הפעם, לא אוכל להימנע מלכתוב מעט מהמחשבות והתחושות האופפות סביב האירועים האחרונים שהתרחשו…
לב העם היהודי שותת דם. האדמה מזדעזעת, שוב ושוב, ואנחנו קרעים-קרעים של כאב, של אובדן ושכול.
הכאב העצום אינו ניתן לתיאור. הפחד מוחשי ומשתק והצער – אין שני לו.
אם רק נחשוב לרגע על בני המשפחות היקרים, אותם גיבורים שיד ההשגחה בוחרת בהם בדיוק של פינצטה, אשר נזרקים באחת אל מציאות חיים שאינה דומה במאומה לחיים שהיו עד היום… אל תהומות של כאב וזעזוע, אל ים סוער של תהייה וגעגוע…
איך בכלל אפשר לקום ולהמשיך מכאן הלאה??
ואם נחשוב על כל אותם פגועי הלם כתוצאה ממה שראו, שמעו וחוו באירועים מעין אלה, ואשר גם חייהם מיטלטלים בנקודת מפנה מזעזעת זו… מניין ישאבו את הכוחות להמשיך ולהתקדם??
ואם ניתן דעתנו על רבבות עמך ישראל, אשר אמנם מן הצד אבל גם משם רואים את הקולות… כמה נפגעים סמויים מתהלכים בינינו? לב מי לא יחרד, כששומעים על כאלה טרגדיות, צרות קשות ונסיונות שאין לב אדם מסוגל להכיל?!
אצלי נשפכו דמעות כמים בהדלקת הנרות של השבת האחרונה, פרשת יתרו, כמו גם אצל המוני נשות ישראל הרחומות והעדינות, כשהן שואלות על העבר, מתחננות על העתיד…
באותו מעמד בערב שבת חלף בי גם רעד של חיתום הדין. חיל ורעדה. מי יחיה ומי ימות? מי בקיצו ומי לא בקיצו??
לא הצלחתי להימנע מלנסות להרגיש תחושותיה של אם המשכלת את בניה ולא משנה באילו נסיבות, או של רעיה המאבדת את אישה ומשענתה לנצח, ואף את תחושותיהם של ילדים המתייתמים בשנותיהם הרכות, נעזבים בעל כרחם מאב או מאם…
הכאב גדול וחותך ממילים.
בחשבונות שמיים אנחנו לא מתעסקים. "למה" אינה שאלה של בן לאב חומל ואוהב.
אבל לחשב מסלול מחדש אצלנו – כל אחד לעצמו, זו החובה שלנו!
נכון, מאז ומעולם עם ישראל הוא עם נרדף, הוא מטרה שכל מנהיג בעולם שם לעצמו לכבוש או למחוק ולהשמיד. אבל לא עולה בידם! כבר אלפי שנים ואנחנו עדיין כאן, חיים וקיימים ומשתדלים למלא את תפקידנו כיהודים מאמינים!
אנחנו כאן, כי הקב"ה בחר אותנו בשביל לקיים את תורתו. ככה, עם מאות השאלות שיכולות להיות לנו על הכתוב בה.
אנחנו כאן, כי הקב"ה רוצה אותנו מרוממים ומקדשים את שמו כאן בעולם, מתוך אמונה בהירה שהוא המנהיג היחידי והוא גם אבא שלנו שרוצה רק בטובתנו!
אנחנו כאן, כי בורא עולם רוצה ומבקש בלי סוף את הלב שלנו, שנתחבר אליו, שנבקש ממנו, שנתפלל אליו! שנרגיש תלויים רק בו ונתעטף באהבתו כגמול עלי אב.
וכל האירועים הקשים האלה של "עקבתא דמשיחא", באים רק להזכיר לנו להיתפס בו, להתקרב עוד ועוד ולהאדיר את שמו מול כולם, עד לגאולה השלימה בע"ה בקרוב ממש!
רק בכח האמונה החזקה הזו, נצליח לתת תשובת משקל הגונה מול רוצחים תאבי דם יהודי, הרוצים רק לראות במפלתנו ובחולשותנו. אבל אנחנו חזקים ונחושים, וכשיש לנו אבא שהוא מלך העולם, ואנחנו מצליחים להתרומם מעפר ולהמשיך לעשות את רצונו, מי יכול עלינו???
*
במדור 'עזרת נשים', הפונה אל נשות החיל היקרות והמסורות, נעסוק בעז"ה ב"ענייני דיומא" שלנו – הנשים. מאפייני הדור הזה שאנו חיים בו, נסיונות המיוחדים לו, ענייני חינוך ומשפחה ותובנות העולות מתוך העיסוק המהותי שלנו – כנשים ואמהות המבקשות להיטיב, לצמוח ולהתקדם.
קוראות יקרות! נשמח לקבל תגובות / בקשות / הערות / הארות וכן מי שיש בידה חומרים אישיים – מאמר / שיר / דעה / סיפורי אמונה או כל רעיון אחר שתרצו לעלות על במה זו (בהתאם לשיקול דעת הצוות מקצועי) – אני מזמינה אותך לשלוח למייל [email protected]
למה בכותרת שמים רק את התמונה של הילדים שנרצחו ולא אתה התמונה של החתן הצעיר . גם למשפחה שלו מגיעה התייחסות?