לפני שלוש שנים הוא הצהיר אמונים ונכנס לתפקיד ראש הממשלה בממשלת הכלאיים שהקים עם לפיד.
בנט לא הודיע עדיין באיזו מסגרת הוא מתכוון להתמודד ולמי הוא מתכוון להתחבר, אבל המהלך שלו העלה זיכרונות פחות נעימים מהעבר הלא מידי רחוק. בנט הצליח כזכור לנצח את אהוד ברק ולהדיח אותו מהשיא של ראש הממשלה הכושל ביותר עם הכהונה הקצרה ביותר. מיד לאחר מכן הודיע על פסק זמן מהפוליטיקה.
אהוד ברק מצידו הפך במירוץ השנים להיות האיש שלא מפסיק לחזור ומיד אחר כך לא מפסיק להתחרט על זה שחזר. כבר כמה פעמים הוא הודיע על חזרה לפוליטיקה אבל אף פעם לא באמת נכנס לכנסת ובוודאי שלא הצליח לחזור ולהוביל משהו. לא ברור מה יש לברק אבל מאוד ברור מה אין לו: אין לו בושה.
כעת בנט החליט כנראה ללכת בדרכי ברק ולנצל הזדמנויות, כשהוא לא מבליט מה שיש לו אלא דווקא את מה שאין לו: בושה כמובן. הרי אין לו באמת בשורה ממשית להצלת המצב, הוא בסך הכל מזהה הזדמנות לחזור לגלגל. אז יתכן מאוד שהכאוס כאן כל כך עמוק והייאוש כל כך חזק עד שאפילו בנט נתפס פתאום כמועמד לגיטימי, אבל בנט מצידו עושה כאן מהלך כל כך מופרך עד שהוא מעניק פירוש חי ומוחשי לדברים שאמרו חז"ל על 'דל גאה'.
כשאהוד ברק החליט בפעם הראשונה לחזור לפוליטיקה אחרי שפרש, זה היה אחרי ממשלות שרון ואולמרט, אחרי ההתנתקות, בואכה מלחמת לבנון השניה ובתקופה שעם ישראל גילה שבאמת אין אנשים טובים וראויים בפוליטיקה. לוואקום הזה הוא ניסה להיכנס אבל נתניהו הקדים אותו והנציח אז לעצמו את הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה הישראלית.
ברק בזמנו ניסה לנצל את הייאוש הלאומי, להוכיח שאמנם הוא כשל אבל מחליפיו כושלים יותר ולכן הוא באמת נתפס אז פתאום כמועמד לגיטימי, אנשים קיוו שהגנרל לשעבר יושיע אותם מאנשים כמו אולמרט, לבני ועמיר פרץ. היום, באותו דפוס פעולה בדיוק, בנט מקווה שאנשים יראו בו תקווה מול נתניהו, מול מירי רגב, ניסים ואטורי או אפילו בן גביר.
בנט מבין שהמצב כל כך נמוך עד שאפילו הוא יכול להיות אלטרנטיבה. אז נכון שהוא ממחיש לנו עד כמה מצב הפוליטיקה עגום, אבל הוא לא שם לב שיחד עם זאת הוא חושף עד כמה הוא אדם חסר בושה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
כולם הביתה משיח בא לא צריך אתכם .
לדעתי הכותב נתפס בשנאת השמאל לביבי… אני לא ביביסט אבל כשבאופן קבוע הטור הזה מראה כמה ביבי הוא רק תככן ולא עושה כלום רק פוליטיקה ושכל ההילה שלו נעלמה ורק אנשי השמאל עושים כהלכה ופועלים זה מריח ככה.. לכתוב שגנץ היחיד שהיה בממשלה מתוך רצון למעשים אמיתיים זה בדיחה… דוקא מאדם חרדי הייתי מצפה להוגנות ולא להידבק לשום צד ואם יש מה לפרגן נפרגן לשני הצדדים ובהיפך
הוא לא נדבק לשום צד רק כולם אינטרסנטיים בלבד , ובלי דימיונות שמשהו אכפת לו באמת !
כל אחד הולך לצד שהוא חושב שהוא יקבל יותר כבוד !