1.
מחשב מסלול מחדש: לא רק אדלשטיין: גם נתניהו רוצה לראות הליכוד אחר וממשלה אחרת
אי אפשר שלא להבחין בתפנית החדה שחלה אצל נתניהו בשבועיים האחרונים. זה קורה באופן גלוי וגם מאחורי הקלעים.
באופן גלוי, נתניהו התחיל לדבר במילים מפורשות על ממשלה רחבה, על ממשלה שתאחד את כל חלקי העם, ממשלה לאומית שתטפל בבעיות הבוערות העומדות על הפרק, ועוד. מאחורי הקלעים, הוא עובד קשה מאוד לבטל את הפריימריז במפלגה, אירוע דרמטי מאוד בפני עצמו, זאת מתוך רצון לשלוט ולקבוע בעצמו את זהות חברי המפלגה בשונה ממה שהיה עד היום.
שתי הפעולות הללו מעידות על המגמה הברורה שנתנהו הציב לעצמו בבחירות הללו. זה מעיד יותר מכל שנתניהו לא רק ויתר על הגוש, אלא ויתר על רעיון הימין באופן שבו הכרנו אותו בשנים האחרונות.
באופן רשמי, הליכוד עדיין לא התחיל את קמפיין הבחירות שלו מלבד פרסום של אי אלו סרטונים חינמיים בבינה מלאכותית שמפרסמים אנשיו של ראה"מ פה ושם ברשתות החברתיות. אין עדיין קמפיין מסודר ואמירה ברורה כפי שיש לשאר המפלגות. בנט, איזנקוט, לפיד, כולם כבר משקיעים כסף ומפרסמים מסרים מסודרים וברורים עם האג'נדה שלהם. הליכוד בינתיים לא עושה זאת, מלבד יועץ אחד שיושב ליד המחשב ומנפיק תוכן כללי לרשתות. הליכוד עסוק באופן רשמי בפריימריז – אבל נתניהו עסוק בעיקר בהקשבה – הקשבה למה שמתחולל במפלגות האחרות ובהתאם לכך בבניית המסר הליכודי שיגיע בהמשך.
כרגע, נתניהו מזהה התארגנות חזקה מאוד בגוש המרכז שמאל. הפרנויה הקבועה שלו מזהירה אותו מפני צבירת הכוח של איזנקוט, ובעיקר הוא מזהה את המסרים הקבועים שהם משננים שוב ושוב, מסרים ערבים כל כך לאוזן הישראלית, שהאזרח הישראלי מצפה לשמוע: אחדות, פיוס, שינוי, ריפוי, ושאר מסרים מהסוג הזה. בשבועיים האחרונים אנחנו רואים באופן ברור את מה שנכתב רבות, בין היתר מעל במה צנועה זו, שאם נתניהו יזהה את המסר הזה אצל אויביו הוא לא יחכה, אלא יהיה זה שיעקוף אותם ויוביל אותו במקומם.
וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. נתניהו מדבר פתאום על אחדות, על פיוס, על איחוד בין חלקי העם ועל הצורך בממשלה רחבה שתאחד את כל החלקים, אותם מסרים רק במילים יותר יפות, קצת אחרות. המהלך הזה צפוי ושקוף עד אימה.
נתניהו מבין היטב שנושא הגיוס הוא נושא בוער שיש לתת עליו את הדעת, להביא לפתרון שיהיה מקובל לפחות על רוב חלקי העם, ורוב חלקי העם רוצים את מה שהתקשורת והפוליטיקאים הציניים הכניסו להם לראש בשנים האחרונות, שאם בחורי ישיבות יבואו לצבא, באותו רגע ישראל תהפוך לשווייץ של המזרח התיכון.
ואם זה מה שהעם רוצה, זה מה שנתניהו יעשה. השבועיים האחרונים מלמדים אותנו שנתניהו הבין והפנים באופן ברור את מה שהישראלים רוצים, את מה שהישראלים מחכים לשמוע ובהתאם לכך הוא בונה את קמפיין הליכוד באופן מדוייק.
זה מתחיל עם האמירות הללו על ממשלה רחבה שתביא פתרונות מוסכמים בנושאים הבוערים. מילים יפות ומכובסות למסר הפשוט יותר, שהוא לא מתכוון ואולי לא התכוון מעולם לקיים הבטחות ליבה שהעניק לשותפים הטבעיים שלו. ומכאן זה ממשיך כמובן למאבק החדש שמנהל נתניהו בתוך הליכוד לביטול הפריימריז. המגמה שלו ברורה מאוד גם אם הוא לא אומר אותה במילים מפורשות. יש רשימה די ארוכה של אנשים שהוא רוצה לראות אותם בחוץ. הוא אומר כמעט במילים מפורשות שעם האנשים הללו לא יהיה ניצחון.
מבלי להיכנס לשמות, מדובר בעיקר דווקא באנשים שמגלים נאמנות יוצאת דופן כלפי המנהיג, אבל ברחוב נתפסים כאנשים רדודים, צעקניים ומהווים כר נוח לסאטירה ולהומור. האנשים הנלעגים הללו הפכו בשנים האחרונות לפנים של הליכוד, וההומור שעשו מהאנשים האלה עד היום יכול להפוך לכישלון עצוב מאוד, רציני מאוד וזו כבר לא תהיה בדיחה.
בד בבד, נתניהו מנסה להיפטר ממוקדי הכוח הכבדים של מרכז הליכוד, המרוכזים בעיקר אצל חיים כץ, דוד ביטן וכדומה. לאחרונה הוא הגדיל לעשות ובאופן נדיר ולא מובן מאליו הוא הטריח את עצמו עד לביתו של חיים כץ, לביקור פרטי, במהלכו ניסה לשכנע אותו שאפשר וצריך לעשות ועדה מסדרת שתחליף את הפריימריז. מדובר בתופעה אבסורדית בפני עצמה, כי כל מטרתו של נתניהו היא לפרק את מוקד הכוח של חיים כץ, אבל כדי לפרק את מוקד הכוח הזה נתניהו צריך דווקא להיפגש איתו, להשביע את רצונו, להאכיל אותו וככה לפרק אותו מבפנים.
כחלק מכך, גם פרישתו של יולי אדלשטיין לא עושה בכלל שירות טוב לנתניהו. באופן רשמי מדובר באדם שחתר תחתיו פעמים רבות, תמיד גילה דעות עצמאיות והיווה כאב ראש לנתניהו. אבל נתניהו לא מפחד מדברים כאלו, לא זה מה שמרתיע אותו. גם דוד ביטן עושה לו כאב ראש בתוך המפלגה ומבחינתו עושה לו גם שירות נהדר. הבעיה הגדולה בפרישתו של אדלשטיין היא שהוא הולך בדרכי קודמיו שפרשו מהליכוד, כמו יובל שטייניץ ואנשים מסוגו, שככל שמפלגת הליכוד נעשתה פחות ממלכתית ויותר קיצונית לכיוון בן גביר, כך הם פחות מצאו את מקומם בה.
למרבה הפלא, בתקופה הזאת נתניהו מחפש דווקא אנשים כאלה. נתניהו כבר לא רוצה את המאי-גולנים, את הניסים-ואטורים ואת השלמה-קרעים למיניהם. הוא בוודאי לא רוצה שדמויות כמו הדר מוכתר ייכנסו למפלגה בחסות הפריימריז. הוא רוצה את לוין, רוצה את אדלשטיין, רוצה את ישראל כץ, ובעיקר הוא רוצה לראות בליכוד אנשים חדשים שייכנסו בקלות בחריצי הקלפי של רחובות שיינקין, פלורנטין ורמת אביב. לשם הוא חותר וזה מה שהוא צריך.
מה שהכי בוער לנתניהו כרגע זו מפלגה שתהיה יותר ממלכתית, כדי שבמהלך הקמפיין היא תוכל להוות תשובה ניצחת לבנט, לפיד ואיזנקוט, ואחרי הבחירות היא תוכל להיות מפלגת שלטון שתשב איתם באותה ממשלה. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, זה חייב להיות ברור מעכשיו: נתניהו ויתר מזמן על השותפים הטבעיים, ויתר על הגוש, ויתר על הבלוק, ויתר על כל האנשים שהלכו איתו לאורך הדרך, שהצילו אותו ועזרו לו לשרוד פוליטית בניגוד לכל היגיון ותחזית.
נתניהו נמצא עכשיו במקום אחר. כמו תמיד הוא רואה גם עכשיו את התמונה הרחבה והמלאה, הוא מסתכל הרחק קדימה. בעיני רוחו הוא כבר רואה ממשלה אחרת. הוא לא רוצה לעמוד בראשות ממשלה שתהיה ממשלת מיעוט, הוא לא רוצה לעמוד בראשות ממשלה שרוח התקשורת וההפגנות ברחוב כל הזמן נגדה. מסתבר, שטרור קפלן עשה את שלו ונתניהו החליט שהסיפור הזה כבר לא מתאים לו. זהו, זה לא יעבוד יותר, לא בקלפי ולא בממשלה.
המעשים שלו לאורך השנה האחרונה ובפרט בשבועיים האחרונים, מעידים שאכן כל מה שנכתב כאן בחודשים האחרונים היה מדויק. הוא לא רוצה חוק גיוס, הוא לא רוצה להיות זה שייתפס בציבור כמי שהעניק לאלפי חרדים פטור משירות צבאי, הוא כבר לא רוצה להיות ראש הממשלה שמחבק את המיעוטים ונלחם איתם נגד ההסתה והרוח ברחוב, נמאס לו להיות חלק מהמיעוט הנרדף של המפלגות החרדיות, של הציונות הדתית ושל הימין הקיצוני.
נתניהו כבר לא אדם צעיר, והוא בהחלט מתכנן כבר היום את סוף הקריירה שלו. הוא כבר חושב על היום שאחרי והוא מנסה להנדס בעצמו את האופן שבו זה יקרה. הוא אמר זאת השבוע אפילו במילים מפורשות בריאיון די נדיר שהעניק לעיתונאי הימני שרון גל מערוץ 15. הוא לא יתן לאף אחד להכתיב לו איך לסיים את הקריירה והאם להתמודד או לא להתמודד.
האופן שבו הוא רוצה לסיים, הוא באופן ממלכתי, בהסכמי שלום, במחיאות כפיים ציבוריות בתוך הארץ ובעיקר מחוצה לה, ובפרט על מדשאות הבית הלבן עם איזשהו הסכם היסטורי עם סעודיה או ניצחון על איראן או שניהם גם יחד. הראש שלו כבר לא נמצא בזוטות כמו רפורמה משפטית, גיוס ושאר ירקות מסוג זה.
צריך להיות עיוור כדי לא להבחין שהנתניהו של השבועות האחרונים הוא נתניהו שונה לחלוטין מהנתניהו שהכרנו לאורך השנים. אחרי שנים כל כך ארוכות בהן הוא היה זה שהרגיל אותנו למלמל את המילים גוש ימין – הוא מדבר פתאום על ממשלה רחבה. אחרי שנים כל כך ארוכות שהוא מתפאר בכך שהליכוד היא המפלגה הדמוקרטית היחידה שעושה פריימריז חופשיים – פתאום הוא מנהל מלחמת חורמה לכאורה לא מובנת כדי לבטל את הפריימריז, וכל זה מתוך רצון עז לשנות את פני המפלגה, להוציא ממנה את מי שלא מוצא חן בעיניו ולהכניס לתוכה אנשים מזוהי מרכז-שמאל באופן מובהק.
בזמן שאנחנו מדברים על טראמפ שמתהפך ומשנה דעתו בכל רגע, אנחנו לא שמים לב שגם נתניהו עושה משהו דומה. אמנם לא באופן חולני כמו של טראמפ, אבל הוא בהחלט עושה זאת. בימין הקיצוני תמיד טענו בצדק שנתניהו הוא לא ימין, הוא תמיד הסתייג מאנשים כמו בן גביר ומאנשים בתוך מפלגתו שנתפסו כימין קיצוני. עכשיו הוא הסיר את המסכה, הוא כבר לא מנסה להתייפיף.
לקראת קדנציה אולי אחרונה בקריירה שלו, נתניהו משנה מגמה, מביט קדימה באופן מפוכח, מחשב מסלול מחדש. הוא ימשיך להשמיע לנו סיסמאות על ביטחון, הוא ימשיך לעסוק הרבה בזירה הביטחונית כדי להצטייר כמגן ושומר ביטחון ישראל, אבל יחד עם זה הוא יעזור לכולנו להבין שרעיון גוש הימין נגמר. כל מי שימשיך להשתעשע ברעיון גוש ימין, יגלה מהר מאוד שהוא מביט סביבו ולא רואה שם את נתניהו. הוא פשוט לא שם.
2.
הכלום של גדי: ההסבר היחיד להצלחה של איזנקוט הוא שהוא מביא הרבה שום דבר
איך אנחנו יודעים שבחירות מתקרבות? כי אנחנו שוב נאלצים לדבר על אותה מגמה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, בכל מערכת בחירות מחדש, מגמה שבה אנחנו רואים שמה שהישראלים אוהבים בפוליטיקה הישראלית – זה בעיקר את מה שאין בה.
בכל מערכת בחירות מגיע הטרנד החדש שמתיימר להיות – ולפעמים אף הופך להיות – הפתעת הבחירות. כשאין מה למכור, הדבר היחיד שיש לשווק הוא לעשות את מה שאין, את מה שלא היה עד היום.
כבר בתקופת מפלגת הגמלאים ועלה ירוק, הסתמן הטרנד שישראלים אוהבים להצביע הצבעות מחאה למי שמביא רק אג'נדה אחת: בואו לא נעשה את מה שעשינו עד היום. מה כן? זה פחות חשוב, העיקר מה לא.
במשך השנים זה הפך לסמן המובהק של גוש מתנגדי נתניהו, שם הביאו טרנד אחרי טרנד, המציאו מותגים כמו אבי גבאי, איחוד הרצוג-לבני, גנץ, וכל מיני אנשים מהסוג הזה שלא ברור מה היה להם למכור אלא היה ברור להם מאוד מה הם לא: הם לא ביבי.
ולכן לאף אחד זה לא נראה מוזר בכלל שהמפלגה הגדולה ביותר שכרגע נמצאת מול הליכוד, היא מפלגתו של איזנקוט. האיש לא אומר דברים ברורים, לא מציע אג'נדה מסודרת, אבל בליכוד כבר ממהרים לצבוע אותו בצבעים של שמאל קיצוני, כי המשחק הוא אותו משחק. בדיוק כמו שקורה בכל פעם מחדש: מגיע מועמד חדש, לא אומר כלום, הכלום הזה סוחף את כולם, ואז בליכוד ממהרים לצבוע אותו בצבעים של שמאל כי זה הכלי האחרון שנותר בארסנל. התשובה לכלום היא שמאל והתשובה לשמאל היא כלום.
קשה עדיין להאמין לסקרים שטוענים שאיזנקוט כבר עוקף את הליכוד, אבל קל מאוד להבין מדוע זה קורה. כמו בכל מערכת בחירות, הישראלים ממהרים שוב להביע את אי האמון שלהם בפוליטיקה כולה, על ידי הצבעה למועמד שלא אמר כלום ולא עשה כלום; העיקר שהוא לא יהיה מה שהיה עד היום. לכן ההצלחה של איזנקוט בסקרים אומרת דבר מאוד פשוט. מסתבר, שוב, שמה שישראלים אוהבים בפוליטיקה זה בעיקר את מה שאין בה. ואין בה כלום.
3.
איום בעומק האדמה: איך ישפיע המצב הפוליטי על גורל המחבלים הלכודים
כמו בכל חודש מהחודשים האחרונים מאז תחילת המלחמה, גם השבוע עלינו על גל ביטחוני חדש. המצב הביטחוני מתנועע בגלים קבועים של שקט, דיבורי הסלמה, הסלמה, שוב שקט, שוב הסלמה ושוב מנוחה וחוזר חלילה. עכשיו, אחרי כמה שבועות של שקט יחסי בחסדי שמים, אנו שוב נמצאים בגל של דיבור על חשש מהסלמה אפשרית.
גם השבוע אנחנו תלויים במצב רוחו של טראמפ, והשבוע הוא קם שוב על הצד היותר לוחמני שלו. אבל ישראל מתמודדת לא רק מול איראן אלא בעיקר מול המצב בלבנון. המצב בחזית הזו לא פשוט, בחסדי שמים יש שם הישגים לא מעטים, אין ספק שחיזבאללה חלש הרבה יותר היום ממה שהיה בעבר, אבל הוא עדיין שומר על כוח מסוכן מספיק כדי להוות איום ממשי על מדינת ישראל.
אחד המוקדים העיקריים שבהם מדינת ישראל מתמקדת כיום, הוא הבונקר המרכזי ברכס עלי-טאהר, שם על פי המידע מרוכזים פעילי חיזבאללה רבים ששומרים על אחד ממוקדי הכוח הגדולים של ארגון הטרור, ועל מצבורי נשק ענקיים שנמצאים בתוך עיר תת-קרקעית ענקית שנבנתה במקום. כרגע, המחבלים לכודים ללא יכולת לצאת. כל מי שיוצא משם, מחוסל מיד.
הרצון של מדינת ישראל הוא להשמיד את הבונקר על יושביו ועל הנשק שבו. אבל צעד כזה נחשב להכרזת מלחמה ברורה מאוד. מדובר במהלך חזק ומשמעותי, והוא ייצא לפועל רק כשישראל תחליט באופן רשמי לחזור למלחמה בלבנון. סביר להניח שגם הלחץ של טראמפ בשם חבריו החדשים בטהרן ובטורקיה, גורם לכך שמדינת ישראל עדיין לא מפציצה את הבונקר.
מנגד, קיימת גם הסתברות שככל שנתקרב למועד הבחירות, נתניהו יחפש תמונת ניצחון ביטחונית שתמסמס את כל הביקורת נגדו. והבונקר בעלי-טאהר יכול להיות הזדמנות מצויינת לכך. לא מופרך בכלל להניח שגורלם של המרצחים הארורים המתבצרים בבונקר, תלוי גם במצב הפוליטי של נתניהו. אם הוא יחליט שזה משרת אותו בבחירות, רק אז הם יקבלו את העונש המגיע להם וישאירו את אוויר העולם נקי מנוכחותם המסוכנת.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן ,לתגובות: [email protected]
