בפרשת במדבר, אנו לומדים שוב על מניין בני ישראל. תחילה השבטים, בהמשך את שבט לוי, ואת בני אהרן הכהן – בנפרד. עיון בפסוק, מעלה תמיהה עצומה. "ואלה תולדות אהרן ומשה", אך רק את בני אהרן מונים, ללא בניו של משה רבינו. מדוע?
רש"י מסביר במקום, כי כל המלמד את בנו תורה כאילו ילדו, ולכן, מכיוון ומשה רבינו לימד את בני אהרן, הוא ייחס אותם גם על שמו. האור החיים הקדוש מסביר כי כל בני אהרן היו אמורים למות, ואלעזר ואיתמר נותרו בחיים בזכות תפילת משה – ולכן נקראו על שמו.
אך עדיין קשה: מדוע התורה אכן לא מזכירה את שמותיהם של בני משה? לאן הם נעלמו?
***
התמיהה מתעצמת לנוכח דברי חז"ל בפרשת פנחס כי אחרי שמשה רבנו לימד את הלכות ירושת בנות צלפחד, הוא מבקש מהקב"ה כי יעביר את הירושה, את הנהגת העם, לבניו אחריו – ונענה בשלילה.
וכך מביא המדרש את תשובת הקב"ה לבקשתו של משה רבנו: "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו – כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו. קח לך את יהושע בן נון, לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה".
והשאלה עולה מאליה: מדוע? למה בניו של משה רבינו לא היו ראויים, ולהיכן הם נעלמו, בניו של גדול הנביאים, היחיד שהקב"ה דיבר עימו פנים בפנים?
***
אחד הסיפורים המרתקים שאירעו בשנים שאחרי פטירתו של יהושע בן נון, לפני מלוך מלך על עם ישראל, הוא הסיפור של פסל מיכה. לא נעסוק כאן בהיסטוריה של הקמת הפסל, אך הנביא בספר שופטים מספר לנו כי היה אחד, נער משבט לוי, שהוא היה הכהן לעבודה זרה.
ומיהו אותו נער? בסוף הסיפור, מובא שמו: "יהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנָשֶה", אך במסורת, האות נ' במילה מנשה, גבוהה יותר משאר המילה – שכן מדובר בנכדו של משה רבינו, ושינו את שמו מפני כבודו. מדובר איפה בבנו של גרשם, שנולד למשה וציפורה אשתו, כאשר שהו במדין.
איך הופך נכד של מי שדיבר עם הקב"ה לכהן של פסל?
יצוין כי הגמרא וכן מובא גם במדרש, מסבירים כי יהונתן לא האמין בעבודה זרה, והוא עשה זאת לצרכי פרנסה בלבד. הוא היה דוחה אותם ומסביר להם כי הפסל לא יכול להועיל להם, ואם היו מתעקשים – היה מורה להם להביא סולת וביצים, אותם היה אוכל להנאתו…
הוא עצמו הסביר כי "כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות", אך הגמרא מסבירה כי טעה ולא הבין כי הכוונה לעבודה שהיא זרה לאדם, ולא עבודה זרה ממש, כמו שכתוב "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות". בסופו של דבר, הוא שב בתשובה והיה ממונה על אוצרותיו של דוד המלך.
על פי המובא בחז"ל, דוד המלך ראה כי הוא אוהב כסף, ולכן העניק לו עבודה כאחראי על אוצר המלך. הוא מזוהה בתקופה זו של חייו בשם שבואל בן גרשום, והוא נקרא שבואל על שם ששב אל הא-ל.
ועדיין הסיפור דרוש ביאור: למרות הטעות בביאור המשמעות של 'עבודה זרה', כיצד הפך נכדו של משה רבנו לכהן של פסל מיכה?
***
יש דיון הלכתי נרחב סביב השאלה האם יש דין ירושה ברבנות. כלומר, אם במקרה בו רב עיר נפטר, והניח בן ראוי לרשת את מקומו, האם אותו בן אכן קודם לכל אדם אחר, או שמא צריכים לבחור את הראוי ביותר.
אך יש משהו אחד שוודאי לא עובר בירושה: אהבת התורה, החשק ללמוד את התורה. הורים יכולים להיות דוגמה אישית לילדיהם, אך בניגוד לכתר מלכות שניתן לדוד המלך ולזרעו אחריו, ובניגוד לכתר כהונה שניתן לאהרן הכהן ולזרעו אחריו – כתר תורה, לא שייך לאף אחד.
אנחנו עומדים לקראת חג השבועות, יום הילולת מרן אור שבעת הימים, הבעל שם טוב הקדוש. בשנה הראשונה הראשונה אחרי הסתלקותו, מילא את מקומו בנו, ר' צבי. אך במלאות שנה להסתלקות אביו, הוא קם ממקומו במהלך עריכת השולחן, והעביר את האדמו"רות לתלמידו המובהק של הבעש"ט, המגיד ממעזריטש, באומרו כי התורה הקדושה לקחה את מקלה ותרמילה כביכול, ועברה ממעז'יבוז' למעזריטש.
וכך כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה: "בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. כתר כהונה – זכה בו אהרון, שנאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". כתר מלכות – זכה בו דוד, שנאמר: "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי". כתר תורה – הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל, שנאמר: "מורשה קהילת יעקב"; כל מי שירצה, יבוא וייטול".
דווקא בימים בהם אנחנו נערכים לקראת חג השבועות, מספרת לנו התורה כי בני משה הם דווקא בני אהרן, שאותם לימד את התורה, כדי ללמד אותנו. גדולתו של משה רבינו הייתה בהיותו נותן התורה, ואת התורה הוא נתן לכלל ישראל בשווה, ולא בירושה לבניו.
ומה עשו בניו, וכיצד הגיע נכדו עד לטעות בהבנת הנקרא, מה שגרם לו להפוך זמנית לכהן של פסל מיכה? נצטט את דברי המדרש שהבאנו לעיל, "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה", ואת דברי החתם סופר בפרשתינו, הכותב כך: "בני אהרן היו תולדותיו בתורה, ואעפ"י שכבר מתו נחשבו כחיים והזכירם בהאי פרשה – וההיפוך בבני משה, שהי' תולדותיו ממש והיו בחיים, ולא הוזכרו בשמותם כלל, כי לא הגיעו לזאת המדרגה".
"והטעם בזה: כי הי' עול ישראל על משה רבינו ע"ה, עד שלא השגיח על בניו, וכתיב והי' כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד, ומי שלא ביקש – לא יצא, ובניו לא היו מהמבקשים מעצמם, והוא מטרדתו בציבור לא היו יכול למושכם".
ניתן ללמוד מכך גם בנוגע לחינוך הילדים, אך בנוגע לנושא שלנו, אנו לומדים כי כל אחד מאיתנו יכול הלתעטר בכתר התורה. משה רבינו הביא את התורה "מורשה קהילת יעקב", ולא רק לבניו שלו – עד כדי כך, שהתורה לא מספרת לנו עליהם כלל, אלא מספרת לנו על תולדותיו האמיתיים של משה רבינו – אותם שהוא לימד אותם את התורה.
למאמרים נוספים של שלומי זייבלד לחצו כאן
לפניות, הערות והארות: [email protected]
מעניין