אחד הימים שהכי הכי מרגשים אותי בשנה, הוא יום הפורים.
כשהוא רק מתקרב, כבר כשאני יורדת לשמוע 'זכור' בבית הכנסת, מתמלאת בי תחושה חזקה של התרגשות, והיא מתגברת בהדרגה עד שמגיעה לשיאה ביום הפורים.
ביום הזה מרגיש לי הלב כ"כ פתוח לרווחה לכל אדם באשר הוא, לא משנה אם מדובר באדם קרוב או רחוק יותר, לא משנה אם הקשר בינינו זורם על מי מנוחות או שמא נתקל בקשיים, לא משנה אם הוא משתייך לקהילה שלי או שממש לא… זרמים של חמימות ואהבה ודיבוק חברים מקיפים אותנו מכל עבר…
הלב פתוח גם לכל מצב או התמודדות, פתאום הראייה משתנה והמציאות מקבלת פרופורציות נכונות, פתאום מקבלים כוחות מיוחדים ויכולת לגמד ולמזער את הקושי, פתאום נשפך אור חיובי על התמונה, ומצליחים לראות גם את הטוב שבה…
גם לעצמנו הלב יותר פתוח, מין תחושה כזו של 'הכל בסדר איתי, אני רוצה, אני משתדל/ת, אני בדרך הנכונה…' ולא רק האשמות-סתר או הדחקה לגבי המצב האמיתי שלנו…
ביום הזה אני מרגישה שלא רק הלב נפתח כך, אלא גם שערי שמיים פתוחים ומעבירים דרכם שפע דו כיווני, מין קרבת אלוקים מיוחדת ותחושה שבאמת הכל אפשרי אם רק נרצה, השאיפות הכי ספונות – בפורים מתגלות ומוצאות פתח אל אויר העולם, אם זה דרך התבסמות כלשהיא או דרך שהות עם אדם כזה, הנראה כל כולו מלא רצונות טהורים ושאיפות להתקדם ולהתעלות בתורה ובעבודת הבורא…
בזמן כתיבת שורות אלו אנחנו עדיין לקראת החג, ההתרגשות והציפייה במגמת עליה, ואני פתאום תוהה לעצמי, מה עניין שמיטה להר סיני? או במקרה הזה, איך חג המגלם בתוכו את אחד משיאי ההתעלות הרוחנית והדביקות בה' יתברך במשך השנה, אמור להתקיים בד בבד עם תחפושות (ועוד איזה…), עם איפורים (אה זו את??), עם משלוחי מנות (הרים כגיגיות), עם המון התעסקות בדברים חיצוניים, ואלו מנהגים שלא פוסחים על שום בית בישראל, החל מהשמרניים ביותר ועד המתפרעים ביותר, כל אחד ברמתו.
אז נכון שזה כך בעולם בכל התחומים, שהגשמיות והחיצוניות הן בעצם כלים למלא בהם רוחניות. דירה נאה וכלים נאים וכו' – מרחיבים דעתו של אדם, כשיש לאדם רוגע גשמי הוא פנוי להעמיק ברוחניות, והדרך אליה רצופת עזרים חיצוניים המקרבים אותנו לשם.
אבל במקרה של פורים, חשבתי שדווקא ההתעסקות בכל הנ"ל היא זו שגורמת לחג להיות מיוחד כל כך. העיסוקים ה"חיצוניים" האלה נושאים מכנה משותף ייחודי ועמוק והוא חשיפת הפנימיות שלנו, קילוף השכבות המכסות על הנשמה, על המעשים והרצונות שלנו ביום-יום, עד לגילוי הפנימיות האמיתית.
איך??
לדוגמה בעניין התחפושות – בחירת התחפושת משקפת, ברמה כזו או אחרת, את השאיפות שלנו. באיזה מקום אנחנו נמצאים? מה היינו רוצים להיות? מי המודל לחיקוי שלנו? מה גורם לנו להרגיש שמחים? מי או מה, בעינינו, באמת מגלמים את האושר הנכסף?
כך התחפושת מרמזת על עולמנו הפנימי כרגע, חושפת טפח מן האמת ואולי מסתירה טפחיים, מגלה שכבות חדשות ודווקא מסירה את המסיכות… המקום החשוף הזה הוא אמצעי להתקדמות אישית ולהתרוממות הרוח, גם כשהאמת הזו היא לא הכי "טובה" בעולם ולא הכי פוטוגנית. אנחנו בדרך, צעד-צעד.
דוגמה נוספת – משלוחי מנות, מתנות לאביונים. בימנו אולי קצת איבדנו את זה והתרחקנו מן המטרה, עם ההשקעות האין סופיות והעיצובים הענקיים והבלתי מזוהים (למרות שבמחשבה שניה זו גם דרך לביטוי עצמנו. השאלה מה המניע, האם יחצנות ושות' או באמת רצון טהור להשקיע..? נקודה למחשבה).
בכל מקרה, המצוות האלה מהותן לאחד את עם ישראל ולקרב בינינו האחים, להרבות אהבה, להוסיף שלום, לשמח זה את זה… יש פה הזדמנות לחסד של ממש אם חושבים על זה, וזו גם דרך מצוינת לגשר על פערים אם קיימים… איכשהוא ביום-יום יותר קשה להגיע לתחושות האלה, אבל הן חבויות אי שם עמוק בפנים וכאן המקום שלהן להתגלות…
ודוגמה אחרונה, איך לא? השמחה והשכרות, חייב אדם לבסומי עד דלא ידע. כאן בוודאי יש חשיפה של האמת הפנימית, וכאן היא הכי עמוקה ומקורית, ללא רבב של זיוף.
המחשבות הכי חבויות עולות מתהום הנשיה, התשוקה להתקרב לבורא עולם ולעשות את רצונו פורצת ללא מעצורים, הכמיהה להיות טובים באמת, להצליח להוציא את הכוחות שלנו לפועל, בין אם זה ברמה האישית בינינו לבין קוננו, בין אם זה בבין אדם לחברו, בזוגיות, בהורות…
כמה דמעות רותחות נשפכות בכל פורים מחדש, תוך תפילות וזעקות מלב שבור, המבקש רק להיות טוב יותר…! המתחנן על נפשו למלא את תפקידו כראוי, להתקרב ולהזדכך, והלוואי גם להצליח להתמודד באופן הכי מגדל ומצמיח עם הקשיים שלו…!
והשמחה העילאית הרוחשת בין כולם בדיבוק חברים שאינו מצוי בזמני שגרה, אין צורך להרחיב כמה היא הופכת אותנו ליותר מקוריים, כי מטבענו אנחנו שמחים ואוהבים, רק שהכל מעלה אבק תחת שכבות-שכבות של ערפל סמיך…
זוהי הסרת המסכות הכי גבוהה שיכולה להיות! וזוהי התגלות עוצמתית ומרטיטה של רוחניות, של נפש המשתוקקת למלא את ייעודה באופן האמיתי והפנימי ביותר.
אותי התשובה הזו סיפקה בינתיים:)
ואני רק מאחלת לעצמי שאצליח לשמר את התחושות החזקות, המקרבות של ימי הפורים האלה. לנסות לזכור אותן בחיי היום-יום, לקלף ולגלות רבדים פנימיים יותר בתוך שגרה עמוסת עניינים חיצוניים כאלה ואחרים.
ולוואי ונצליח…
במדור 'עזרת נשים', הפונה אל נשות החיל היקרות והמסורות, נעסוק בעז"ה ב"ענייני דיומא" שלנו – הנשים. מאפייני הדור הזה שאנו חיים בו, נסיונות המיוחדים לו, ענייני חינוך ומשפחה ותובנות העולות מתוך העיסוק המהותי שלנו – כנשים ואמהות המבקשות להיטיב, לצמוח ולהתקדם.
קוראות יקרות! נשמח לקבל תגובות / בקשות / הערות / הארות וכן מי שיש בידה חומרים אישיים – מאמר / שיר / דעה / סיפורי אמונה או כל רעיון אחר שתרצו לעלות על במה זו (בהתאם לשיקול דעת הצוות מקצועי) – אני מזמינה אותך לשלוח למייל [email protected]
