כשוך ההלם, הדמעות, התיאורים המפורטים על היום הארוך, החוסר אמון הרגעי, ההבטחה, ההוכחות, אמרה האשת חיל במעשיות "תכל'ס אתה צריך לרוץ להתפלל מנחה, עוד שנייה כולל!" מצאתי איזו חליפה ישנה עם מכנסיים עם קרע קטנטן בלבד. לבשתי אותה ויצאתי, לא לפני שהבהרתי לה שאני יודע שיקרו לי פשלות נוראות בדרך! "שטויות! הכל יהיה טוב!" היא ענתה. יצאתי שוב לכיוון בית הכנסת וניסיתי לספור לעצמי את כמות הפעמים שיצאתי מהבניין היום. הלכתי לכיוון בית הכנסת. שוק! ראיתי מלפניי צועד אף הוא לכיוון בית הכנסת את החבר שהיה הכי קרוב אליי בישיבה. "שמואל!!!!!" קראתי ודפקתי על גבו בעוז. התוצאה: הסתפקתי מה הפרצוף של הנחום הזה שהסתובב הביע. זה היה משהו בסגנון 'למה נוצרת'?
"ידעתי!" צעקתי. "מה ידעת? ידעת שאני נחום ודפקת לי על הגב כמו מפגר וצעקת שמואל? אתה נורמלי? אני מזמין לך הרגע משטרה! או אולי עדיף, מגן דוד ירוק"… "לא! חס וחלילה לא ידעתי שאתה נחום ולא שמואל גולדפריק חבר טוב שלי מהישיבה… רק אמרתי שידעתי שאני הולך לחטוף כמה פשלות בדרך לבית כנסת! " התוצאה: "אני לא אתקשר להוסטל!" הוא אמר בחיוך סלחני. "רק תגיד לי, שחררו אותך או שברחת? כי אם שחררו אותך, הם חסרי אחריות!"
המשכתי ללכת. נזכרתי שאין סיכוי שהראש כולל יהיה מסוגל לראות את פניי. אז יש לי קצת זמן להתאושש. נעצרתי בקיוסק וקניתי אייס קפה גדול עם תוספת קצפת. שמונה עשרה שקל לקחו הגנבים. אבל מגיע לי להתפנק אחרי יום נוראי שכזה. חפשתי מקום לשבת לשתות הרחק מעיני העם. התרחקתי מהבית כנסת מרחק כעשר דקות הליכה והתיישבתי על ספסל צדדי. התוצאה: שכחתם את הקציצות המקולקלות מהשוויגער? גם אני, עד לרגע לפני השתייה כשהקש כבר היה בפי…
דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אני לא יכולה כבר לשמוע צרות בלי סוף
נכון אמן שיהיה סוף טוב