ככלות השבעה: נטפי דמע אחר מיטתו של רבינו זצוק"ל / הרב ישראל מאיר כהן

אוי לנו כי כבה אור עולם, שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי, אוי לה לספינה שאבד קברניטה, אוי נא לה תאמר רקת כי אבדה כלי חמדתה. ליל המר והנמהר כ"ה מנחם אב, איה נחמתו, אנשי אמונה אבדו, רבינו הגדול על מי נטשתנו?

אעלה על גבי גליון מה שאין הדעת סובלתו, מעט מן המעט מן הדברים שראינו אצל רבינו צדיק יסוד עולם, אשר כעת התבשרנו בבשורה המרה כי מוסדי עולם ימוטו.

מרגלא בפומיה דרבי מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל מקום (ברכות יז.)

'גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי'

חקר האמת של רבינו בדברי תורה היה ללא משוא פנים. זכיתי לשאול את רבינו שאלות רבות בלימוד, בדרך כלל תשובתו הייתה מהירה וערוכה במקורות סדורים. אך לעיתים היו שאלות שעוררו דיון ונותרו בספק. אבל לא פעם אירע שכמה ימים לאחר ששאלתי, מיד לאחר התפילה היה פונה אליי רבינו ואומר 'תביא חומש/מדרש/גמרא, פותח ומראה לי את התשובה. פעם אחת שאלתי אותו שאלה ולא הייתה תשובה מסודרת, ועברו כמה ימים שנבצר ממני לבוא להתפלל עם רבינו, לאחר כמה ימים כשבאתי שאל אותי רבינו 'אתה ישן בלילה'? בתחילה לא הבנתי מדע הוא שואל זאת, ואז אמר לי 'אבל שאלת שאילה', ומיד הראה לי מה מצא בעניין. בהזדמנות אחת אני זוכר שמיד אחרי התפילה הוציא מעטפה מכיס חליפתו, כשבתוכה היה תצלום של ספר (שלא היה בבית חתנו) ששם מצא תשובה למה ששאלתי.

סיפר לי בבוקר ההסתלקות יהודי צדיק ששלוש עשרה שנה הוא הלך עם שיחה של חכם שלום, הוא בצעירותו שמע את ההרגש הידוע של רבינו שאמר על מה שאמרו חז"ל 'מגיד שבחו של אהרון שלא שינה', שהמעלה של אהרון שכל ימיו קיים את מצוות הדלקת המנורה עם אותה ההרגשה שהיתה לו ביום הראשון שהדליקה. ואמר לי אותי יהודי הייתי שלש עשרה שנה בשליחות במקום רחוק, ובזכות הדרשה הזו ששמעתי פעם אחת התחזקתי והצלחתי להקים שם תלמוד תורה ובית ספר וכולל אברכים, מדהים.

מה שיותר מדהים שרבינו לא היה רק נאה דורש אלא היה נאה מקיים, מעולם לא ראינו שינוי בצורת עבודת ה' שלו, גם כשאירעו מאורעות חריגים ומשונים, רבינו היה רגיל שמיד לאחר התפילה בלי הפסק היה מתיישב לומר תהלים לפי סדר מסויים ולאחר מכן היה לומד את החוק לישראל של אותו היום. זכורני שבל"ג בעומר שנה שעברה, כשאירע האסון הנורא במירון וקיפחו את חייהם מ"ד צדיקים, רצינו לדבר עם רבינו לאחר התפילה על מה שאירע, הוא כבר שמע על האסון כבר קודם התפילה, אבל לשמוע ממנו מה להתחזק בעקבות האסון יכולנו רק לאחר שסיים את סדר לימודו, כמו כן זכורני שהגיע פעם אחת אחד מגדולי ישראל להתפלל עמו, ולא התפנה לשוחח עמו עד שהשלים את חוק לימודו.

בימי שישי לא יכולנו כלל לדבר עמו כי מיד לאחר התפילה היה מתיישב לקרוא שמו"ת מתוך ספר תורה, ועד שסיים כבר התארכה השעה. ולא שינה…

בלילות שבת היה מאריך לדרוש בענייני הפרשה, בדרך כלל דיבוריו היו מלקחי המוסר שבפרשה, לעיתים היה חושף בפנינו בשעות מרוממות אלו של כניסת השבת טפח מרום מדרגתו, בפרט בתקופה האחרונה שבאופן קבוע הייתה דרשתו מתארכת שעה שלימה, היינו חוזרים מבית הכנסת ושומעים משפחות שכבר סיימו את סעודתם, אבל רבים וטובים לא היו מוותרים על דרשה זו, מפני שבדרשה זו קיבלנו מושגים של אדם גדול, קיבלנו ערך לתפילה, ערך ללימוד תורה, לידיעת התורה לעמל התורה להתמדה בתורה, ערך ל'מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי', ערך ל'ישרות' ומעל הכל ערך לתיקון המידות, הייתה לו תביעה עצומה כלפי עצמו, ומימילא גם כלפינו, אני זוכר שאחד מהשומעים בכל שבת לאחר סיום הדרשה היה שואל, אבל הרב איך מגיעים למדרגות הללו שהרב מציב לנו?, והוא היה עונה אבל זה מה שהתורה דורשת מאיתנו. בתקופה האחרונה הוא היה מוסיף לספר כיצד הוא ראה מעלות אלו מקוימות בדורות הקודמים, וכשהוא היה נזכר בשלמים שהתהלך בינותם, אם הם חכמי פורת יוסף בפרט או חכמי ירושלים בכלל, אם זה מגדולי ישראל מכל העדות, היה מתמלא ערגה וכיסופים, והיה משלים את דבריו ואומר 'אני זכיתי לראות אנשים שאי אפשר לראות היום', חושבני, שאנחנו ראינו אדם אחד כזה שכבר אי אפשר לראות היום…
אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול….

'נצור תורתי בלבך'

במהלך הספד על זקני חכם שלום הכהן סיפר רבינו כי בצעירותו למד בכולל ערב שהקים זקני לחכמי הישיבה, בסדר זה היו לומדים מסכת שבת, וסיפר שנבחן על כל המסכת ובזכותו הוא יודע אותה בעל פה. מה שהוא לא סיפר אז, שבאותה התקופה ממש הוא למד בכולל האברכים של פורת יוסף במשך היום והספיק ללמוד את כל אבן העזר וחושן משפט ויורה דעה ולהבחן עליהם בהצלחה. וכל זה בהיותו כבן 26 שנים בלבד. שנה לאחר מכן הוא התחיל למסור שיעורים בישיבה, ואת כל מרצו הוא השקיע בתלמידים. יצויין כי רבינו לא היה נשוי באותה התקופה ולמרות זאת נבחר למסור שיעורים לתלמידים.

'וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון'

במהלך החורף של השנה האחרונה אירעו כמה פעמים שביום השביעי למילואה של לבנה התקדרו השמים בעבים ולא ניתן היה לברך על הלבנה. אבל בעיני ראיתי, (ואם לא ראיתי לא האמנתי), שכאשר יצא מורנו ורבו לברך את הלבנה היו השמים מתבהרים מיד בצאתו והייתה הלבנה מתגלית כדי שיברכנה רבינו, ומיד לאחר ברכתו הייתה מתכסה שוב, באחת הפעמים העזתי פניי ברבינו ושאלתי אותו האם זה נקרא 'מופת'? וענה לי רבינו 'רצון יראיו יעשה'. דהיינו שרבינו ידע שיש לו מהלכים, והוא כבן המתחטא לפני אביו.

ומאידך בכל הזדמנות כולנו שמענו כמה וכמה פעמים את רבינו מתבטא בכאב ולעיתים תוך בכיות עצומות על מצבו הרוחני, בכלל מצבם של כלל ישראל, היו שגורות בפיו המילים 'כמה מסכנים אנחנו', או 'כמה התורה תובעת מאיתנו', וכדו', דהיינו שהרגשתו התמידית הייתה שעדיין לא מילאתי את חובתי כלפי המקום. מעולם לא ראינו אותו מתרווח על כסאו בתחושת סיפוק, לא הייתה אצלו שניה שהוא לא היה דרוך כולו לעבודת ה'.

אני מזועזע להיזכר, איך במוצאי תשעה באב, עת יינטו צללי ערב, וסיימנו תפילת מנחה, ורבינו הגדול מחמת חולשתו הגדולה בתקופה האחרונה, בסיום תפילת מנחה חש כאבים עצומים בגב העליון באזור הצוואר, וגנח מכאבים עזים, פשוטו כמשמעו, עד שהוצרכו בני הבית למרוח לו משחה להקל את הכאבים העזים (מדובר יום קודם לאשפוז האחרון), תמיד היה רגיל לדבר כמה מילים בין מנחה לערבית של התענית, אך הפעם הוא אמר שאין לו כוחות והוא לא מסוגל, אבל מה שרצוני לספר הוא שתפילת העמידה של רבינו בתפילת ערבית לא התקצרה מחמת הכאבים והחולשה הללו, אפילו לא ברגע אחד, למרות שהוא ידע שהוא מוכרח לנוח אחר יום צום קשה, והוא ידע את מצבו הבריאותי, והוא לא היה מהמקלים ראש בעניינים כאלו, אך את תפילת עמידה אי אפשר לקצר…
אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול…

'ונגד עיניך תהיה יראתי'

בתקופה האחרונה זכינו שמרן בא להתגורר בשכונתנו אצל חתנו ובתו, שיבדלו לחיים, ויראו בנחמה, שהיו מסורים לו בלב ובנפש, ועקב כך שלא היה יכול לצאת ולבוא היו מארגנים לו מניני תפילה בביתם, גם בימים שזמן הזריחה היה מוקדם ביותר, לא הסכים רבינו שיאחרו את זמן התפילה, מכדי שיוכלו לומר קרבנות ופסוקי דזמרא במתינות ולהספיק זמן קריאת שמע של מגן אברהם לחומרא, שזהו זמן מוקדם ביותר, אף שהיה צורך לארגן את הבית לפני התפילה והדבר היה כרוך במאמצים גדולים.

בימות הקורונה התפללו במניין במרפסת הבית, וממול המרפסת התקיימו מנייני שטיבלך, והרב היה יושב ולומד את סדר לימודו במרפסת לאחר התפילה, והיה מזדעזע (כפשוטו ממש!) לראות בחורי ישיבה מתפללים לאחר זמן קריאת שמע, פעם אחת הוא שאל אותי מי הם הרבנים של אותם הבחורים???.

כידוע רבינו סבל בתקופה האחרונה מכאבים נוראים ברגליו, עם כל זאת נוכחתי לראות דבר מדהים, שעם כל הקושי הוא התאמץ מאוד לאחר ברכת כהנים שלא לנעול את נעל ימין קודם נעל שמאל, למרות שברגל ימין היו כאביו קשים מנשוא, אך הוא לא היקל לעצמו מחמת הקושי. בברכת כהנים עד לתקופה האחרונה ממש היה מתאמץ לברך את הברכה כשפניו לצד ארון הקודש ולהסתובב לכיוון העם כדי לברכם, כדרך שהכהנים מברכים, למרות שהדבר היה כרוך במסירות נפש ממש, עד שהראנו לו כמה מכתבים מגדולי הפוסקים הסוברים שאין ענין בכך בשל מצבו.

לא הסכים בשום אופן לברך שלא בעמידה בלי להשען, למרות חולשתו הרבה. בימים שנחלש ביותר ולא היה יכול לברך בעמידה זקופה מבלי להישען, או שחשש שלא יוכל הקפיד שכהן אחר יוציאו ידי חובה בברכה, והוא אמר רק את נוסח ברכת הכהנים. עם כל חולשתו בשבוע האחרון שהיה בביתו, בשל מצוות כיבוד אם התאמץ להיעמד כדי לומר קדיש לעילוי נשמתה לרגל יום השנה שלה שחל בתשעה באב. מצוי היה שרבינו דיבר עמנו על דקדוקי הלכה שהתחדשו לו, יום אחד קרא לי רבינו ואמר לי מצאתי בטלית שלך כמה בעיות, לך תלמד את ההלכות ותבוא בצהריים אני יעשה לך מבחן. אני בעזותי אמרתי לו שהציציות שלי מסודרות כדעת החזו"א, (הכוונה לזוית שבה צריכים החוטים ליפול על הכנף), הוא הביט בי במבט משועשע, ואמר לי תעשה מה שאמרתי לך, עד הצהריים הבנתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, ובאתי בהכנעה למבחן…. יום אחד הוא אמר לאחד המתפללים שחסר לו קשר באמצע אחד הגדילים שבטלית, ויבוקש הדבר וימצא, ויהי לפלא.

אחד מהמתפללים המקורבים לרבינו היה סנדק לבנו, ולכן באותו היום לא אמרו תחנון, רבינו לא ידע שהאב מתעתד להיות סנדק, וכאשר ניגש אליו אבי הבן להתברך לקראת הברית שאל אותו רבינו 'אז מה'? ולא הבינו מה רצה, ולאחר מכן פירש מדוע לא אמרתם תחנון הרי אבי הבן אינו פוטר מתחנון, אלא רק הסנדק, ואז ענו לו שהאבא הוא גם הסנדק, ובכך נחה דעתו וברכו ברוחב לב (דהיינו שלמרות שעומד האבא ומצפה לברכה והוא מקורב לרב, אך דקדוק הלכה אינו סובל דיחוי מפני הכבוד).
אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול…

'ואני אהיה עמך בכל מקום'

לא פלא אם כן כיצד זכה רבינו שהיו דבריו נשמעים בשמים. ואקצר בעניין זה כי הדברים ידועים. עשרות בחורים רווקים בכל הגילאים ועשרות בחורות רווקות בכל הגילאים כשהגיעו להתברך מפי קדשו של רבינו ראו ישועות גדולות מעל הטבע באופן מוחשי.

היינו אצלו כשבאו זוג מבוהלים ובכו מרה על כך שהרופאים בישרו להם שעתיד להוולד להם ילד בלי ידים ובלי רגלים, רבינו הבטיח (!!!) להם שאין בדברי הרופאים כלום, ויוולד להם ילד בריא ושלם, לאחר חודשיים הגיעו האב והאם מבית החולים כשהתינוק בן היומיים בידיהם להראות לרבינו כיצד התקיימה ברכתו במלואה.

זוגות חשוכי ילדים שנים רבות התברכו ונושעו מיד. בפרט בשנה האחרונה רבינו הרבה לברך חשוכי ילדים באומרו כי השנה הזו היא שנה מעוברת. בכלל בתקופה האחרונה רבינו היה מבכה מרה בהרבה הזדמנויות את צרות הדור אבל את צרת השידוכים הוא לקח ממש באופן אישי. ורבים נושעו על ידו.

הבאתי לפניו מקרה שהעובר היה הפוך, רבינו גזר שיתהפך וכך אירע מיד, לקראת הלידה אמרו הרופאים שיצטרכו ניתוח, רבינו אמר שיצא התינוק מאליו, וכך היה, ויהי לפלא.

פעם אחת בא אברך להתברך לקראת לידת אשתו, ואותו אברך ידע שאשתו איננה יכולה על פי כללי הרפואה המקובלים ללדת שלא בניתוח, ועל כן לא הזכיר את עניין זה, אך רבינו מעצמו בירכו שתלד בלידה רגילה, וכך היה באופן ניסי ומוחשי.

בהזדמנויות רבות לא הייתה אפשרות שרבינו יברך את כל הפונים באופן אישי, ועל כן היו מעבירים דרך בני הבית פתקים לברכה, רבינו היה ישוב וקורא כל פתק ופתק, והיה מייחל בתפילה על כל בקשה ובקשה, למרות אריכות הדברים והקושי שבדבר. יצויין שרבינו מעולם לא הסכים לחוות דעה רפואית, אלא שלח להתייעץ עם הרופאים, וכן לא הסכים לייעץ בעניינים שאחז שאין לו השגה בהם, אלא רק לברך שיצליח השואל במה שיעשה.

אצל משה רבינו נאמר שזכה להנהיג את ישראל משום שנתן עיניו ולבו להיות מיצר ודואג עליהם (רש"י שמות ב יא), גם אצל רבינו ראינו כמה היא דואג את צרות כלל ישראל, את בתפילותיו, ואם בהתייחסות שהיה מתייחס לכל מבקש ישועה, שמעתי סיפור שהיה בחור בישיבה שהיה שמן מאוד ולא הצליח להשתדך, בהזדמנות כשהגיע רבינו לערוך חופה לאחד התלמידים ראה את אותו הבחור כשהוא ממלא לעצמו מטעמים מהבר שבצד האולם, קרא לו רבינו וגער בו, הדבר השפיע עליו, וגרם לו שיצליח לעשות דיאטה, כשתקופה קצרה לאחר מכן העמיד רבינו את חופתו, (אני רואה במעשה זה את גדולתו של רבינו שלא דאג לתלמידיו ממקום של מורה דרך רוחני בלבד, אלא דאג באמת לכל מחסורם, ואם אותו הבחור הוצרך שיעמידו אותו על המקום בעניין שאינו רוחני גרידא עשה זאת רבינו באהבה ובדאגה). בהזדמנות אמר לי שאין לו אפשרות שלא לאהוב כל יהודי כי כל יום הוא צריך לברך את 'עמו ישראל באהבה', ואם לא יאהב אותם כיצד יברכם. כמו כן אמר לי שאין לו אפשרות להקפיד על אף יהודי, כי הוא אומר בכל לילה 'הריני מוחל וסולח' ואינו יכול לשקר…

'ולשקוד על דלתי תורתי'

זכיתי להיות שליח ציבור אצל רבינו בתקופה האחרונה בתפילת ערבית, פעמים רבות כשבאתי להתחיל בתפילה לא היה אפשר להתחיל כי רבינו היה שקוע בלימודו, בדרך כלל מהמסכת הנלמדת בישיבה ובמפרשיה, או בספרי מוסר שהיה לומד בקביעות כספר חובת הלבבות, חכמת המצפון, ומדרגת האדם, וכן אם היה מתעתד למסור שיעור או שיחה היה שקוע בהכנתה. והשיטה הייתה להתחיל את התפילה וכשמגיעים לקדיש (אצל הספרדים תפילת ערבית פותחת בקדיש) מיד היה עונה, כדי שלא תהא אמן יתומה.

זכיתי לשבת לצדו של רבינו בליל שבועות ובליל הושענה רבה כמה פעמים, ובזמן שצעירים ונמרצים ממנו היו מנמנמים מידי פעם, פלא היה לראות רבינו שקוד על תלמודו משך כל הלילה באותה רצינות באותה שקיעות ובאותה ערנות שעות על גבי שעות, כששאר הלומדים השלימו למאה ברכות, רבינו הסתפק לילה שלם בכוס תה אחת שאף אותה הוא לא סיים!!!.

זכורני שבערב פסח הגיע אדם עם צ'קים שמחלק לאברכים לקראת פסח כקמחא דפסחא, אדם זה הוא נציג ברשימה לכנסת, וסיפר לרבינו שכעת הוא מחלק לאברכים קמחא דפסחא ומבקש ברכה, שאל אותו רבינו ברכה למה? וענה לו אותו האדם 'שיזכה להיות חבר כנסת', הרב שהייתה שמיעתו כבדה בשים האחרונות לא שמע את 'בקשתו', והרב שאל אותי מה אמר כיון שעמדתי בינו לבין הרב, ולא עניתי כי ידעתי מה תהיה התגובה, אך אותו האדם פשוט צעק את בקשתו, והרב פשוט צחק עליו, 'זה ברכה'??, 'זה מה שאתה מבקש להיות'??, תבקש להיות גדול בתורה… (יצויין כי רבינו רכש הכרת הטוב עצומה לנציגים שהתמסרו, אך כמובן שלא ראה בכך 'ברכה').

אנו עומדים בפתחם של ימי הרחמים והסליחות, ואני רוצה להזכיר הנהגה מיוחדת שראיתי אצל רבינו בימים אלו, בתחילת ימי אלול אחרי התפילה היה רבינו מדבר עמנו על הסליחות ומה מבקשים ועל נוסח הפיוטים, אך המפליא היה לראות שככל שהתקרבנו לראש השנה רבינו הלך והסתגר בתוך עצמו, והיה נראה לחוץ מאוד, ראו על פניו 'אימת הדין', בעשרת ימי תשובה לא היה אפשר לדבר עמו על שום דבר, בקושי היה ניתן לבקש ברכה לשנה טובה.

מה שמפליא יותר שלפני כחודש לערך רבינו יצא מאשפוז מבית החולים, ובתקופה האחרונה שוב ראינו שהוא ממש ממעט מלדבר, והיה משוחח רק כאשר היו כינוסים או שמחות בביתו כפדיון הבן או בריתות, ובהם היה רבינו נראה שמח, אך בשאר הזמן היה מכונס מאוד בתוך עצמו. אמרתי לאחד מבני הבית שהוא ממש נראה כמו באלול, והוא ענה לי שישנם תקופות שאכן רבינו מרוכז בעבודה על עניין מסויים ובזמן הזה אי אפשר לדבר איתו על שום דבר. ובלילה הזה הוברר מעל לכל ספק שרבינו הכין את עצמו לתת דין וחשבון לפני יוצרו. גם לפני כמה שבועות הגעתי עם אחי לבקש ממנו שיסדר קידושין בשבוע זה לאחד מבי המשפחה, ורבינו השיב 'עד אז יש עוד זמן', שזו תשובה שאינה אופיינית לו.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים והשלום
יבולע המוות לנצח
ומחה ה' אלו' דמעה מעל כל פנים

כאוב ודואב
ישראל מאיר כהן